זו תקופה קשה להיות אמן רוסי.

"זו תקופה קשה לכל אזרח רוסי נורמטיבי, ויש עדיין רבים כאלה".

ואתה רואה שידורים מרוסיה שבהם עדיין אסור לומר "מלחמה". מה יש לך לומר על זה?

"כשאתה מתחיל לדון במעשה אידיוטי אתה נהיה אידיוט בעצמך, אז אני ממש לא רוצה להסביר את זה. מעדיף לזוז הצדה".

ככוכב ענקי ברוסיה, פגשת את הנשיא ולדימיר פוטין יותר מפעם אחת.

"פעם היינו יחד בהופעה של פול מקרטני, ופעם הלהקה שלנו קיבלה ממנו מדליה, אבל מעולם לא הצבעתי לו. הצבעתי לדמיטרי מדבדב בתקופה שלהרבה אנשים היו הרבה תקוות לשינוי".

ועכשיו אתה בכלל בישראל.

"הגעתי הנה לפני שכל השיט הזה החל, כי ציפינו לתינוק. חשבנו שכשהוא ייוולד נחזור לרוסיה, אבל אז נוצרה המציאות הזאת...".

ו"נתקעת" כאן.

"אני לא אוהב להצהיר על תוכניות ארוכות טווח בסגנון 'לעולם לא אחזור לרוסיה'. אתה לא יכול לדעת מה יקרה מחר, בייחוד בתקופה כזאת. אני מעדיף פשוט לחיות".

איך בכלל נוצר החיבור שלך לישראל?

"הייתי כאן בראשונה לפני 25 שנה, כי חבר טוב שלי, הזמר מקס (מקסים) לאונידוב, גר כאן. הגשתי אז תוכנית טלוויזיה על נסיעות, והפרק הראשון הוקדש לביקור שלי כאן, ומקס היה המדריך. זאת היתה תוכנית מצחיקה ודי מעניינת כי לא רבים מרוסיה ביקרו אז בישראל. אחר כך היו לנו כמה מופעים כאן, ולפני שמונה שנים קניתי פה דירה".

ככה פתאום קנית דירה בארץ?

"גיליתי שאני מרגיש כאן נוח מאוד מהרבה סיבות: האקלים, הים, האנשים, הטבע, יש לי כאן הרבה חברים. ואז, ב־2019, פגשתי את הגברת הנהדרת הזאת" — אשתו, עינת קליין, ישראלית ילידת קייב. "היא מדריכת טיולי בוטיק באפריקה, ולנו יש קבוצה קטנה של חברים שנוסעת פעם בשנה ליעד אקזוטי אחר בעולם. היא תכננה והדריכה את הטיול שלנו לאתיופיה. טיילנו יחד, גילינו הרבה תחומי עניין משותפים, ועכשיו אנחנו נשואים עם ילד בן חודשיים".

היא ילידת קייב, אתה רוסי. איפה אתה במלחמה הנוכחית?

"יש לי 100 חברים במוסקבה ו־100 בקייב, מעולם לא הרגשתי שייך לחלק מסוים של העולם. אני מחלק את האנושות רק לשתי קבוצות: אנשים נורמליים — ואידיוטים. וכאלה יש בכל מקום".

ואשתך גם צעירה ממך בכ־30 שנה. איך זה עובד?

"אם אשתך נהדרת — זה עובד. אם לא — זה לא יעבוד גם אם היית צעיר יותר. אני לא חושב על הפרשי הגילים בינינו בכלל. אנחנו קרובים מאוד בהרבה דברים, מבינים הרבה דברים, טועמים את אותם דברים, חווים דברים משותפים יחד. הגיל הוא כלום, כל עוד אתה חי".

יש לך ילדים מנישואים קודמים. עכשיו יש לך כוח להיות שוב אבא?

