"

אם אפשר לקחת ממישהו רכוש, פשוט מפני שאתה לא אוהב את הבן אדם — אפשר לקחת רכוש מכל אחד. זו פרקטיקה טוטליטרית, כי היא מבטאת את עליונות האידיאולוגיה על החוק, וזו הרי תשתית הטוטליטריזם. לקחת ממישהו את היאכטה שלו או לזרוק אותו מהבית — זה לא ישנה כלום. המצב הזה מסוכן לא רק ביחס לעולם העסקים הרוסי, שלא כולו מושחת ויש בו אנשים שבנו את עצמם בעשר אצבעות, אלא באופן כללי, ביחס לתרבות העסקית הגלובלית. אני מבינה שכאשר המדינה שלי מחוללת קטסטרופה זה בעייתי להתלונן על חוסר צדק, אבל נוצרים כאן תקדימים מטרידים שאסור להתעלם מהם. איך אפשר לבטל מדינה שלמה? למשל, ההחלטה של יצרניות התרופות המערביות לצאת מהשוק הרוסי דנה אנשים רבים למחלות ולמוות. זה ישכנע את הקרמלין להתגמש? אם כבר תהיה לזה השפעה הפוכה, בגלל האנטגוניזם שזה מייצר. אני מבינה את הכעס בעולם, אבל זו עמדה תמוהה, לא אתית ולא הומנית של המערב, שנוקט שיטות פעולה שלא מתאימות לו".

השם אירינה פרוחורוב אולי לא אומר הרבה לקורא הישראלי, אבל ברוסיה היא מוכרת כאושיית תרבות מהשורה הראשונה. פרוחורוב (66) היא הבעלים והעורכת הראשית של NLO, אחת מהוצאות הספרים הגדולות ברוסיה, שמוציאה גם כמה כתבי עת לספרות ומקיימת מעין שבוע ספר שנתי. בעבר הנחתה תוכניות רדיו וטלוויזיה משלה בנושאי חברה ופוליטיקה, וגם כיום היא אחת המרואיינות המבוקשות ברוסיה, כאשת רוח אמיצה שמעיזה להתנגד לשלטונו של ולדימיר פוטין ולהביע דעות ליברליות — ואגב, היא סירבה להצעה להתמנות לשרת התרבות, כמו גם להצעות למינויים פוליטיים אחרים. היא עומדת בראש חבר השופטים של גרסתו הרוסית של פרס בּוּקר היוקרתי לספרות, ועוטרה בעצמה בפרס הפדרציה הרוסית (המקבילה הרוסית לפרס ישראל) ובאותות כבוד בינלאומיים, בהם חברות בלגיון הכבוד הצרפתי. כבר שנים שהיא משובצת בקביעות ברשימות הנשים המשפיעות ברוסיה.

בנוסף לכל זה, פרוחורוב היא גם "האחות של": אחיה, מיכאיל פרוחורוב (56), הוא אחד האוליגרכים העשירים והמוכרים לא רק ברוסיה, אלא גם בעולם, עם הון שנאמד ב־10 מיליארד דולר (ראו מסגרת). פרוחורוב האח עשוי להפוך בקרוב גם למוכר בישראל, לאחר שבסוף מרץ נחת כאן במטוסו הפרטי וקיבל אזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות.

בגלל ההקשר המשפחתי הזה, אירינה פרוחורוב מקפידה שלא להשתמש במילה "אוליגרכים", אבל לאנשים האלה היא מתכוונת כשהיא מדברת על הסנקציות שהטיל המערב על עשירי רוסיה — אותם אנשים שעשו את הונם בג'ונגל הכאוטי של ברית המועצות המתפרקת, הפכו לסמל של עושר מושחת וראוותני, וכעת מוקעים מהמילייה העסקי העולמי.

יש היגיון בהפעלת לחץ על האוליגרכים, בניסיון להשפיע על פוטין. אחרי הכל, הם בנו את הונם בזכות הקשרים שלהם איתו.

"זה שיח קשה, שמבטא רדיקליזציה של החברה העולמית, ועלול להביא לתוצאות קשות: מחר יהיה אפשר לקחת רכוש ממי שרוצים, מתי שרוצים, בתוך המדינה, מחוץ למדינה".

יש לרוסיה דרך חזרה לדיאלוג עם המערב?

