אני לא משתמשת בדלעת מאכל, אלא נוי. דלעת רגילה נרקבת עם הזמן, אבל בדלעת הנוי אין תוך שאפשר לאכול, רק זרעים ומין קציפה יבשה. וכשהיא מתייבשת היא מתקשה ונהיית חלולה כמעט לגמרי, כמו אגוז קוקוס. זה זן אפריקאי שבימי קדם היו משתמשים בו לייצור מימיות, קערות מזון וכלי נגינה כמו בירימבאו.

אחרי שקוטפים את הדלעת נותנים לה להתייבש במשך שלושה־שישה חודשים, שבמהלכם היא מתכסה עובש. אני קונה את הדלעת אחרי התהליך הזה, ובשלב הראשון משרה אותה במים ל־12 שעות כדי לנקות אותה. אחרי ההשריה צריך לקרצף את הדלעת עם ברזלית כדי להוריד את העובש, ואז לתת לה להתייבש בשמש למשך כמה שעות. חלק ממה שיפה בעיניי בדלעת זו הטקסטורה שהעובש משאיר, כל מיני נקודות וכתמים שחורים שנשארים גם אחרי הניקיון.

קודם כל צריך לרוקן אותה מהתוך שלה עם דרמל (מקדחה לעבודות עדינות). זה השלב המלכלך שבו המון חלקיקים עפים לכל עבר. אחר כך אני ממשיכה לנקות אותה מבפנים עם כלי כדורי גדול שמתחבר למברגה ומסתובב במהירות, שהזמנתי במיוחד מחווה בארצות הברית.כשהדלעת נקייה מבחוץ ומבפנים, אני מציירת עליה בעזרת מחוגה ועפרונות, ואז עוברת על הציור, נקודה נקודה, בעזרת כל מיני מקדחים וראשים. הדלעת אמנם קשיחה, אבל היא רכה יותר מעץ, כך שאפשר בקלות לחרוט עליה ולחורר אותה.נוסף על כך, אני גם עושה דיקוק: על משטח עם אור אני חורטת בעדינות בקליפה, עד שנותרת ממנה רק שכבה דקיקה, שאפשר לראות את האור מבעד לה. אני גם משבצת חרוזים וצובעת בצבעי דיו, ולסיום מושחת על הכל לכה שקופה שמחזקת את הדלעת ומונעת מחרקים להימשך אליה. בחלק מהמנורות אני משתמשת גם בעץ ובאפוקסי, וכמובן עושה את כל החיבורים של החשמל.

זו בהחלט סכנה אפשרית. בהתחלה הייתי קודחת חורים צפופים מדי או סתם קודחת לא טוב ושוברת את הדלעת. עכשיו אני כבר מיומנת, ויודעת למשל שהחלק הכי עבה של הדלעת הוא למעלה, ולמטה היא יותר חלשה. ולכן אז אם הדלעת דקה יחסית, אני אשבץ חרוזים יותר למעלה, לעומת דלעות עבות מאוד, שבהן אני יכולה לשחק יותר.

תלוי בסוג הנורה. אני משתמשת בעיקר בנורות לד, שאינן מחממות. אפשר להשתמש בנורות ליבון שעושות היטל יפה מאוד, אבל אז צריך לדאוג שהמנורה מספיק גדולה והמרחק שלה מהדלעת מספיק גדול.

יום וחצי.

בעבר גידלתי בעצמי דלועים והפסקתי כי לא הייתה לי גינה מספיק גדולה. עכשיו אני קונה אותן מחקלאי במושב בצת שמגדל אותן בכמויות, בעיקר לחובבי קפוארה שמכינים מהן כלי נגינה. אבל אני רוצה לחזור לגדל בעצמי. כיף לעשות לבד את כל התהליך, וזה צמח שקל לגדל.

מנורת דלעת

"בהתחלה הייתי קודחת חורים צפופים מדי או סתם קודחת לא טוב ושוברת את הדלעת. עכשיו אני כבר מיומנת, ויודעת למשל שהחלק הכי עבה של הדלעת הוא למעלה, ולמטה היא יותר חלשה. ולכן אם הדלעת דקה יחסית, אני אשבץ חרוזים יותר למעלה, לעומת דלעת עבה מאוד, שבה אני יכולה לשחק יותר".