"לא. אני יודע שיעבור מעט זמן והוא יגדל ואז ארגיש שאני יכול לתת לו משהו משמעותי יותר מחלב — וזאת תהיה התחלת הקשר בינינו. עכשיו זה נחמד, אבל הוא רק אוכל, ישן ובוכה. אני אוהב כשאני מנגן בפסנתר והוא מפסיק לבכות. חשוב לי לתת לו להתחבר למוזיקה מהרגע הראשון. גם אבי, לפני שיצא לעבודה ואחרי שחזר ממנה, ניגן קלאסי וג'אז, וחיבר אותי למוזיקה".

היית רוצה שיהיה מוזיקאי?

"צריך להציג לו הכל ולתת לו לבחור מה הוא רוצה לעשות. אם תיקח תינוק ותגיד לו 'אתה צריך להיות מוזיקאי', הוא ישנא מוזיקה. כמעט כל חיי עשיתי רק מה שאני רוצה, מה שעושה אותי מאושר. יש אנשים בעולם שמתפרנסים מדברים שהם לא אוהבים, אבל כשאני אוהב משהו אני יכול לעשות רק אותו, או לא לעשות כלום. גם אם זה הוביל לזה שבשנות השבעים עצרו את הלהקה שלנו. אמא שלי התעקשה שאלמד ארכיטקטורה, שזה מקצוע נהדר והיה המקצוע של אבי, אבל ברוסיה הסובייטית לא יכולת לעשות איתו שום דבר יצירתי. וגם כשלמדתי ועבדתי במקצוע, מעולם לא הפסקתי לעשות מוזיקה".

מתי התחלת?

"כשאמי רשמה אותי לבית ספר למוזיקה בגיל 6 שנאתי את זה. אחרי שנתיים של סבל התעקשתי להפסיק. אבל אחר כך הגיעו הביטלס, וחיים חדשים התחילו. כל האנשים בדור שלי הרגישו ככה. זה היה חשמל, משהו שקשה להסביר עד היום. הייתי בן 14, וברגע אחד הבנתי מה אני רוצה לעשות בחיי: רציתי ליצור מוזיקה קסומה כזאת. אחת ההשראות המקומיות שלי היתה ולדימיר ויסוצקי: המילים כשהן כתובות על נייר לא עושות כזה אימפקט, אבל כשהוא שר ומופיע איתן יש לזה המון כוח".

בארץ, בבית בנתניה, אתה מצליח לכתוב?

"שירים באים או לא, זאת ההחלטה שלהם. ההשראה יכולה לקרות לך בכל מקום, ובפתאומיות. ברגע שמשהו חולף בראש אני יודע שאם לא תופסים אותו — הוא יחלוף. ואני עדיין מצייר, היו לי תערוכות מוצלחות עם האמן סשה גליצקי".

יש לך הרבה מאוד קהל בישראל. הוא אחר מהקהל הרוסי?

"ההבדל הוא לא בקהל אלא בגודל. שם מסע הופעות זה עשרות הופעות, פה אחרי שלוש הופעות המדינה נגמרת. וכשאני הולך ברחובות מוסקבה מאוד סביר שמישהו יזהה אותי, אבל הוא לא יצעק 'הי, אפשר להצטלם איתך?'. וכאן אם תגיד 'לא', ישאלו: 'אבל למה?'. להיות מפורסם אף פעם לא היתה המטרה שלי. אז כשמזהים ומבקשים צילום פעם בשבוע זה נחמד, עשר פעמים ביום זה יותר מדי".

יש מוזיקאים ישראלים שאתה אוהב?

"יש כאן מיקס נהדר של תרבויות, יידיש, מזרח־תיכוני, אפריקאי — שומעים את העקבות התרבותיות של הכל בישראל. הייתי לאחרונה בהופעה של מתי כספי ואהבתי אותו מאוד, הוא מאוד מלודי. רוק כאן אהבתי פחות".

שרת בעברית לא מזמן עם ארקדי דוכין. תעשה את זה שוב? תצליח להשתלט על העברית?

"המבטא שלי טוב, אני רק שוכח את המילים".