חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// דו"ח בנק ישראל חושף תופעה מדאיגה /// טאואר היא שיעור למנכ"ל טבע, ולא רק לו /// פוטין חי מאחורי מסך ברזל /// תוכנית ליברמן מחמיצה את העיקר
מוסף כלכליסט | 17.02.22
חור שחור של הלוואות
סיכון זוחל
הממצאים העיקריים בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל, שפורסם השבוע, סיפרו לנו את מה שאנחנו כבר יודעים: מחירי המניות גבוהים, מחירי הנדל"ן גם. אבל מעבר לכותרות האלה היה שם עוד נתון אחד מעניין במיוחד: בדיקות שעשה בנק ישראל העלו כי כ־16% מלוקחי המשכנתאות לא הסתפקו בהן אלא לקחו הלוואה נוספת, מאותו הבנק, מבנק אחר או ממקורות אשראי חיצוניים. המשמעות היא שגם קוני הדירות וגם הבנקים בעצם מצאו איך לעקוף את הגבלות המינוף שבנק ישראל השית על המשכנתאות עצמן, מה שמעורר תהייה לגבי האפקטיביות של ההגבלות האלה.
ויש עוד עניין, חמור יותר: הבנק גילה שבהלוואות הנוספות האלה יש בעיות בהחזרים, וששיעור הלווים האלה שנתקלו בבעיות גבוה משמעותית משיעור הלווים־שקצת־הסתבכו בקרב מי שלא לקחו הלוואה נוספת (3.7% לעומת 2.1%). זה לא מפתיע שמי שנזקק לעוד הלוואה הוא מי שמצבו הכלכלי מראש עלול להיות פחות טוב, אבל הנתון הזה מראה כמה מסוכן עלול להיות המסלול העוקף הזה. גם המלווים וגם הלווים מסתכנים, אבל רצים לאש, מתחת לרדאר של הרגולטור. וזה עוד לפני שהריביות עולות. הבנקים ישרדו את זה, לא מעט משקי בית, לעומת זאת, עלולים להתפרק.
/// גולן פרידנפלד
עסקת טאואר
כשמייבאים סבלנות
העסקה שעליה התבשרנו השבוע, שלפיה אינטל תקנה את יצרנית השבבים הישראלית טאואר ב־5.4 מיליארד דולר במזומן, היא אירוע חשוב. לא רק לאינטל וכמובן לטאואר, אלא גם כשיעור עסקי רחב יותר.
אפשר להבין אותו דרך התבוננות דווקא על טבע. השבוע התברר שוורן באפט מכר את המניות שלו בחברת התרופות, אלה שקנה עם מינויו של קור שולץ למנכ"ל. שולץ עלול לראות בזה סימן רע, אבל דווקא סיפור טאואר יכול לתת לו תקווה. יש לא מעט קווי דמיון בין החברות (ואפילו הפער בשווי שלהן כבר לא גדול כבעבר). שתיהן פועלות בתחומים "אמיתיים", עם מפעלי ייצור מקומיים; שתיהן היו לשחקניות אסטרטגיות בתחומים שלהן, אף שהן פועלות מישראל; שתיהן ידעו לא מעט קשיים, כאלה שאף איימו על עצם קיומן; ושתיהן ייבאו מנכ"לים זרים כדי להתמודד עם הקשיים האלה. ראסל אלוונגר דבק בטאואר כמעט 17 שנה, למרות הקשיים, עד שזכה לראות את האקזיט. שולץ, ששקוע כעת עמוק בבוץ המשפטי של טבע, נמצא בחברה פחות מחמש שנים. כדאי שיסתכל רגע על טאואר ויזכור שמהפכים דורשים זמן, ושאם יש תכונה בולטת שחסרה לישראלים ושגם בשבילה מייבאים מנכ"לים זרים, היא סבלנות.
