אני מנסה לעבוד על הסבלנות שלי ברגעים האלה, ובעיקר מזכיר לעצמי שיש מי שמצבם חמור יותר, גם כשלא מדובר בקושי לקבל מרשם לתרופות מקופת חולים או סיוע במזון. לפעמים העניין פרוזאי בהרבה. במרכז תל אביב, ליד כספומט, אני נתקל בבן 80 שמבקש שאעזור לו להוציא כסף. "הידיים שלי רועדות ואני לא מסוגל להוציא כסף", הוא מסביר. הוא מכובד למראה, מנומס, אבל כן, ידיו קצת רועדות. הוא מושיט לי את כרטיס האשראי שלו, מוציא פיסת נייר מכיסו ומקריא לי את הקוד הסודי. ליד הכספומט יושב קבצן, שאומר לי: "בדרך כלל הוא מבקש ממני, ואני מוציא לו את הכסף והוא נותן לי 5 שקלים". אני מוציא לאיש 400 שקל, והוא שולף מטבע של 5 שקלים ונותן לקבצן. אני שואל את הקשיש למה הוא לא מבקש כסף מהטלר בסניף הבנק עצמו, והוא מספר שברוב הסניפים כבר אי אפשר לעשות זאת.

העיתונאית ענת סרגוסטי, שבשנים האחרונות מכהנת כיו"ר עמותת כן לזקן, מספרת שרבים נאלצים לבקש עזרה בהוצאת כסף מכספומטים, ושבאופן כללי בנקים הם מהמוסדות המובילים בהצבת מחסומים בפני קשישים. סניפים נסגרים או מצמצמים שירותים, הכל עובר לדיגיטל, והלקוחות הנאמנים ביותר, אלה שלא ימהרו לעזוב תמורת עמלות נמוכות יותר, הם מי שנפגעים. "ההורים שלי היו שנים באותו הבנק, שילמו עמלות עצומות, ואז, בערוב ימיהם, הבנקים מצמצמים את מרב הפעילויות שלהם, והסניף ליד ביתם נסגר. כששאלתי בכירים בבנקים למה הם סוגרים כל כך הרבה סניפים, מונעים נגישות של אנשים לשירות, שוללים את האפשרות של הרבה זקנים להגיע לכסף שלהם, הם אמרו לי שהמפקח על הבנקים מעודד אותם לסגור סניפים. יש ערים שבהן אין כלל סניפים". במצפה רמון, למשל, הבעיה חמורה במיוחד. "הבנק היחידי ביישוב הוא הפועלים, ויש שירותים בסיסיים שהוא לא מעניק", מספרת עובדת רווחה מקומית. "ליוויתי למשל אשה שאיבדה את כרטיס האשראי וחסמה אותו, וכך לא יכלה למשוך כסף בכספומט. כיוון שאין טלרים בבנק, לא אפשרו לה לקבל מזומן. נאלצתי ללכת בעצמי למנהלת הסניף ולשכנע אותה שאין ברירה וצריכים לחרוג מהנוהל, כדי שתקנה אוכל ותרופות. זה מצב לא סביר".

ולא רק בבנקים, אפילו התחבורה הציבורית מציבה קשיים. "יש לי בעיה לנסוע באוטובוסים, לקבוע תורים לקופת חולים — כמעט בכל דבר אני צריכה עזרה", מודה תמרה סמירנוף (69) מקריית אתא, ומוסיפה שכמי שעלתה לישראל לפני 19 שנה, הקושי הטכנולוגי מתודלק גם בקשיי השפה, "וזה כבר שם אותי לגמרי במצב של ניתוק. עשו לנו בדיור המוגן קורס ואני עושה לבד קצת יותר, אני אפילו יודעת להיכנס לפייסבוק שלי. אבל לפני זה נאלצתי כל הזמן להיעזר בבת שלי ובנכדים. זו תחושה קשה. הרגשתי שאני מפריעה, אבל מתביישים להגיד לי את זה".