"לא משנה איך המלחמה תיגמר, אני מתקשה לראות חזרה למצב הקודם. המצב מאוד עגום וכואב לי, כי מתנתקים קשרים בינלאומיים שבנינו במשך שנים — לא רק עסקיים, אלא גם תרבותיים. התרבות הרוסית נמצאת עכשיו בין הפטיש לסדן: מצד אחד הצנזורה הפנימית לוחצת עליה, ומהצד השני היא נתונה לחרם המערבי. אבל כמובן, הבעיות באוקראינה הן האמיתיות והגדולות, ולרוסים אין זכות להתלונן".

המשפטים הכנים האלה נשמעים מובנים מאליהם, אבל ברוסיה הפוטיניסטית, שבה מי שמכנה את מה שמתחולל באוקראינה "מלחמה" עלול להישלח ל־15 שנות מאסר, הם מבטאים אומץ לב יוצא דופן. פרוחורוב היא לא רק אשת רוח ליברלית, אלא גם מי שניהלה קמפיין בחירות נגד פוטין (ועל כך בהמשך), והתבטאויות כאלה עלולות להפוך אותה לסדין אדום בעיני הממשל — ובכל זאת היא מעיזה להשמיע קול נחרץ נגד המלחמה. הדאגה שהיא מבטאת נוגעת לעתידה של רוסיה, ולא לשלומה שלה.

"כהיסטוריונית של תרבות, לצפות ולהשתתף במה שקורה עכשיו זה שיעור מאלף", היא אומרת. "כל מה שלמדתי באוניברסיטה הופך פתאום רלבנטי. ב־1991 (אז אנשי קג"ב ניסו להשתלט על הקרמלין ולעצור את הדמוקרטיזציה שהוביל מיכאיל גורבצ'וב, ס"ש) הייתי צעירה שנטלה חלק פעיל במה שהפך לפירוק ברית המועצות: ישבתי שלושה ימים על הבריקדות מול מטה השלטון במוסקבה והייתי מאושרת. עבור הצעירים של היום 1991 היא חלק מההיסטוריה הרחוקה בדיוק כמו 1917, אבל הדור המבוגר מקבל הזדמנות להבין טוב יותר את אירועי העבר. מלחמה גורמת לך לבחון מחדש את ההיסטוריה. פתאום כולם חוזרים לקרוא את אריך מריה רֶמַרְק (סופר גרמני שהשתתף במלחמת העולם הראשונה ונודע בספריו האנטי־מלחמתיים, ס"ש) ו־'1984' של ג'ורג' אורוול מככב בפסגת רשימת רבי המכר.

"אפילו המושג 'דה־קולוניזציה' חוזר לשיח, יחד עם ראייה של ברית המועצות כמדינה קולוניאליסטית, ולא כברית של רפובליקות. פתאום יש הבנה שרוסיה מעולם לא קברה את שאיפתה להיות אימפריה".

אני תוהה עד כמה הדעות האלו באמת רווחות. מבחינת הצופים מבחוץ, התחושה היא שהרוב ברוסיה נתון לשטיפת מוח של השלטון.

"אי אפשר לדעת, כי במציאות הנוכחית לא יכולים להתקיים סקרים אמיתיים ומהימנים. אבל רעיונות חדשים לא צומחים בקרב ההמון, אלא בתוך קבוצות קטנות של אינטלקטואלים, ואם הם עוצמתיים ומשכנעים הם מתפשטים בציבור".

יש ספרים שכבר נאסרו להפצה, בדומה לכלי תקשורת שנסגרו?

"זה עוד לא קרה, אבל ברור לכולם שהכל עוד יכול לקרות".

"לדעתי אחיזתו של הקרמלין במתרחש מתרופפת, אבל אי אפשר לדעת, כי אין חופש דיבור. כולם צועקים 'הידד', אבל זה גם מה שקרה ב־1991: העיתונים דיווחו אז שהכל נהדר והכלכלה משגשגת, אבל ברור שהיה שם בעבוע סמוי שהתפרץ בסוף"

ההתמודדות מול פוטין

"היו סיכונים, אבל לא פחדנו"

את הריאיון הבלעדי והנדיר הזה קיימנו במאי, בביקור שפרוחורוב ערכה בישראל — הן כדי להשתתף בפסטיבל "סלובו־נובו" לתרבות רוסית, שנערך במוזיאון "אנו" בתל אביב, והן כדי לבקר את אחיה, שהיא מסרבת להתייחס במישרין לעיסוקיו ולמצבו הנוכחי.

