בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

מה התקווה לקאמבק של יונייטד מלמדת על הצורך האנושי במשיח?

טֶן־הָאח באולד טראפורד, מגרש הבית של מנצ'סטר יונייטד. המחשבה שאדם אחד יפתור את כל הבעיות של קבוצת כדורגל נוגדת כל סיפור גאולה אמיתי. צילום: אי.פי.אי

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

מוסף כלכליסט | 16.06.22

מ

נצ'סטר יונייטד היתה היהלום שבכתר הפרמיירליג, ליגת הכדורגל העשירה בעולם. בהנהגתו של אלכס פרגוסון הקבוצה מעולם לא סיימה מתחת למקום השלישי בפרמיירליג. אבל מאז פרישתו של הסקוטי ב־2013 היא מדשדשת במחוזות הבינוניות, עם הבלחה פה ושם: שחקנים נרכשו ביותר ממיליארד יורו, מיליארדים נוספים הוצאו על משכורות, מאמנים ומנהלים באו והלכו — אבל המערכת אינה מתפקדת. "המועדון צריך לעשות 'ריסֶט' תרבותי", אמר חואן מאטה, קשר הקבוצה מאז 2014, שעזב הקיץ. "שאלות כמו מה המשמעות של ייצוג מנצ'סטר יונייטד כשחקן, אילו תכונות חייב להפגין כל שחקן במועדון, מה מצפים מאיתנו על המגרש ומחוץ לו — דברים שבלעדיהם אתה לא יכול להיות שחקן בקבוצה — הסטנדרטים הללו אינם קיימים כרגע".

בעונה שעברה הגיע ליונייטד ראלף ראנגניק, שבילה את רוב חייו בבניית מועדונים בגרמניה ואוסטריה. ראנגניק קיבל מההנהלה מנדט "לייעץ" לה, אבל רק אחרי שיאמן את הקבוצה במשך חצי שנה (הוא לא אימן ברמות הגבוהות יותר מעשור). אחרי חצי שנה כושלת הוא הועזב. דבר כזה לא קורה בשום מועדון בריא. אבל המועדון לא טעה רק במינוי מאמנים ומנהלים: ההוצאה הגדולה ביותר היתה על שחקנים, רובם לא רעים בכלל, שלא התחברו לכדי צוות מנצח. זה קרה מפני שהם לא נרכשו לפי מודל רכש, כמו במועדונים המובילים — מודל עם פרמטרים ברורים, שמעוצב תוך התחשבות בתרבות הארגונית של המועדון, בכישרונות המטופחים באקדמיה שלו ובסגנונו של המאמן. מנצ'סטר סיטי וליברפול, למשל, עושות שיעורי בית יסודיים על כל שחקן רכש. מנצ'סטר יונייטד, לעומתן, מחתימה שחקנים כאילו מדובר בפירות העונה.

במשך שנים, מכפיל הכוח העצום של מנצ'סטר יונייטד היה מנג'ר העל שלה, אבל כשפרגוסון עזב, עזבו גם הידע והתרבות הארגוניים. באפריל עזב גם המנכ"ל, אד וודוורד, אחרי שנים של כישלונות מקצועיים. וודוורד אינו איש כדורגל, אלא בנקאי שייעץ לבעלים, משפחת גלייזר, בהשתלטות על המועדון (שהושלמה ב־2005), הוצנח על ידיהם לשדרת הניהול שלו והפך למנכ"ל שהפגין סגנון ריכוזי. יורשו בתפקיד, ריצ'רד ארנולד, מבזר סמכויות, אבל גם הוא אינו איש כדורגל אלא איש כספים. השינויים שהוא הוביל בארגון לא הובילו לגיוס אנשי מקצוע מרשימים.

במקביל למצב המקצועי דועך גם מצבו הכלכלי של המועדון — בעיקר כיוון שהגלייזרים הסתייעו בכ־900 מיליון ליש"ט מקופתו (3.8 מיליארד שקל במונחים של היום, אבל כפליים בזמן אמת) כדי לממן את החוב על המינוף שנדרש להם כדי לרכוש את המועדון. על הקבוצה עצמה לא חסכו, אבל אולד טראפורד, אצטדיון הבית המיתולוגי שלה, הולך ומרקיב. כיום טוטנהאם מכניסה יותר מיונייטד מימי משחק; ומנצ'סטר סיטי, ריאל מדריד, באיירן מינכן, ברצלונה ופריז סן־ז'רמן מכניסות מחסויות יותר מאשר מנצ'סטר יונייטד. יריבות אחרות, כמו ליברפול, גם כן מצמצמות פערים.

