ואין חשש שחברות הענק בענף או חברות תוכנה גדולות יפתחו מערכות דומות שייתרו את שלכם?

"ההתמודדות מול שחקני הענק בתחום בהחלט תהיה החלק המאתגר ביותר במסע של טרוליון, אבל אנחנו בונים מוצר שיכול לתת מענה לכל הצדדים ולהרגיע אותם — אנשי הכספים בארגונים יידעו שאין טעויות, וגם לרואי חשבון שהיום לא עוברים ממש על הכל, אלא רק בודקים מדגמית, זה ייתן שקט. ראיתי את הבעיות במערכות כאלה בכל מקום שעבדתי בו, מחברות תעופה ועד חברות נדל"ן, וחלקי הפאזל התחברו לי. לא משנה מה גודל החברה, תמיד יהיו קשיים סביב סוגיות של הכרה בהכנסות ורישום חשבונאי, והרגולציה רק מסתבכת והולכת, הדרישות מהחברות גדלות".

למדת היסטוריה, שיחקת פוקר, למדת בישיבה, התחתנת עם בת של שחקן מפורסם. מה לך ולסטארט־אפ בתחום של ראיית חשבון?

"בסופו של דבר, בכל פעם שמדברים על חשבונאות זה חוזר לאנרון, ואל תשכחי שאני מטקסס".

ענקית האנרגיה הטקסנית אנרון, שישבה ביוסטון והעסיקה כ־30 אלף עובדים, קרסה ב־2001, אחרי שהתברר שהדו"חות שלה עוותו במשך שנים; החברה הפסידה עוד ועוד כסף, בשעה שלבכיריה היו בבית אסלות מזהב. השערורייה הובילה בין השאר לפירוק ארתור אנדרסן, פירמת רואי חשבון מהגדולות בעולם (וגם מהגדולות בישראל) שהיתה אחראית לדו"חות של אנרון — ולשינוי עמוק ברגולציה האמריקאית הנוגעת לדיווח כספי ואחריות תאגידית. חוק סרבנס־אוקסלי שחוקק בעקבותיה שינה את כללי המשחק, והוביל למיעוט הנפקות בוול סטריט בעשור הראשון של המאה, משום שהחברות התקשו להתמודד עם דרישות הדיווח החדשות והמחמירות.

היית נער כשפרשת אנרון התפוצצה, איך היא נגעה לך?

"לצד מדורי הספורט תמיד קראתי גם את מדורי העסקים. תמיד הייתי יזם. כבר בגיל 12 היתה לי חנות באיביי: הייתי הולך לוולמארט וטארגט, קונה חבילות של קלפי כדורסל, מוציא את השווים יותר ומוכר אותם באיביי אחד־אחד במחיר גבוה הרבה יותר. הרווחתי כמה אלפי דולרים עוד לפני הבר מצווה", הוא צוחק.

אבל אז העסק שלו קרס, גם הוא בשערורייה גדולה, לפחות במונחים של ילד בן 13. "שמעתי על ילד מבוגר ממני שרצה למכור אוסף גדול של קלפים שכבר לא עניינו אותו. ניהלתי איתו משא ומתן ארוך וסיכמנו שאשלם לו 300 דולר עבור האוסף, שראיתי שיש בו קלפים מדהימים. ביקשתי מאבא שלי חלק מהכסף שקיבלתי לבר מצווה ולקחתי אותו לבית הספר כדי לשלם לילד הזה, ואז המאמן תפס אותי עם הכסף וזה הפך לבלגן גדול כי ילדים בני 13 לא יכולים להסתובב בבית ספר עם סכומים כאלה. ההורים שלי היו צריכים להגיע, ונאלצתי לסגור את החנות באיביי".

"בגיל 12 היתה לי חנות באיביי: הייתי קונה חבילות של קלפי כדורסל, מוציא את הקלפים השווים יותר ומוכר אותם באיביי אחד־אחד, במחיר גבוה הרבה יותר. הרווחתי ככה כמה אלפי דולרים עוד לפני הבר מצווה"

מפוקר ובילויים בכל העולם, דרך חזרה בתשובה ועד האוסקר

אבל הרומן של הלר עם קלפים לא הסתיים. מקלפי כדורסל הוא עבר לפוקר, ונהג לארח משחקי טקסס הולדם, בבית הוריו ואחר כך במעונות של אוניברסיטת טקסס באוסטין, שם למד תואר ראשון בהיסטוריה. "רציתי לנסוע לווגאס להיות שחקן מקצועי בתחרויות שם, אבל לאמא שלי היה קשה עם זה", הוא מספר. "כשסיימתי את הלימודים תהיתי מה לעשות והתייעצתי עם אחד המרצים שלי. הוא אמר לי: 'סע לכלכלה שצומחת מהר ומשגשגת ולמד שם אנגלית'. התלבטתי בין דרום אמריקה לסין, ובסוף בחרתי בסין כי ראיתי שיש מעין וגאס במקאו ושם אני אוכל לשחק".