פרוחורוב מבוגרת מאחיה בעשור. כמוהו גם היא רווקה, אך בניגוד אליו יש לה בת (שמעידה, אגב, כי הדוד האוליגרך הוא דמות האב המרכזית בחייה). האח והאחות קרובים מאוד, והממון שצבר האח שימש להנחת היסודות של הוצאת הספרים של האחות. היא מצדה עומדת בראש הקרן הפילנתרופית שלו, שתומכת בפרויקטים בתחום התרבות.

על פניו, קשה להבין מה מחבר את השניים מעבר לקשר המשפחתי: אירינה, בלשנית וד"ר להיסטוריה של התרבות בהשכלתה, היא התגלמות האקדמאית היבשושית, ועיניה זורחות בעת שהיא מדברת על ספרים, היסטוריה ותרבות. אחיה, לעומת זאת, ידוע כפלייבוי נהנתן: ב־2007, למשל, הוא נעצר באתר סקי מפואר בצרפת, בחשד ששכר נערות ליווי עבור אורחי מסיבה שערך. ב־2009 הוא זוכה, לאחר שהוכיח כי אמנם שילם את הוצאות הנסיעה של כמה נשים רווקות לאתר, אך הללו לא עסקו בזנות.

השניים גדלו במוסקבה לאמא יהודייה־למחצה, כימאית במקצועה, ואב רוסי שהחזיק במשרה בכירה במקבילה הסובייטית של משרד הספורט, מסוג התפקידים שנשמרו לרוב לנציגי הקג"ב. המשפחה לא היתה עשירה, והתגוררה ב"דירה משותפת", המצאה קומוניסטית שבמסגרתה נדחסו לדירה אחת שתיים, שלוש ולעתים אף ארבע משפחות שלא היה ביניהן כל קשר. מאז, אגב, האחים חולקים את מעונם — אף שכיום מדובר באחוזתו של מיכאיל פרוחורוב בסקולקובו, פרבר של מוסקבה שמכונה "עמק הסיליקון הרוסי". באותו פרבר שוכנות גם אחוזותיהם של כמה אוליגרכים אחרים, בהם רומן אברמוביץ'.

בגלל אחיה, אירינה פרוחורוב הפכה גם לדמות פוליטית: ב־2012 האוליגרך הורשה במפתיע להתמודד על נשיאות רוסיה, ראש בראש מול ולדימיר פוטין, והאחות הבכורה ניהלה את הקמפיין שלו, התגוררה עמו באחת מאחוזותיו ואף ייצגה אותו בעימות טלוויזיוני מול נציגו של פוטין. אחרי הופעה מוצלחת במיוחד, שזכתה לכותרות והד ציבורי נרחב, הפצירו בה רבים להתמודד בבחירות בעצמה; אחרי הבחירות היו אף מי שטענו שהציבור הצביע למעשה לה, ולא לאחיה. רבים אף טענו כי עצם ההתמודדות של פרוחורוב אושרה על ידי פוטין, במהלך שנועד ליצור מצג שווא של דמוקרטיה. כך או כך, פרוחורוב הגיע למקום השלישי עם כ־8% מהקולות, ומאז התרחק מפוליטיקה. עם פרישתו, מונתה האחות אירינה ליו"ר המפלגה שהקים, אך ב־2014 פרשה מהחיים הפוליטיים כשהיא מביעה התנגדות נחרצת למהלך סיפוח קרים.

איך זה שאת ואחיך לא פחדתם להתמודד מול פוטין? הרי אוליגרך אחר, מיכאיל חודורקובסקי, נכלא ב־2003 לעשור, רק משום שהביע עניין בהתמודדות עתידית ותרם למפלגות אופוזיציה.

"במקרה שלנו המצב היה שונה: אחי השתתף באופן רשמי בחיים הפוליטיים, וזה איפשר לו להתמודד בבחירות בלי שהדבר ייתפס כניסיון הפיכה. נכון, היו סיכונים, אבל לא פחדנו.

"בשבילי זה היה בעיקר ניסיון מרתק של אינטראקציה עם שכבות שונות באוכלוסייה, וגם חשיפה פתאומית. אבל חלקת האלוהים שלי חשובה לי, ואני רואה את השינויים שמקדמים גם הספרים שאני מוציאה לאור: הם מניחים תשתית לרעיונות שמקדמים התפתחות חברתית. פוליטיקה זה להבריק ולעוף, הרבה זיקוקים, אבל מה הלאה? מה לטווח הארוך?".

