משפט נתניהו־אולמרט

אירוע הכתרה רשמי

הדיון בתביעה של בנימין נתניהו נגד אהוד אולמרט השבוע והעדויות שהשמיעו בבית המשפט עוררו מחשבות נוגות על אופיים הקטנוני של מי שעמדו בראש המדינה. אבל ראוי להתעכב על כך שדווקא העימות הקטנוני הזה מקבע את מעמדם של הנתניהו'ז כבני משפחת מלוכה — כאלה שלא היו לנו מעולם, וכעת מתברר שהביקוש להם בשיאו.

סיקור המשפט הוא הדבר הקרוב ביותר כאן לדיווחים שמספקים צהובונים בריטיים לאזרחי אנגליה על התככים, הגידופים והגיפופים בבית המלוכה שלהם. אישיותם של כל אחד משלישיית בית נתניהו — ביבי, שרה ויאיר — זוכה לניתוח מעמיק משל היו בני ווינדזור: מה מרתיח אותם, מה מרגיע אותם, מה מעורר אצלם את התיאבון ומה חוסם אותו.

נתניהו הבן הכריז על עצמו גאון תקשורת. ביבי מזמן נחשב כזה. גם בבחירתם להשתתף בתהליך המביך בבית המשפט יש להתבונן מנקודת המבט של השפעתה על המדיה. יותר משהמהלך הזה הוא קרב אישי מול אולמרט, אדם חסר עתיד פוליטי שלא מהווה כל איום, הוא בעיקר ממשיך לעצב את הדימוי של "המשפחה הראשונה" בישראל. בתום המשפט, ולא חשובה תוצאתו, אולמרט ימרוט את שערותיו ויתקשה לסלוח לעצמו כשיבין שהיה למעשה עוד מדרגה שעליה דרכו בני המשפחה בדרך להפיכתם למורמים מעם. כמו המלכה, בניה וכלותיה, הם ירחפו כישויות כמעט סימבוליות, בלתי נגישות וודאי בלתי פגיעות, וגם אחרון האזרחים יבדוק בסתר מה חושבת המלכה על כלתה וכמה איפוק מגלה הבן עד העברת הכתר.

/// שלמה טייטלבאום