חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// השווקים מחייבים לגדל עצבי ברזל /// הקריפטו עובר ניקיון הכרחי /// אקספלורר ראוי לתודה היסטורית /// משפחת נתניהו תרוויח מהמשפט

מוסף כלכליסט | 16.06.22

הירידות בשווקים

נחמת האי־ודאות

נהוג לומר שאין דבר שהשווקים אוהבים פחות מאי־ודאות. אבל כשאומרים את זה שוכחים שאחרי הפחד המהול בתקווה של האי־ודאות עלולה להגיע הפתעה רעה, שמעוררת פחד הרבה יותר עמוק, שכבר מטלטל הכל. השבוע ראינו את זה מתגלגל — נתוני האינפלציה הגבוהים בארצות הברית הכו גם את התחזיות העגומות, היו הגבוהים זה 40 שנה, והשמידו את הנרטיב שהתקבע רק חודש קודם לכן, שלפיו "האינפלציה תכף תתחיל לרדת". זו היתה ההפתעה הרעה. התגברות הפחד ניכרה מיד, בהבנה שלא יהיה מנוס מהעלאת ריבית חדה יותר, ושגם היא לא בהכרח תבלום מיתון ממושך. וול סטריט צללה, והבורסה הישראלית הגיבה בהתאם.

במצב כזה, אולי עדיף להיאחז עוד קצת באי־ודאות. יש איום גדול בעובדה שהתחזיות הפסימיות האחרונות התבדו. כמה גרוע עוד יהיה? הרבה יותר קל לחשוב שאנחנו פשוט לא יודעים מה יקרה. כמו בראשית ימי הקורונה, זוכרים? כשחששנו מנפילות והשווקים רעדו אבל אז בתוך זמן קצר הם דהרו הלאה. ברגעי הרעידה, מנהלי ההשקעות שניסו להשאיר את הכסף של הציבור אצלם חזרו על הטענה ש"אי אפשר לתזמן את השוק". עכשיו יש מי שחוזרים עליה כמנטרת הרגעה יוגית ממש, מתנחמים עוד רגע באי־ודאות. בין שבוחרים בנחמה הזאת או דבקים בתרחישים שמדמיינים את הגרוע יותר, זה הזמן להצטייד בעצבים מברזל.

/// ירדן רוז'נסקי

משבר הקריפטו

עונת הניקיון

יש בקריפטו את כל הרכיבים של אירוע חדשני, על גבול התמהוני, שמנסים למכור כמהפכני: מהמקרים האלה שבהם הצעירים או ה"מומחים" מנסים להגיד לכל השאר שהם לא מצליחים להבין במה מדובר רק כי הם זקנים מדי או טיפשים מדי. זה מה שחברת צלזיוס, שהתיימרה להיות הבנק של הקריפטו, שידרה לעולם כשהוא תהה איך היא מבטיחה תשואות דו־ספרתיות; השבוע, רגע לפני קריסה, היא עצרה את האפשרות למשוך את הכספים שמופקדים אצלה.

אבל זה לא עוד טקסט שמספיד את הקריפטו. להפך. מה שקורה בתחום בשבועות האחרונים הוא בדיוק מה שקרה בחברות הדוט.קום ב־2000: מבצע ניקיון והצטמצמות. המארי קונדו של הענף. במשבר של 2000 האינטרנט לא נעלם, נעלמו החברות שלא היה להן מה לתרום לו. בבלגן הקריפטו והבלוקצ'יין הנוכחי, הם לא ייעלמו, פשוט כולנו נצטרך להבין טוב יותר מה השימושים הנכונים בהם ומה המודלים העסקיים ההגיוניים. אחרי שהכל יירגע, נגלה שהטלטלה הוציאה מהמשחק את הנוכלים ואת רעשי הרקע, ורק אז יוכלו לצמוח הגוגלים והאמזונים של התחום.

/// סופי שולמן

אקספלורר

תודה על השער

דפדפן אקספלורר של מיקרוסופט, שנפח השבוע את נשמתו באופן סופי, ספג בחייו הארוכים (כמעט 30 שנה) לא מעט ביקורות, שלא לומר שנאה יוקדת. הוא היה מסורבל, כבד ורוב הזמן פשוט מיושן (לעתים עברו חמש שנים בלי שהוא עודכן. כיום מעדכנים דפדפנים ואפליקציות כמה פעמים בחודש). הוא גלגל את מיקרוסופט לתביעת הגבלים עסקיים ענקית, ועם השנים השתמשנו בו רק כדי להוריד פיירפוקס וכרום.