האירועים הקשים של החודשים האחרונים לא גורמים לך לרצות לחזור לפוליטיקה?

"החברה הרוסית משתנה. היא אינה דומה למה שהיה לפני שנה ולפני שבע שנים. בכל מקרה אני איני פוליטיקאית, ולא רואה סיבה לחזור לזה. זו היתה התנסות מעניינת, אבל זה לא אני. זה היה אמוציונלי מדי".

"הבעיה ברוסיה היא לא רק מחסור במנהיגי אופוזיציה, אלא גם מחסור ברעיונות חדשים. רעיונות צומחים בקבוצות קטנות של אינטלקטואלים, ואם הם משכנעים, הם מתפשטים בציבור. לכן עזיבת אנשי הרוח את רוסיה מטילה צל כבד על עתידה"

בריחת האינטלקטואלים

"ברשתות החברתיות שואלים 'מי מכם נשאר ברוסיה?'"

מאז אותה מערכת בחירות פרוחורוב הפכה למרואיינת מבוקשת באולפני הטלוויזיה הרוסיים, והרבתה להביע את דעתה בנושאי פוליטיקה ותרבות. אלא שאחרי פלישת רוסיה לאוקראינה היא נעלמה מהמסכים — כמו רוב הליברלים הרוסים, שחלק מהם הוכרזו "אויבי העם": רבים מהם ברחו מהמדינה, והנותרים חוששים להביע את דעתם. בפברואר, זמן קצר לאחר הפלישה לאוקראינה, פרוחורוב נמנתה עם החותמים על מכתב פתוח נגד "המבצע הצבאי המיוחד", שחיברה קבוצה גדולה של אינטלקטואלים ואנשי רוח רוסים, בהם סופרים, במאים, זמרים ועיתונאים מפורסמים. חלק מתוך חותמי המכתב הזה הוכרזו מאז סוכנים זרים, ואחרים עזבו את רוסיה בלי להמתין להשלכות. רבים מהם הגיעו לישראל.

אחיה, אגב, הכחיש תחילה שעזב את רוסיה והיגר לישראל, אבל לפני שבועיים פרסם אחד מכלי התקשורת הרוסיים צילום של הדרכון הישראלי הטרי שלו. אירינה עצמה לא פתחה בהליכי הגירה, אבל לדבריה היא "עוקבת אחרי המצב" ותוהה אם הגיע זמנה לנטוש את הספינה הטובעת של רוסיה.

"אני מגיעה לישראל באופן קבוע כבר עשרות שנים — לא רק מסיבות אישיות, אלא גם כי חיים כאן סופרים שאני מוציאה את ספריהם ברוסיה. בשנות התשעים נבנתה כאן קהילה אדירה של סופרים, חוקרי ספרות והוגי דעות, שעדיין כותבים ומפרסמים ברוסית. גל כזה לא יגיע שוב לישראל, אבל גם מי שעוזבים עכשיו לישראל הם אנשי מפתח בתחום התרבות".

השכבה האינטלקטואלית של רוסיה עוזבת.

"כן. אנשים משתמשים במילה 'רילוקיישן', ולא במילה הרוסית להגירה, כיוון שהם מתקשים להודות שהם עוזבים לתמיד. חוסר הוודאות הזה מייצר תלישות, כי אדם שמחליט להגר מנסה להתערות במקום החדש, אבל האנשים שעוזבים עכשיו את רוסיה אובדי עצות, ומקווים שמדובר במצב זמני שיסתיים עם תום המלחמה, ושהם יוכלו לחזור.

"עבורי, כמוציאה לאור, המצב המוזר הזה מוסיף דרמה גם ברמת התכנים. המציאות המורכבת הזו מציפה קולות חדשים ומעניינים".

מבחינה לאומית זו לא פחות מטרגדיה — בלי להפחית, כמובן, מאחריותה של רוסיה לטרגדיה באוקראינה.

"בהחלט. מדובר לא רק בטראומה אישית, אלא גם בטראומה חברתית לרוסיה. החלק הטוב ביותר של האוכלוסייה נוטש. אלה לא רק אנשי התרבות, אלא גם אנשי ההייטק. הממשלה פועלת במאמץ להשאיר אותם, אבל לדור הצעיר חשובות לא רק המשרות והמשכורות אלא גם החופש האישי, ולכן הם עוזבים. מי שנשארים הם מי שלא מתנגדים, וזה רק מחריף את הדילמה של המשכילים שעוד נותרו. השאלה 'מי נשאר ברוסיה, תכתבו אם אתם עוד כאן' הפכה אחת הנפוצות ברשתות החברתיות. אנשים מנסים להבין אם יש עוד סיבה להישאר".