אֶריק טֶן־הָאח, המאמן החדש, מבטיח ש"מי שלא יעמוד בדרישות, ישמע את זה ממני". האוהדים, ואפילו אלכס פרגוסון, מייחלים שהגישה הזו תחולל קסמים. אבל ביונייטד כבר מינו את לואי ואן־חאל וז'וזה מוריניו למשיחים, וזה נגמר רע

לתוך הסיטואציה הזו מגיע כעת אֶריק טֶן־הָאח, מאמן הולנדי שהביא את אייאקס לחצי גמר ליגת האלופות ב־2019 וזכה עמה בתארים, עם כדורגל מרהיב ששוחק על ידי שחקנים צעירים. לפי הדיווחים, טן־האח יוביל את אסטרטגיית הרכש וינסה לשכנע את הסגל הלא מחובר, עמוס האגו, לשחק בסגנון שמזוהה איתו ועם אייאקס. "אשאר נאמן לחזון שלי", הבטיח טן־האח עם הגעתו. "אגיד לשחקנים הגדולים מה תפקידם, ומי שלא יעמוד בדרישות שלי, ולא משנה במי מדובר, ישמע את זה ממני". מהתגובות ברשתות החברתיות עולה שמיליוני האוהדים מייחלים שהגישה הזו תפתור את הבעיות של המועדון. אפילו פרגוסון מקווה שההולנדי, שמעולם לא אימן בליגה בכירה מחוץ להולנד, יחולל קסמים: "אני מקווה שהוא יעשה עבודה טובה; המועדון צריך מישהו שישתלט עליו", אמר.

אלא שזו לא הפעם הראשונה שבה מנצ'סטר יונייטד מפקידה את גורלה בידי "המנהיג שהיה חסר למועדון". לואי ואן־חאל וז'וזה מוריניו כבר ניסו את מזלם כמשיחים של מנצ'סטר יונייטד; זה נגמר רע עבורם ועבור המועדון. וייתכן מאוד שהחיבור בין המשיחיות הזו לניהול הכושל של הגלייזרים הוא הבעיה המרכזית של מנצ'סטר יונייטד.

חוקר הקבלה גרשם שלום קבע כי משיחיות מופיעה כשאנשים מחפשים משמעות בכאוס חברתי או סביבתי, אז המשיח נתפס כמי שיציל את המצב. ההיגיון הזה מאפיין לא רק משיחיסטים דתיים: חילונים גמורים עלולים להיתפס לאמונה שפוליטיקאי כלשהו יציל את המדינה, ומשכילים רבים מוצאים את המשיח שלהם בטכנולוגיה (ומאמינים, למשל, שהיא תציל את העולם ממשבר האקלים). הפיתוי למצוא משיח נטוע עמוק בטבע האדם: "המשיח זורם בדמנו", כתבה אולגה טוקרצ'וק, פסיכולוגית וסופרת זוכת פרס נובל. "הוא נמצא במחשבה היקרה ביותר ללבנו: המחשבה שהגאולה קיימת".

אבל המחשבה שאדם אחד יפתור את כל הבעיות של ארגון כמו קבוצת כדורגל, או מדינה, נוגדת כל סיפור שיקום וגאולה אמיתי. כל תחייה־מחדש מתחילה בחבורת אנשים שעובדים יחד כדי לשקם את ההריסות ולבנות מחדש תרבות בריאה: זה נכון במקרה של גרמניה, במקרה של גולדן סטייט ווריירס, ובמקרה של מארוול.

לעומת זאת, האמונה שהבעיות ייפתרו בידי משיח הובילה תכופות לקטסטרופה. הדוגמה הקלאסית היא מרד בר כוכבא, שהסתיים בהחרבתו המוחלטת של היישוב היהודי, מאות אלפי הרוגים ומשועבדים, וגזרות שמד (אז למה חוגגים את המרד? שאלה מצוינת). זה מה שקרה גם עם החיסון לקורונה: הצגתו כמשיח שיעלים את המגפה ויחזיר את העולם לקדמותו, ולא כחלק מפתרון מערכתי כולל, מותירה בעינן את הבעיות שהובילו לפרוץ המגפה ולהתפשטותה, ובהן חוסר שוויון, מערכת אקולוגית מתמוטטת ובעיות מבניות של תעשיית הבשר.

המשיח לא יבוא וגם לא יטלפן. לא תופיע המצאה פלאית שתציל את העולם ממשבר האקלים; לא יצוץ פוליטיקאי כריזמטי על חמור לבן ובאמתחתו התשובות לבעיות הלאומיות שלנו; ואף מאמן שיגיע למנצ'סטר יונייטד לא יפתור בכוחות עצמו את בעיות השורש של המועדון. הגאולה תבוא אך ורק מעבודת צוות ומשינוי תרבותי אמיתי.