/// סופי שולמן
פוטין
בידוד כמדיניות
מאז פרוץ המגפה, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כמעט שלא ביקר במדינות זרות. את רוב ישיבות הקבינט, וישיבות בכלל, הוא מקיים בזום, וגם לאירועים הוא ממעט להגיע. כשג'ון קרי, שליח ארצות הברית לענייני אקלים, הגיע למוסקבה, הוא ניהל איתו שיחת טלפון. אורחים רוסים שהוא כן פוגש נדרשים לפני זה לשבועיים בידוד. בשבוע שעבר הוא פגש את נשיא צרפת עמנואל מקרון, והם ישבו בשני קצותיו של שולחן ארוך מאוד. השבוע פגש את שר החוץ שלו, והשולחן היה ארוך עוד יותר. גם כוורת של מומחים ויועצים לא ממש יש לו. "בסוף היום אלה ארבעה גברים שיושבים בערב על כוס תה, עוברים על ניירת ומקבלים את כל ההחלטות", סיפר דיפלומט מערבי ל"פייננשל טיימס" על המעגל הפנימי של פוטין. האיש מרחיק את עצמו יותר ויותר. זה לא רק פחד ממחלה, זו המהות של פוטין; בעולם של חיבורים, שיתופי פעולה וגלובליזציה, הוא מתעקש לבודד לא רק את עצמו, אלא גם את המדינה שלו. חי ומנהיג מאחורי מסך ברזל. לפעמים זה מערער גם את שאר העולם.
/// תמר טוניק
צילום: אי.פי
תוכנית ליברמן
תנו דמי קיום
שר האוצר אביגדור ליברמן הציג השבוע תוכנית להוצאת חרדים לעבודה באמצעות, בין השאר, קיצוץ בחצי של מספר שעות הלימוד בישיבות. נראה שנקודת המוצא היא שכל מה שצריך זה לפתוח את שערי הישיבות, ואז האברכים ינהרו לעבודה. על אותו היגיון נשענת גם התוכנית של ראש הממשלה נפתלי בנט להוריד את גיל הפטור משירות צבאי הניתן לחרדים. העניין הוא שההנחה הזאת שגויה בכמה היבטים. בנט כבר ניסה להוריד את גיל הפטור כשהיה שר הכלכלה, והתרומה של המהלך להשתלבות החרדים במשק היתה מוגבלת למדי. לצד המחיר החברתי שחרדים עלולים לספוג ביציאה לעבודה, זה פשוט קשה מאוד. קשה להשלים השכלה בסיסית ולרכוש מקצוע כשאתה צריך לפרנס משפחה, וזה המכשול שהממשלה נוטה לפספס שוב ושוב. מי שבאמת רוצה לעודד אברכים לעבוד צריך לסייע להם בתקופת המעבר הזאת; הפתרון הוא לא קיצוץ שעות בישיבות, אלא מענקים ליוצאים מהן, באמצעות דמי קיום מינימליים בתקופת הלימודים או ההכשרה המקצועית; שיוכלו לקבל את הכלים הנדרשים לשוק העבודה — ובמקביל גם יצליחו לפרנס את משפחתם. סיוע כזה גם מבהיר לחרדים שהמדינה לא תאפשר להם ליפול בדרך, שיש מי שמלווה אותם, תומך במאמציהם. והמסר הזה לא פחות חשוב מהכסף עצמו.
/// שחר אילן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
הבריתות חזרו לחדשות, ואיתן החשש מאסון תנכ"י
המשבר באוקראינה החזיר לחדשות את ברית נאט"ו, ואפילו אזכורים של ברית ורשה, שכבר חשבנו שעברה מן העולם. לא פלא שבעולם מבולגן אנחנו חוזרים לדבר על בריתות — הן צורך אנושי בסיסי, עוד מימי התנ"ך. הברית הראשונה שמוזכרת בו היא בין אלוהים לנח. ככה זה, אחרי חורבן גדול נולד קשר הדוק, שנועד להבטיח ביטחון, איזון וחיים. בדיוק כפי שברית נאט"ו נולדה אחרי חורבן בקנה מידה תנ"כי.
וברית היא לא סתם תיאום ציפיות, הבנה או הסכם. היא מחויבות עמוקה, מלאה, של כל הצדדים. עסקה שאין ממנה נסיגה. בברית המילה, למשל, חותכים חלק מהגוף תמורת השתייכות תמידית לעם שאמור להיות נבחר. גם ביחסים הבינלאומיים ברית אמורה להיות כזאת, ללא דרך חזרה. יש הסכמי שלום, יש הסכמי שביתת נשק או אי־לוחמה, יש כל מיני הסדרים, אבל הברית חזקה בהרבה, מבטיחה למדינה שיהיה מי שילך איתה באש ובמים. בעיקר באש.
בלחץ שלה סביב אוקראינה, רוסיה הזכירה למערב את הברית שלו, ואת המחויבות ההדדית בין המדינות. כדי למנוע את המבול הבא, נדרשת התחייבות חזקה, בלי אפשרות לנסיגה. גם אם היא לא מושלמת, היא עדיפה על כאוס. תשאלו את נח.