למה את נשארת? את יכולה להגר לישראל.

"אני לא אופטימית, אבל כמי שיושבת ברוסיה ומחזיקה הוצאת ספרים גדולה, מגזינים וקרן שתומכת בתרבות, אני מרגישה מחויבת להישאר. אני לא מלאת חשיבות עצמית ברמה שאראה בעצמי 'שומרת הגחלת של התרבות', אבל אלה הפרויקטים שלי, הבייבי שלי, ואני לא יכולה לנטוש אותם, בייחוד כשבשלוש השנים האחרונות נרשמה דווקא נסיקה בחיי התרבות והחברה ברוסיה. אולי כשאפרוש אעבור לישראל".

"לפי שעה, מוסקבה מנסה להתנהג כרגיל. המחירים בחנויות עולים, אבל אנשים ממשיכים ללכת לפארקים ולשבת בבתי קפה, בחנויות עדיין נמכרים ספרים, ואפילו תערוכות עדיין נפתחות. אבל בהבעות הפנים כבר ניכרים חוסר שקט ומתח פנימי"

הסנקציות מתחילות להעיק

"אין שום אופוזיציה שתקום ותתנגד. זו הטרגדיה שלנו"

פרוחורוב למדה ספרות אנגלית ואמריקאית, וכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על ספרות מודרניסטית אמריקאית. בהמשך כתבה ביקורות ומסות בכתבי עת לתרבות וספרות, ובמקביל עבדה כמורה לאנגלית. כשאחיה החל להתעשר היא פרשה מהמשרות הללו וב־1992 הקימה כתב עת משלה ששמו "New Literary Observer" (ובקיצור NLO), שבמהרה התפתח להוצאה בשם זה. מאז הפכה ההוצאה לאימפריה תרבותית מוכרת ברוסיה, שמוציאה כמאה ספרים מדי שנה, עורכת כנסים ומקיימת את המקבילה הרוסית לשבוע הספר. ההוצאה התמקדה תחילה בספרי עיון, ובהמשך התרחבה לספרות כללית, אך פרוחורוב מקפידה לתחום את שדה הפעילות שלה ל"ספרות אינטלקטואלית" ואינה מפרסמת ספרי מתח או רומנים רומנטיים. "זה עסק ייחודי בנישה שלא כולם נוהרים אליה, ושמייצר תשואה שנתית של 1%–2% במקרה הטוב, אבל למזלי יש לי את אחי שעוזר לי לשמור על העקרונות והעצמאות", אמרה בריאיון בעבר.

השנה, אירועי שבוע הספר שההוצאה מארגנת תוכננו לאפריל, אבל נדחו לדצמבר. ההסבר הרשמי היה "מחסור בנייר" וקושי להדפיס עותקים. בפועל עמד ברקע סירובן של הוצאות ספרים מערביות לשתף פעולה עם הוצאות ספרים ברוסיה — פגיעה דרמטית עבור שוק הספרים, ששליש ממנו הוא ספרות מתורגמת, לפי פרוחורוב.

עוד נותרה אופוזיציה שיכולה להוביל לשינוי פנימי בתוך רוסיה?

"כרגע אי אפשר לדבר על אופוזיציה שתקום ותתנגד, ודאי לא משהו מאורגן, משום שהחברה האזרחית ברוסיה נדרסה. זו האמת וזו הטרגדיה שלנו. כל התרחישים ש'מומחים' מתארים כרגע הם בגדר קריאה בקפה. אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, הוא שתמיד יקרה הבלתי צפוי. זה מה שקרה ב־1917 וב־1991. מי היה יכול לדמיין שאימפריה תיעלם בתוך שלושה ימים, פעמיים בתוך פחות ממאה שנה? כך שאני לא יודעת מה יהיה, אבל ברור שמה שקורה עכשיו הוא טרגדיה אדירה וטעות פושעת".

את לא חוששת להביע דעות כאלה?