איך ללמוד שפה חדשה, מאפס

טכנולוגיה חדשה תמיד השאירה מאחור את המתקשים יותר להסתגל, בדרך כלל המבוגרים יותר. אבל המהירות של השינויים בשנים האחרונות לא רק משאירה אותם מאחור, היא ממש בועטת אותם מהעולם וממה שהוא יכול להציע להם בכל תחום שהוא. וזה לא ניתוק רגעי, פתיר, זה נתק ממושך שרק הולך ומחמיר. תוחלת החיים הממוצעת בישראל, לפי נתוני ה־OECD מתחילת השנה, היא 82.9 שנה, ויש בארץ כ־1.2 מיליון אזרחים מעל גיל פרישה. חלק מהם מנסים להיאבק כדי לא להישאר מאחור.

מלכה סגל (72), אשת חינוך מתל אביב, מעבירה שיעורים פרטיים לשימוש במחשב ובטלפון החכם, והלקוחות שלה הם, כהגדרתה, "ישראלים ותיקים, אנשים אמידים ומשכילים. אבל יש להם מחסום מנטלי. הם צריכים להתמודד עם שפה חדשה, לרכוש הרגלים חדשים, וזה הולך וסוגר עליהם מיום ליום, כי בקרוב הכל יהיה כבר דיגיטלי".

איך נראה הקושי? מה את בעצם מלמדת אותם לעשות?

"קשה להם למשל להיכנס לאתר של קופת חולים, להזמין מרשמים ותורים. והקושי הוא הפחד, המחשבה ש'אני לא יודע, אני אקלקל, אני לא אסתדר'. כך שחלק גדול מהעבודה שלי הוא לפוגג את הפחד, כדי להחזיר להם את תחושת העצמאות. התלות שהם חשים מעיקה מאוד, אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא לא יודע ושהוא צריך שיעשו דברים עבורו. אני מכירה את זה: בעלי בן 84, ואין לו מושג ירוק, הוא כל הזמן מבקש ממני 'תכתבי', 'תעשי', 'אני לא יכול'. פעם היה לו מחשב, הוא למד קצת, אבל הוא ויתר. בקורונה היו לו כל מיני מפגשים בזום. הייתי מכינה לו את הממשק, ואם משהו לא היה עובד הוא היה נקלע לחוסר אונים".

לערה חיטין (84) מתל אביב, שהיתה מנהלת פדגוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים, נמאס מחוסר האונים הזה, ולכן היא הגיעה אל סגל, כדי לקבל שיעורים. "ממש לא ידעתי איפה להתחיל, הטלפון והמחשב היו לי זרים לגמרי", היא מספרת. "בשיעורים קיבלתי הכל מהבסיס, איך לגשת, להדליק, לכבות, אפילו את זה לא ידעתי. פשוט כמעט שלא השתמשתי בטלפון. והבנתי שאלה דברים אלמנטריים שאני צריכה לדעת — לשלוח מייל, לקבל ווטסאפ — ובטח כדי לתפקד ברמה גבוהה. אבל צריך מוטיבציה כדי ללמוד את זה בגילנו. הכי חשוב הוא לא לרחם על עצמך, אלא ליצור את המוטיבציה. יש לי חברה שעשתה איתי את הקורס של מלכה אבל אין לה מוטיבציה, והיא מנוטרלת לגמרי. היא צריכה להתקשר לבת שלה בשביל לשלוח ווטסאפ. היא אשה במלוא כוחה, מלאת חיים, חברותית, מתפקדת, שוחה, טסה לחו"ל, אבל בעניין הזה היא הרימה ידיים".

דאלאל פרסון (75) משפרעם — אחות לשעבר וכיום מרצה בהתנדבות להגברת המודעות לסרטן השד — מרגישה שההתעקשות ללמוד היתה כמעט גאולה. "מאשה מלומדת ומשכילה אבל שתקועה במאה שעברה, נהפכתי לאשה שלא מפחדת מהמחשב והטלפון".

איך זה קרה?

"ראיתי שאני צריכה לקבוע תור לרופאים, לדואר, לבנק, ושיש לי בעיה. הילדים שלי לא גרים בשפרעם, הייתי צריכה לחכות שיגיעו כדי שיטפלו בענייני הבנק, או אומרת להם 'תזמינו לי תור לדואר, למשרד התחבורה'. כשהם באו ועשו את זה ישבתי לידם וראיתי מה הם עושים, אבל לא תמיד תפסתי איך. אז אמרתי לעצמי: 'מה, אני עכשיו אשב ואבכה שאני לא יודעת להפעיל דברים ולהשתלב בעולם הדיגיטלי?', והתחלתי תוכנית של משרד הרווחה שמיועדת בדיוק לאנשים כמוני, כדי שלא נהיה תלויים באחרים. למדתי להפעיל טלפונים חכמים, לשלוח ווטסאפ ותמונות".