ב־2007 הוא הגיע לשנזן, עיר מלאה זרים הסמוכה למקאו. "ריכזתי את השיעורים בשלושה ימים ובכל חמישי נסעתי במעבורת למקאו לסוף שבוע ארוך. הרווחתי מלא כסף, כי הסינים משחקים פוקר אחרת לגמרי, הם מאוד אגרסיביים בהימור; אם יש לך סבלנות אתה תנצח אותם. חייתי טוב, עוד לא הייתי דתי", הוא מחייך.

"אבל הבנתי שזו לא קריירה, ושאני חייב לחזור לארצות הברית. אחרי שטעמתי את החיים הטובים הגעתי למסקנה שאני צריך ללמוד MBA כדי להרוויח 100 אלף דולר בשנה. חזרתי לטקסס ללמוד, ובלימודים התאהבתי ממש בראיית חשבון".

חוץ מרצון עז להרוויח כסף, החיים הטובים היו דווקא אלה שקירבו אותו גם לדת. "התחלתי לעבוד בצוות אסטרטגי בחברת Sabre, שפיתחה טכנולוגיה שעליה רצים היום רוב האתרים בתחום התיירות (ושנסחרת לפי שווי של 3 מיליארד דולר). נשלחתי לפרויקט באיסלנד, מה שהוביל לכך שבכלל לא היה לי בית קבוע, חייתי על הקו, ובין טקסס לאיסלנד כל פעם עצרתי בניו יורק. ביליתי המון, ואני זוכר שהתחילו אצלי מחשבות על כך שיש לי יותר מדי דברים טובים. בעיקר היתה טיסה אחת במחלקה הראשונה מדאלאס לסידני; ידעתי שהכרטיס עולה 12 אלף דולר, וחשבתי לעצמי בטיסה: 'לא עשיתי שום דבר מיוחד בשביל שיגיע לי פינוק כזה'. באותה תקופה, בניו יורק, פגשתי במקרה רב מעניין. ישבנו על שניצל והוא שאל אותי מה אני יודע על יהדות. חשבתי שאני די יודע הכל, הלכתי תמיד עם המשפחה לבתי כנסת ונסעתי למחנות קיץ, אבל הבנתי שאני בעצם לא יודע כלום".

ואז, קרוב לגיל 30, הלר התחיל להעמיק (כשהוא מספר על הפעם הראשונה שבה נחשף לפרקי אבות, הוא מתאמץ לעצור דמעות), לשמור שבת וכשרות, "אבל עדיין הייתי בליין, ועדיין רווק, ויצאתי המון לדייטים. יום אחד הרב אמר לי שאני חייב להתחיל לפגוש בחורות רציניות יותר. הוא נתן לי חמישה רעיונות לשידוך, ואמרתי לו: 'תבחר את זו שהיא לדעתך הטובה ביותר'. פגשתי את רייצ'ל בוושינגטון סקוור פארק בניו יורק לקפה ביום ראשון, והיא אמרה לי בהתחלה שאני לא דתי מספיק בשבילה. היא היתה דתייה מדי בשבילי — אז עוד לא חבשתי כיפה, אכלתי במסעדות לא כשרות (לא בשר). אבל באותו רגע ידעתי שזהו, ואחרי שנה התחתנו. לדעת החברים שלי זה מהר מדי, אבל מבחינת הקהילה הדתית זה לקח יותר מדי זמן".