ובכל זאת, ראוי להכיר לו תודה. אקספלורר לא היה הדפדפן הראשון עם ממשק גרפי (מוזאיק), הוא לא היה הטוב ביותר בסביבה (נטסקייפ), אבל הוא היה הנגיש ביותר. הוא פשוט היה שם, בכל ווינדוס בכל מחשב (כמעט), וכל מי שרצה להתחיל לגלוש באינטרנט היה יכול לעשות זאת בקלות (יחסית), רק ללחוץ על ה־e הכחול ולצאת לדרך. היום זה נראה טריוויאלי, אבל אז האייקון המעט כעור הזה היה מה שהפך את האינטרנט מקונספט אמורפי למדי לכלי פשוט ויומיומי. אקספלורר היה בדיוק מה שהאינטרנט היה צריך להגיע להמונים, ולמיינסטרים. הוא היה, אם נחזור למילים של אז, הפורטל החשוב בתולדות הרשת.

/// עומר כביר

משפט נתניהו־אולמרט

אירוע הכתרה רשמי

הדיון בתביעה של בנימין נתניהו נגד אהוד אולמרט השבוע והעדויות שהשמיעו בבית המשפט עוררו מחשבות נוגות על אופיים הקטנוני של מי שעמדו בראש המדינה. אבל ראוי להתעכב על כך שדווקא העימות הקטנוני הזה מקבע את מעמדם של הנתניהו'ז כבני משפחת מלוכה — כאלה שלא היו לנו מעולם, וכעת מתברר שהביקוש להם בשיאו.

סיקור המשפט הוא הדבר הקרוב ביותר כאן לדיווחים שמספקים צהובונים בריטיים לאזרחי אנגליה על התככים, הגידופים והגיפופים בבית המלוכה שלהם. אישיותם של כל אחד משלישיית בית נתניהו — ביבי, שרה ויאיר — זוכה לניתוח מעמיק משל היו בני ווינדזור: מה מרתיח אותם, מה מרגיע אותם, מה מעורר אצלם את התיאבון ומה חוסם אותו.

נתניהו הבן הכריז על עצמו גאון תקשורת. ביבי מזמן נחשב כזה. גם בבחירתם להשתתף בתהליך המביך בבית המשפט יש להתבונן מנקודת המבט של השפעתה על המדיה. יותר משהמהלך הזה הוא קרב אישי מול אולמרט, אדם חסר עתיד פוליטי שלא מהווה כל איום, הוא בעיקר ממשיך לעצב את הדימוי של "המשפחה הראשונה" בישראל. בתום המשפט, ולא חשובה תוצאתו, אולמרט ימרוט את שערותיו ויתקשה לסלוח לעצמו כשיבין שהיה למעשה עוד מדרגה שעליה דרכו בני המשפחה בדרך להפיכתם למורמים מעם. כמו המלכה, בניה וכלותיה, הם ירחפו כישויות כמעט סימבוליות, בלתי נגישות וודאי בלתי פגיעות, וגם אחרון האזרחים יבדוק בסתר מה חושבת המלכה על כלתה וכמה איפוק מגלה הבן עד העברת הכתר.

/// שלמה טייטלבאום

צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

מילת השבוע

//

דור סער־מן

חשבנו שניתקנו את המילה הזאת מהכלכלה, אבל הנה היא חוזרת

אינפלציה בארצות הברית, אינפלציה בישראל. זו המציאות הנוכחית. אבל בראש של רבים מהישראלים, אינפלציה היא זיכרון מהאייטיז שמקוטלג לצד חותלות, אוכל מוקרם וספות עור שנדבקות לגוף המיוזע. אז האינפלציה היתה אירוע גדול, ממשי מאוד, שהשפיע על חיינו. זו היתה תקופה של כלכלה שטלטלה אותנו במובן הרע. אבל מאז התרגלנו לכלכלה שרוב הזמן מיטיבה עמנו, ורובנו ניתקנו את המילה אינפלציה מהז'רגון המקורי שלה והתחלנו להשתמש בה פשוט במשמעות של הצפה, של הגזמה. אפילו חיפוש בגוגל מאשר זאת: מדברים על אינפלציה של שרים בממשלה, של עדי מדינה, של קבוצות פייסבוק, של מגינים שמאליים בכדורגל ועוד ועוד.

בעצם, הפכנו את "אינפלציה" למילת קיטור קלה למדי, תיאור מצב שאולי הוא באמת קצת מוגזם, ומיותר, ומעצבן, אבל אפשר לחיות איתו ולהמשיך לקטר. עכשיו אנחנו נאלצים להשתחרר מהתפיסה הזאת שלה, ולהחזיר אותה אל המקום שאליו היא שייכת. כי אינפלציה במשמעותה הכלכלית היא סיפור מורכב, מטריד, כואב, שמתחיל לערער שוב את תחושת היציבות הכלכלית היחסית של רבים מאיתנו. מספיק שבטלוויזיה נותנים "זהו זה" וקייט בוש, לא חייבים להחזיר את כל האייטיז.