אף שהצליחה להדביק את הפער, היא סבורה שהמוסדות השונים צריכים להיות נגישים יותר למבוגרים ולאפשר שירות אנושי ולא רק דיגיטלי. "אין אנושיות בדיגיטל, אתה מדבר עם מכשיר. גם בתור אחות אני אומרת את זה — כבר לא רואים את הפנים של החולה, הכל עובר דרך מחשב עם תוכנה של שאלות ותשובות. איפה הימים שבהם ישבנו מול החולה ואמרנו לו שאין לו בעיה בקיבה אלא בראש? דיברנו איתו, התחברנו אליו. היום דברים כאלה כבר לא יכולים לקרות".

בינתיים, יש כבר מי שהפכו את הקושי הטכנולוגי לעסק: חברת TechMate מציעה סיוע טלפוני למבוגרים, 24/7, בשירות חינמי או בתשלום, שתומך בהם מרחוק בהתמודדות עם תקלות טכניות שונות (052-9696362).

למי קראתם בומרים

ההתמודדות עם הפער הטכנולוגי היתה קלה יותר אם המבוגרים לא היו חשים שהוא חלק מהדרה רחבה יותר שהם מתמודדים איתה. היא מתרחשת לא רק בחוסר הסבלנות של הילדים שלהם לעוד שיחה של בקשת עזרה, אלא גם כשהם פוגשים נותני שירות צעירים בחנויות, בתי קפה ומסעדות (ומעבר של מסעדות לתפריטים דיגיטליים בלבד ודאי לא מועיל), ולמעשה בשיח הציבורי כולו, זה שאימץ את הבוז ברוח "אוקיי, בומר". בני דור הבייבי בום היו פעם הדמויות הנערצות עלינו, שעיצבו את התרבות שעליה גדלנו. הרוק והפופ, המהפכה המינית וילדי הפרחים, המודעות הפוליטית והסביבתית — את הכל קיבלנו מהם, ועכשיו אנחנו לועגים להם, כמעט פוסלים אוטומטית את כל מה שיש להם לומר, מרחיקים אותם מעצם האפשרות להיות חלק מהדיון, או חלק מהמסיבה.

רחל גלעד וולנר (69), עובדת סוציאלית ממצפה רמון, למשל, מתארת איך כשיצאה עם חברות בנות גילה למקומות בילוי בתל אביב "הושיבו אותנו בחדר צדדי בחושך, שלא יראו אותנו. אין מקומות בילוי למבוגרים, הכל לצעירים, והרגשתי שמדירים אותי, הבנתי שהמסיבה שלי נגמרה". עם התחושה הזאת היא יזמה לפני שנים אחדות ליין מסיבות לבני גילה שנקרא פשוט "בומרים", לפני שהמילה נצבעה באופן שלילי כל כך.

ואיך התחושה כעת, כש"בומר" נהייתה מילת גנאי?

"זה משעשע", היא אומרת, אבל אחרי רגע מוסיפה: "האמת, זה מעליב. זה אומר שאתה לא רלבנטי רק על בסיס גילך, שאתה לא שייך לתרבות, שאין לך דעה. זה לא נעים. גם הטענה שאנחנו דור מבוסס ושבגללנו כיום יש משבר דיור, למשל, לא נכונה. אני לא מבוססת, ולא אנחנו יצרנו את המשבר. היתה מדיניות שאפשרה לנו לחיות יותר בקלות, לקנות או לשכור דירות יותר בקלות. נכון שהיה יותר סקסיזם בדור שלנו, אבל להאשים אותי בזה כאשה? זה מכליל, זה לא נכון, וזה פוגעני".