הלר לא אוהב לדבר על הייחוס של רייצ'ל, אבל בתוך סיפור חייו הצבעוני — גם זה צבע. אביה כריסטוף וולץ הוא שחקן יליד וינה, נוצרי, ששיחק בתיאטרון ובטלוויזיה ורק בגיל מאוחר זכה לפריצה בינלאומית. ב"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו הוא שיחק את הקצין הנאצי הנס לאנדה, "צייד היהודים" (עם הרגע הידוע ביותר בקריירה שלו, קריאת "Au revoir, Shoshanna!"). אחר כך המשיך עם טרנטינו גם ל"ג'אנגו ללא מעצורים", שבו גילם את ד"ר קינג שולץ, צייד ראשים גרמני בארצות הברית שלפני מלחמת האזרחים. על שני התפקידים הללו הוא זכה בשני פרסי אוסקר לשחקן המשנה. אמה של רייצ'ל, ג'קלין, מטפלת במוזיקה ובתנועה, היא בת למשפחה יהודית מניו יורק. השניים נפגשו כשוולץ למד בעיר, ב־Actors Studio של לי סטרסברג, בסוף השנות השבעים. הם נישאו ועברו לגרמניה, אבל ג'קלין חשה מנותקת מהקהילה היהודית והעבירה את המשפחה ללונדון כשרייצ'ל היתה בת שנתיים. כשהיתה בת 17 הוריה התגרשו, ובהמשך שלושת הילדים הלכו והתקרבו לדת. רייצ'ל אפילו הגיעה לישראל כדי ללמוד בתיכון דתי בירושלים, ואז המשיכה לניו יורק ללימודי עבודה סוציאלית. אחיה למד גם הוא בירושלים, בישיבה, הוסמך כרב ועדיין חי בעיר. אחותה היא ארכיטקטית וחיה בתל אביב. האחות הזו התחתנה בישראל ב־2013, רגע אחרי שוולץ האב קטף את האוסקר השני שלו, וכשהגיע לחתונה בירושלים הוא נרדף בידי צלמי פפראצי. כשרייצ'ל התחתנה עם אייזיק ב־2016 הלקח כבר נלמד, והחתונה התקיימה בניו יורק. הוואלצים, כאמור, אוהבים פרופיל נמוך, וגם הלר מבקש לא לדבר על חותנו המפורסם.

מרעיונות חשבונאיים, דרך מאה שערים ועד ציוץ משנה חיים

אחרי החתונה בניו יורק, רייצ'ל וולץ שוב רצתה לירושלים. "היא היתה זו שדחפה למעבר לישראל, ואחרי שהתחתנו החלטנו שנבוא לשנה אחת כדי להקים כאן את המשפחה", אומר הלר. "קניתי כרטיסים לטיסה לישראל בינואר 2019, והתוכנית היתה ללמוד כאן בישיבה, אבל במקביל רשמתי את טרוליון — התחלתי לחשוב שצריך להפוך לחברה את כל הרעיונות שלי על האתגרים בחשבונאות. טרוליון נרשמה בארצות הברית, אבל המחשבה היתה לבנות אותה כאן".

למה לבנות את החברה כאן?

"נתקלתי במקרה בפרסום של למונייד, ובדקתי מה החברה הזאת. נדהמתי מהשיבוש האדיר שהיא עושה בשוק הביטוח האמריקאי — וגיליתי שהיא ישראלית. ככל שבדקתי יותר שמות כך ראיתי שיש בה המון עובדים ישראלים, לא רק המייסדים. הבנתי שטוב לבנות כאן חברה, עם כאלה עובדים". הוא לא דמיין אז שמייקל אייזנברג, שהשקיע וליווה את למונייד מראשית הדרך, יעשה זאת גם בחברה שלו.

הלר, אשתו ובתו הבכורה, שהיתה אז בת שנה וחצי, נחתו בירושלים. בבקרים הוא למד בישיבה במאה שערים, בערבים ניסה להבין איזה מערכת הוא רוצה לבנות, בלי שום רקע בתכנות, "אבל ידעתי מה המערכת צריכה לעשות. די מהר גייסתי שלושה מתכנתים, ובסוף 2019 כבר היתה לנו התחלה של מוצר, קיבלתי כסף מאנג'לים ועזבתי את הישיבה". הוא המשיך ללמוד מחוץ לישיבה, אבל הוא מודה שכיום כבר אין לו זמן לזה.

אחרי המודעה בלינקדאין והלקוחות הראשונים, בקיץ 2020, אייזנברג נכנס לתמונה. זה קרה אחרי שענקית התשלומים הגרמנית Wirecard קרסה ובמאזן שלה התגלה "חור" של 1.9 מיליארד דולר. 20 שנה אחרי אנרון, ומתברר שיש לא מעט מאזנים מאוד לא מאוזנים. אייזנברג זיהה כאן פוטנציאל, וצייץ בחשבון הטוויטר שהוא מחפש שיבוש בענף שבו שולטות מעט פירמות גדולות שמכניסות יחד כרבע טריליון דולר בשנה. להלר לא היה בכלל חשבון טוויטר, אבל הוא נחשף לציוץ, מיהר להירשם ועוד באותו היום ענה לאייזנברג בקצרה: "יש (שיבוש) אחד שבונים בירושלים!". "הסתדרנו מיד, ואלף (הקרן של אייזנברג) הובילה את סבב הסיד שלנו של 3.5 מיליון דולר יחד עם קרן גרייקרופט האמריקאית". ואחר כך הגיעו גם המשקיעים הגדולים מארצות הברית, ובראשם לואב ("הוא מבין היטב את התחום, כמשקיע אקטיביסט שעושה כסף מלקרוא דו"חות").