"אז תכתבי רק 'טעות'", היא משחררת חיוך ציני קטן, שמרכך מעט את הארשת הרצינית שלה, שקשה לפענח אם היא יותר קשוחה או עצובה. "הרבה מאוד אנשים ברוסיה, כולל האליטה הפוליטית והכלכלית, שותפים לדעתי. הפתגם 'שלום רופף עדיף על ריב' הוא נכון, משום שמבצעים צבאיים גדולים נוטים שלא לעזור למי שמשיקים אותם, אלא רק לזרוק את שני הצדדים לאחור".

עד כמה הסנקציות מורגשות במוסקבה?

"בינתיים לא במיוחד, המחירים בחנויות עולים, אבל התחזיות הקודרות והקשות עוד לא התממשו, ורוב האנשים מנהלים את חייהם כפי שניהלו אותם קודם: ספרים נמכרים בחנויות, יש עדיין אפילו תערוכות שנפתחות. אבל גם אם אנשים ממשיכים להסתובב בפארקים ולשבת בבתי קפה, יש תחושה של חוסר שקט ומתח פנימי מורגש. זה ניכר בהבעות הפנים.

"יכול להיות שמחוץ למוסקבה ההשפעה הפסיכולוגית קטנה יותר, אבל הסנקציות הכלכליות מורגשות יותר. אף אחד עוד לא באמת יודע כיצד ישפיעו הסנקציות, אבל זה תהליך שיש לו ואפקט מצטבר: מוצר אחד נעלם, פתאום עוד אחד, במקום אחר המחירים עולים".

הזכרת שהיית על הבריקדות באוגוסט 1991. איפה הצעירים של היום? למה אין התנגדות פעילה יותר או התקוממות נגד המלחמה?

"הם מנסים, אבל החוקים היום דרקוניים מאוד. בניסיון הפוטש הכושל של 1991 המוני אנשים רצו והסתערו, אבל אם לא היינו מנצחים, המחיר שהיינו משלמים היה אכזרי מאוד".

יכול להיות פוטש פנימי עכשיו נגד פוטין?

"לדעתי הסיטואציה כבר יצאה משליטה של הקרמלין, ונוגעת לכל אחד במדינה — אבל אי אפשר לדעת בוודאות, מפני שבהיעדר חופש דיבור החברה הפכה לחידה, גם עבור עצמה וגם עבור השלטון. חופש דיבור הכרחי גם עבור השלטון, שרק כך יכול להיות עם אצבע על הדופק ולדעת מה מציק לעם. תהליכים פנימיים מתרחשים גם כשאנשים שותקים.

"זה מה שקרה ב־1991: על פני השטח המצב היה נהדר, העיתונים דיווחו שהכלכלה במצב מצוין, ורק קומץ תמהונים לכאורה עזבו את רוסיה. אבל ברור שמה שהוביל להתפרקות ברית המועצות לא קרה ביום אחד; היה שם תהליך מבעבע שאיש לא הכיר בקיומו. גם עכשיו על פני השטח כולם צועקים 'הידד', אבל אי אפשר לדעת מה באמת מתרחש".

מי יכול להוביל את האופוזיציה במהלך לסיום המלחמה המיותרת? התחושה היא שברוסיה אין אופוזיציה. אלכסיי נבלני, המנהיג היחיד שהשמיע עמדות נחרצות, כלוא בהוראת פוטין (והשבוע, לאחר קיום הריאיון, הועבר לכלא שמור במיוחד, ס"ש). הוא יוכל להנהיג את רוסיה אם ישוחרר?

"קודם כל שייצא משם בחיים, ובמהרה. אבל הבעיה היא לא מחסור במנהיגי אופוזיציה אלא מחסור ברעיונות. אנשים נוטים לחשוב במושגים צרים של 'אופוזיציה', אבל בכל חברה יש תהליך סמוי של גיבוש רעיונות, ואותם הפוליטיקאים מאמצים כמו גולשים שתופסים גל. לכן עזיבת אנשי הרוח את רוסיה כל כך מטרידה: היא לא בהכרח בעלת השפעה מיידית על החברה, אבל היא מטילה צל כבד על עתיד המדינה".

איזה סוף את צופה להתרחשויות של היום? אחד ההבדלים בין התרבות הרוסית לזו המערבית הוא שברוסיה לא חייבים, ואפילו לא תמיד אוהבים, סוף טוב.

"אני מקווה שלא נגיע למלחמת עולם שלישית. בינתיים, לשמחתי, התגובה של העולם מראה שהוא עדיין זוכר את המלחמות הנוראיות של המאה ה־20, ושהמסקנות הוסקו".