בעונות הקודמות של "דברים מוזרים" האויב מבחוץ רק נרמז מתוך התקופה, שנות השמונים; בעונה הזאת אחד הגיבורים כבר מוצא את עצמו בידיים של הרוסים. האמריקאים הצטיינו בלהפוך את האויב הרוסי לדמון נוראי במשך עשרות שנים, צברו עוצמה ופיתחו טכנולוגיות ומשאבים אנושיים כדי להילחם בו, אבל בסופו של דבר לא ממש נלחמו בו. אז הם ישבו על מאגר כוח אדיר, וברור שהוא יתפרץ באיזשהו שלב. ובעונה הזו של "דברים מוזרים" הוא מתפרץ ביתר שאת: המפלצות הן כבר לא חלק מיקום נפרד, הן אמריקאים שמהלכים בינינו. אותם ילדים שהוכשרו בפרויקט הסודי גדלו להיות מבוגרים רצחניים. אפילו אילבן משתמשת עכשיו באלימות. במילים אחרות — מתוך חרדה עמוקה ולא מאוד רציונלית, אמריקה עצמה היא שגידלה, מילדות, את המפלצות שמאכלות אותה.

אי אפשר שלא לחשוב על כל זה בכל פעם ששומעים על עוד טבח בבית ספר. מאות שנים של בניית האתוס הלאומי על בסיס מלחמה חצי־מדומיינת (גם אם כל פעם אחרת, מהאינדיאנים דרך הרוסים ועד אל־קאעדה) הצמיחו אלימות אצורה שרק מחכה להתפוצץ, ובצדה גם מאגר נשק בלתי נתפס. שיגעון הגדלות האמריקאי והשאיפה לעוצמה הגדולה בעולם יצרו מפלצות רצחניות לא רק בטלוויזיה ובקולנוע, אלא גם במציאות. ככה זה תמיד, לא רק באמריקה: כוח אלים בסופו של דבר הורס גם את מי שמחזיק בו.