"חיי ההייטק בישראל אמיתיים באופן מרענן. הקצב והנחישות כאן הרבה יותר גבוהים, כולם יותר רעבים ויותר אגרסיביים. אם הייתי נשאר בניו יורק הכל היה קורה לאט יותר"

אחרי כניסתו של אייזנברג החברה עברה מירושלים לתל אביב, הלר צירף כמייסד־שותף את אמיר בולדו, שמונה לסמנכ"ל הטכנולוגיות, והיא זכתה לשם חדש, במקום Smart שאיתו נולדה: טרוליון.

מה זה טרוליון? מיליונים אמיתיים?

"זה קיצור של True to millions, והמשמעות כפולה: זה לא רק הדיווח הנכון של המספרים, אלא גם השקיפות והחשיבות של המספרים ברמה הפילוסופית יותר. יש היום 64 יוניקורנים בישראל, מה המשמעות של מיליארד או מיליון היום? אם כל המספרים האלה לא מבוססים על אמת חשבונאית, מה הם אומרים בעצם? יש כיום שחיקה גדולה באמון במספרים, אין להם את אותה משמעות הברזל שהיתה בעבר. אפשר להמציא דברים, אנשים מאמינים בדברים רק כי מישהו אמר אותם. אפילו באירוע של WeWork למשל — וסמנכ"ל הכספים שלהם לשעבר מושקע אצלנו — כל הקרנות וכל המשקיעים הלכו עם השווי של 45 מיליארד דולר אחרי שהם ראו את הדו"חות הכספיים והיתה חתימה וביקורת פנים על הדו"חות האלה. רק כשיצא התשקיף לקראת ההנפקה כולם פתאום הזדעזעו מהמספרים. מנהלים של חברות תמיד ינסו לצייר את העסק שלהם הכי טוב שהם יכולים, ואם יש הזדמנות לשחק קצת כולם ינצלו אותה. זה העולם שבו אנחנו חיים עכשיו".  

כמה גדול התחום הזה יכול להיות?

"לא כמו אי־קומרס, אבל יותר מליגל־טק. אנחנו פועלים בשוק שנמצא בתת־חדירה של תוכנה ואוטומציה".

איך זה שאף אחד לא ניסה לעשות את זה עד היום?

"אני שואל את זה את עצמי כל יום. גם עכשיו אין הרבה סטארט־אפים בתחום, צריכים להיות יותר. את רוב החברות מקימים אנשים צעירים, והן פועלות בתחומים שצעירים מכירים ואוהבים. ראיית חשבון היא לא אחד מהם. ראי למשל את המספר הלא פרופורציונלי של חברות בתחום של מזוודות מגניבות או שירותי תיירות בארצות הברית, ובישראל יש מספר לא פרופורציונלי של חברות סייבר".

ובכל זאת אתה כאן. כשעוד גרת בארצות הברית העברת הרצאות על ישראל כאומת הסטארט־אפ, איך זה לחיות את זה עכשיו?

"זה אמיתי באופן מרענן. הקצב והנחישות כאן הרבה יותר גבוהים, כולם יותר רעבים ויותר אגרסיביים. אם הייתי נשאר בניו יורק הכל היה קורה לאט יותר".

אבל בארצות הברית יש יותר גישה להון, לא?

"הנושא של הכסף התאזן, הוא דומה כבר בין ישראל לארצות הברית, אבל האקוסיסטם של קרנות ההון סיכון כאן פחות טוב מזה של היזמים. המייסדים כאן מדהימים, יש לקרנות המקומיות מזל שהם פועלים כאן. מה שכן, הגישה לטאלנטים בישראל קשה יותר משחשבתי שתהיה, והעלויות שלהם הן כבר כמו בארצות הברית".

אז אתה נשאר כאן?

"חשבנו שאחרי הקורונה נעבור לחוף המערבי בארצות הברית. אבל רק השנה עשינו עלייה רשמית, ולפני חודש נולד לנו בן, אחרי שתי בנות, אז זנחנו בינתיים את התוכניות לחזור. כולם שואלים אותי אם אני נשאר ואני עונה 'אני לא עוזב'. יש לי הזדמנות נדירה עכשיו. לאשתי קשה עם שלושה ילדים ועם זה שאני אף פעם לא בבית, אבל אני חייב לשחק את היד הזאת".