ה

תרבות הפופולרית נמצאת תחת מתקפת חמידות, ונראה שהיא מפסידה בשמחה. על רקע משבר אקלים מחריף, פוסט־טראומה מארבע שנות טראמפ ושנתיים של מגפה, אנחנו מוכנים להרכין ראש בפני הגל החדש של האסקפיזם ולהניח לו ללטף אותנו ברכות. שלום לך עצבות קודרת, ברוכה הבאה רומנטיקה דביקה.

בשנים האחרונות כבר היו מי שהספידו את הקומדיה הרומנטית, טענו שאין לה מקום בעידן התקינות הפוליטית, MeToo וההכרה הגוברת בנרטיבים הרעילים שאפיינו את הז'אנר בעבר. אבל עיון ברשימות רבי המכר ובשירותי הסטרימינג מלמד שהרום.קום חוזרת כעת, מעודכנת ומשופרת, וכובשת שניים ממנועי הצמיחה המשמעותיים ביותר של ענף הספרות בעשורים האחרונים: הרומן הרומנטי וספרות ה־YA (מבוגרים צעירים). אפשר לראות את זה, למשל, כשבוחנים את הרומנים הרומנטיים שזכו בפרס בחירת הגולשים בקהילת הקוראים האדירה (כ־100 מיליון חברים) Goodreads. ב־2017, מתוך 20 הספרים הזוכים 12 כריכות עוטרו בגברים  מסוקסים, מקועקעים ו/או חשופי חזה. השנה מככבות במקומן כמעט אך ורק כריכות בצבעי גלידה מתוקים. מאחורי הכריכות, גם הגיבורים והעלילות השתנו — מאופנוענים עם פוסט־טראומה ונערות חושניות למורים חששנים ומדעניות ביישניות, ממין על גבול ההסכמה לשיחות ארוכות על גבולות, מתשוקה מסוכנת לאינטימיות מפנקת.

ההצלחות הגדולות של הקומדיות הרומנטיות בספרות כוללות בשנים האחרונות את "The Love Hypothesis" מאת מדענית המוח אלי הייזלווד; "בנוי לקשר", סיפור האהבה ההומואי של אלקסיס הול; או "רומן קיץ" של אמילי הנרי, שעברה מספרי נוער לרבי־מכר למבוגרים. והז'אנר זולג מהמדפים אל המסכים: "לכל הנערים שאהבתי", ספר הנוער של ג'ני האן, והמשכיו עובדו לסרטי טלוויזיה מצליחים; סדרת "ברידג'רטון" הוותיקה של ג'וליה קווין עברה מייקאובר מעוטר בתחרה, פייטים וגיוון בידיה האמונות של שונדה ריימס והיתה המרענן הרשמי של הסגרים; "עוצר נשימה", רומן גרפי קווירי מאת אליס האוסמן, זכה לעיבוד נטפליקס חמוד; והסרט "Fire Island" של ג'ואל קים בוסטר הקוריאני־אמריקאי שעולה עכשיו בדיסני+, הוא כולו מחווה גאה ושזופה ל"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, הסבתא־רבא של הז'אנר.

לפרקים נראה שהיצירות הללו מתבוננות במציאות האפורה מבעד למשקפיים ורודים. זה לא מקרי: תרבות הפופ הקווירית נמצאת בחוד החנית של הקומדיה הרומנטית העכשווית, וצובעת אותה בשלל צבעי הקשת. לא עוד הומואים מיוסרים, לסביות אומללות וטרנסים נרדפים — יוצרים ויוצרות להטב"קים, שנעדרו במשך שנים מהתבנית ההטרו־נורמטיבית (והלבנה ברובה) של הקומדיה הרומנטית, משתמשים בה כיום כדי לדמיין את הגרסה שלהם ל"והם חיו באושר ועושר". כמותם עושים גם יוצרות ויוצרים מקבוצות מיעוט אחרות שמבקשים לתת להן נוכחות ונראות בז'אנר: דמויות לא־לבנות, על הספקטרום, שאינן עומדות בתכתיבי היופי המקובלים ועוד.

מאפיין בולט נוסף בגל החדש של הקומדיה הרומנטית הוא רפלקסיביות גבוהה, מודעות משועשעת לז'אנר. "ברידג'רטון" כולה סובבת סביב טור רכילות, "Fire Island" מצטט בחופשיות ובחמדה את אוסטן, ב"Spoiler Alert" הגיבור הוא שחקן טלוויזיה והגיבורה כותבת ספרות מעריצים שעוסקת בו, ב"העיר האבודה" (מחווה ללהיט האייטיז "בעקבות האוצר הרומנטי") סנדרה בולוק היא מחברת רומנים רומנטיים וצ'נינג טייטום הוא דוגמן הכריכות שלה, ב"רומן קיץ" מדובר בשני סופרים יריבים־אוהבים, ובספרה החדש של אותה המחברת, "Book Lovers", הגיבורים הם עורך וסוכנת ספרותית.

כך, הקומדיות הרומנטיות החדשות מתנקות מהבעיות הקודמות בז'אנר, ממלאות את החסרים שבו, מרעננות, מגוונות וזוכרות לא לקחת הכל ברצינות גדולה מדי. אבל הן גם שומרות על המהות שלו. ובעולם עוין וכאוטי, מלא אי־ודאות וחרדה, המהות הזאת — תבנית צפויה, בטוחה ומרגיעה — היא נחמה גדולה. הקומדיה הרומנטית של היום היא לא רק אינטליגנטית, מעוררת הזדהות ולא רעילה, היא גם היחידה שיכולה להבטיח לנו את הדבר שאנו משתוקקים לו, כנראה, יותר מכל: סוף טוב.