תמיד אהבתי אמנות, אבל למדתי להיות מורה ליוגה ומיינדפולנס. לפני ארבע שנים החלטתי לקחת שנה הפסקה כדי להבין מה הלאה. עברתי לגור בקיבוץ בצפון וחבר חשף אותי ליצירה בדלעת, ולימד אותי את הטכניקה. נדלקתי על זה ממש ובחיפושיי אחר מקום שבו אוכל לעסוק בזה, הגעתי לנגרייה שיתופית בקיבוץ. הנגר שם לקח אותי תחת חסותו ולימד אותי כל מה שקשור לעבודה עם עץ וחשמל. זה התחיל בתור תחביב בשביל עצמי, ומשם התגלגל.

זה חיבר בין כל עולמות התוכן שלי: למדתי צורפות והוראת יוגה והתעסקתי בציור, והדלעת שילבה את הטוב שבכל העולמות האלה. העבודה בדלועים היא גם אמנותית וגם מדיטטיבית מאוד. בעולם שלנו אנחנו כל הזמן חשופים לגירויים ולמסכים, ובעבודה הזאת יש משהו שהוא מאוד מכנס פנימה, ואפילו מכניס אותך למצב של זרימה — את נוכחת ברגע ובלי הרבה מחשבה. אני מסתכלת על הדלעת ואני יודעת מה אני רוצה שיקרה, ופשוט עושה את זה.הרבה מהיופי במנורות שאני מכינה הוא ההיטלים שהן יוצרות. אני מתייחסת לזה כמו לציורים באור. גוף תאורה קטן אחד יכול לעשות הבדל גדול בכל החלל שסביבו.

בשלב מסוים הצטברו לי הרבה מנורות, אז פירסמתי בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, ואנשים ממש התלהבו. זה היה סולד אאוט כבר בפרסום הראשון. אז אמרתי — סבבה, נעשה עוד, והרמתי דוכן בפסטיבל שגם הוא היה סולד אאוט. הבנתי שיש פה משהו. החלטתי להירשם ללימודי אמנות במכללה ובמקביל הפעלתי את העסק. אבל כשהגיעה הקורונה והכל עבר לזום, הבנתי שהלימודים לא מעניינים אותי. החלטתי להקפיא את הלימודים, לקחת הלוואה ולתת פול גז על העסק. כיום המכירות מהוות 30% מהעסק, בעיקר לחו"ל, ויתר ההכנסה מגיעה מסדנאות, קורסים וימי כיף וגיבוש.

לא. החיפוש אחר אורח חיים שמתאים לי התחיל מוקדם. בגיל ההתבגרות עברתי תקופה קשה שפיכחה אותי — הייתי אנורקטית מגיל 14, והגעתי לאשפוזים ומצב לא טוב. בגיל 18 התחלתי להחלים, עזבתי את הבית ועברתי לגור באשראם במדבר, ובגיל 19 טסתי לאשראמים בהודו. לימודי היוגה והטיול במזרח היו חלק ממסע של ריפוי פנימי. אבל רק בשלב מאוחר יותר הבנתי שלמדתי את הוראת היוגה בשביל לרפא את עצמי, להתחבר לגוף ולעבוד על קשיים שהיו לי בעקבות הפרעות האכילה, ושזה לאו דווקא מה שאני רוצה לעסוק בו. ואז הייתי עם השאלה הזאת ואיכשהו נפתחה הדלת של האמנות.ההחלמה מהאנורקסיה עיכבה את הבחירה שלי במקצוע, כי הייתי עסוקה בהישרדות. לא חשבתי כל כך מה אני רוצה לעשות בחיים, אלא אם אני רוצה לחיות. זה גם אולי חלק ממה שנתן לי את האומץ לומר — אוקיי, אם אני בוחרת בחיים, אז אני אחיה אותם איך שאני רוצה ואיך שאני רואה לנכון.

בעיניי זה משתלב, כי עכשיו אני לא מלמדת יוגה אבל אני כן מעבירה סדנאות ומלמדת אנשים ליצור, ודרך זה אני מלמדת אותם להתחבר לשקט ולמדיטציה. הכל שזור זה בזה.