רותי אנטואנט לביא (68), מורה לחינוך מיוחד מרמת גן, סבורה שהפריחה של רוח "אוקיי, בומר" קשורה גם להאצת הטכנולוגיה, ששני הצדדים הללו מזינים זה את זה. "הפער הטכנולוגי הוא תירוץ לטפח תחושת עליונות, 'לנו יש את הכלים והשפה ולכם אין'", היא אומרת, ואפילו משווה את ההתייחסות הזו למה שספגו השחורים בארצות הברית ועולים מארצות ערב שהושמו במעברות, "בטענה שהם אינם מפותחים, נחותים יותר. בעיניי, גילנות דומה בדיוק לאפליה נגד נכים. אף אחד לא רוצה להיות נכה, אף אחד לא רוצה להיות חסר אונים. אז גם עם מבוגרים — מתייחסים לגיל ולא למה שיש לאדם להגיד. אם היו כותבים למישהי שהיא כלבה או פרחה, כולם היו קופצים, אז למה לבוז לזקנים זה לגיטימי?".

זרז נוסף לתהליך הרחב היה כמובן הקורונה, "כשהיו מי שרצו לסגור את הקשישים בבית והאשימו שהבידודים הם בגללנו. קיבלתי תגובות בפייסבוק שאמרו 'את רוצה לחיות עוד עשר שנים אז אנחנו צריכים לסבול'". והיא מזכירה שמעבר לעובדה שהדברים פוגעים, יש להם גם משמעות קונקרטית, "למשל זה שאף אחד לא מוכן להיאבק על הגדלת קצבת הזקנה. וכאמור בקורונה ראינו את זה היטב, מה יצא מאנשים שלא היו מוכנים לסבול פגיעה בנוחות שלהם".

נתן כספי (79) מתל אביב סבור שדווקא הקורונה היא פתח לשינוי. הוא היה בעבר במאי ומנהל המחלקה הדוקומנטרית ברשות השידור, ומאז פרישתו עוסק בצילום. בספר חדש שלו, "שבעים, שמונים, תשעים", הוא מתעד מבוגרים שכמוהו מצאו עיסוקים חדשים כשיצאו לפנסיה. "זה תלוי בדבר אחד – עד כמה אתה מעדכן את עצמך. אין ולא צריכה להיות לך בעיה לעשות זאת. אבל יש הרבה מאוד אנשים בגילים המתקדמים שיש להם בעיית עדכונים. הם לא מכירים את השיח העכשווי ואת הטכנולוגיה. וגם מבחינת החברה המבוגרים שקופים".

ומה קרה בקורונה?

"אני חושב שעד תחילת המגפה הזקנים דווקא היו יותר מודרים, והגילנות היתה יותר שקופה. כשהקורונה החלה לפגוע בזקנים לפתע הבינו שצריך להגן עליהם, ואז התחילו לשאול רגע, מה קורה איתם בתחומים נוספים? האם גם בהם כדאי לעזור?'. לדעתי זה מה שקרה בשנתיים האחרונות, ויכול להיות שעניין הזקנים יקבל תפנית, אבל זה יקרה רק עם התערבות מלמעלה".

התערבות כזאת כבר יצאה לדרך. באוקטובר האחרון הושק מיזם "זמן עתיד" שנועד לסייע לשכבת הגיל הזאת — שיתוף פעולה של משרד ראש הממשלה, משרדי הבריאות, הרווחה, האוצר והשוויון החברתי, הביטוח הלאומי, השלטון המקומי והג'וינט. בקרוב תוקם ועדה בראשות שר הרווחה והשרה לשוויון חברתי, שתתמקד באתגרים שהתארכות תוחלת החיים מציבה לישראלים כפרטים ולחברה כולה, ובהם גם הפער הדיגיטלי. כדרכם של מיזמים ממשלתיים, ייקח זמן עד שיהיה אפשר לראות תוצאות, אם בכלל. עד אז, בסופו של דבר, האחריות מוטלת על כל הצדדים: על נותני השירותים, שצריכים להיות ערים לקושי ולהקל על מי שפחות מסתדר עם טכנולוגיה; על המבוגרים, שייאלצו במידת האפשר לא לוותר, או לדעת להיעזר; ועלינו, הילדים שלהם, והשכנים שלהם, ואלה שרואים אותם ליד הכספומט. צריך סבלנות. וצריך לזכור שבסופו של דבר גם אנחנו לא רחוקים מהרגע שבו לא נוכל לעמוד עוד בקצב. הלא כבר עכשיו אנחנו צריכים שהילדים שלנו יפעילו לנו חלק מהאפליקציות או המכשירים. כולנו, בסופו של דבר, איפשהו על סקאלת הבומרים.