ב

שבוע שעבר, אחרי שפורסמו המועמדויות לאוסקר, ג'ימי קימל גיחך עליהן בתוכניתו: "'כוחו של הכלב' קיבל 12 מועמדויות, אחת לכל צופה שראה אותו", הוא אמר וטען כי במועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר היה חייב להיכלל הסרט ש"הציל את הוליווד בקופות" : "ספיידרמן: אין דרך הביתה".

העקיצה של קימל עשתה המון רעש. יוצרים כמו הבמאי קווין סמית הצטרפו למחאה, ולצדם לא מעט צייצנים זועמים בטוויטר. אואן גלייברמן, מבקר הקולנוע של "וראייטי", ביכה את הימים הטובים של שנות השבעים והשמונים, כששוברי קופות גרנדיוזיים ומצליחים לא זכו להתנשאות מצד האקדמיה, ורמז כי אם "מלחמת הכוכבים", "שודדי התיבה האבודה" ו"מלתעות" היו יוצאים השנה הם לא היו מועמדים לאוסקר.

והלחץ עבד: השבוע הודיעה האקדמיה שבשיתוף פעולה עם טוויטר היא פונה למשתמשי הרשת החברתית בבקשה לבחור את הסרט האהוב עליהם, ומי שיקבל את מרב האזכורים ברשת עד תחילת מרץ, יקבל הכרה מיוחדת בטקס עצמו (לא פסלון חלילה, סתם הזדמנות לקידה על הבמה). מפיקי האוסקרים כמובן מקווים שזה יהיה המקום שבו "ספיידרמן" יקבל את הרגע שלו בטקס ויסתום לכולם את הפה.  

אבל האם הבעיה נעוצה באקדמיה מתנשאת ומנותקת מהעם? הרי האוסקרים יודעים לארח שוברי קופות — "פנתר שחור" ו"ג'וקר", למשל, שהכניסו יותר ממיליארד דולר, קיבלו מועמדות. "מקס הזועם, כביש הזעם", "צלף אמריקאי" ו"רפסודיה בוהמית" הם עוד להיטים שזכו להכרה מצד האקדמיה. כך שאי אפשר לומר שהצלחה קופתית היא כישלון מובטח באוסקר.

האמת היא שהאקדמיה לא הפנתה עורף לקולנוע הפופולרי, אלא שהוליווד המסחרית הפנתה עורף לאוסקר. פרסי האקדמיה נוצרו כדי לחגוג את ההפקות של האולפנים הגדולים, שהיו נקודות מפגש בין נגישות ובין איכות: סרטי ראווה בשנות השישים ("לורנס איש ערב", "צלילי המוזיקה"), למשל, או דרמות משפחתיות בשנות השבעים ("קרמר נגד קרמר", "אנשים פשוטים"). אבל ב־30 השנה האחרונה הוליווד הפסיקה לעשות סרטים ופנתה לייצור סדרתי של זיכיונות קולנוע: למה לנסות לפצח מה יהיה להיט אם אפשר ליצור עוד המשכון ל"מהיר ועצבני" או עוד ריבוט ל"באטמן"?

כדי להיות מועמד לאוסקר סרט צריך להיות סרט "חשוב" עם אמירה אישית שמהדהדת את רוח התקופה. רצוי גם שהוא יתייחס עם כבוד וחוצפה למסורת הקולנועית הקלאסית. "כוחו של הכלב" עונה על כל הרובריקות האלה. מנגד — מה מזה מתקיים ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה"? איזה חותם קולנועי ותרבותי הוא הותיר אחריו? האם הוא באמת מתקרב להישגים האמנותיים של "שודדי התיבה האבודה" או "מלחמת הכוכבים"?

בניגוד למה שאומרים הזעפנים, רשימת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר השנה לא חפה מלהיטים: את "אל תסתכלו למעלה" ראו בנטפליקס יותר אנשים משראו את "ספיידרמן" בקולנוע, ו"חולית" הכניס יותר מ־400 מיליון דולר ברחבי העולם. אז למה דווקא "ספיידרמן: אין דרך הביתה" מעורר כאלה אמוציות?

התשובה היא סתם אותו שוביניזם ישן ומוכר במובן המילוני של המילה, כלומר נאמנות פטריוטית קיצונית. קימל, שכיר של רשת ABC שבבעלות דיסני, מביע נאמנות קיצונית לא רק לאולפן שמעסיק אותו, אלא לכל המערכת שבתוכה הוא פועל, וחרדה מפני שינוי הסטטוס קוו. בראש ובראשונה חרדה מפני האפשרות שנטפליקס תזכה באוסקר הראשון שלה.

"ספיידרמן" מייצג את הוליווד המוכרת שבתוכה גדל קימל, שבה הלהיט הגדול של השנה מבוסס על שלושה גברים שנלחמים בארבעה גברים כדי להציל שתי נשים בסרט שביים גבר. זה הנרטיב המוכר, הנדוש, השמרני. ואילו "כוחו של הכלב" הוא סרט שביימה אשה שלוקחת את אותם מושגי גבריות ומפוררת אותם אחד אחד, ולכן מלחמה בסרט המאתגר הזה היא גם שוביניזם במובן המוכר יותר, של גבר ששומר על המבצר הקולנועי הגברי שלו מפני פלישה נשית אפשרית.

האקדמיה מנסה שנים למצוא דרכים לגוון את רשימת המועמדים — שילוב בין להיטים ובין סרטים אמנותיים, שילוב בין קולנוע אמריקאי ממוסד ובין סרטים זרים ועצמאיים, שילוב של יוצרים ויוצרות ממוצאים מגוונים. השינוי קטן, מתסכל באיטיות שלו, אבל הוא קורה. קימל, גלייברמן וצבא של טרולים מתגעגעים לימים שבהם הוליווד ייצגה רק אותם. אבל הם טועים. כל מיליארדי הדולרים שהכניס "ספיידרמן" לא יהפכו אותו ליצירת מופת — הוא כיף טהור, אבל סתם סרט.