מוסף כלכליסט | 16.06.22
סרטי אימה, ז'אנר יסוד בתרבות האמריקאית, הרוע אינו מגיע משום מקום. תמיד יש לו איזו "סיבה". פרדי קרוגר רצח את הילדים של מי שביצעו בו לינץ' אכזרי, למשל, ואפילו החייזר ב"הנוסע השמיני" תוקף את בני האדם כדי להבהיר שהגיע הזמן שנפסיק לפלוש לפלנטות של אחרים ולזהם אותן (ואולי גם נפסיק לזהם את זו שלנו). אפשר למצוא הצדקה לרוע בכל יצירה כזאת. זה נכון גם ל"דברים מוזרים" ("Stranger Things") של נטפליקס, ובעונה החדשה שלה, הרביעית, זה ברור יותר מתמיד.
שורש הרע בסדרה הוא בפרויקט סודי של הממשל האמריקאי שהכשיר ילדים להילחם באמצעות כוחות על־טבעיים. במובן הזה, היא דומה לסדרת הסרטים על ג'ייסון בורן ("זהות כפולה" והמשכיו), שגם בה פרויקט סודי שמכשיר סוכנים מיוחדים יוצא משליטה, ובמקום להיאבק באויבים מבחוץ — במידה רבה בגלל היעדרם הממשי של אויבים כאלה — מתחיל לערער את החברה האמריקאית מבפנים.
בעונות הקודמות של "דברים מוזרים" האויב מבחוץ רק נרמז מתוך התקופה, שנות השמונים; בעונה הזאת אחד הגיבורים כבר מוצא את עצמו בידיים של הרוסים. האמריקאים הצטיינו בלהפוך את האויב הרוסי לדמון נוראי במשך עשרות שנים, צברו עוצמה ופיתחו טכנולוגיות ומשאבים אנושיים כדי להילחם בו, אבל בסופו של דבר לא ממש נלחמו בו. אז הם ישבו על מאגר כוח אדיר, וברור שהוא יתפרץ באיזשהו שלב. ובעונה הזו של "דברים מוזרים" הוא מתפרץ ביתר שאת: המפלצות הן כבר לא חלק מיקום נפרד, הן אמריקאים שמהלכים בינינו. אותם ילדים שהוכשרו בפרויקט הסודי גדלו להיות מבוגרים רצחניים. אפילו אילבן משתמשת עכשיו באלימות. במילים אחרות — מתוך חרדה עמוקה ולא מאוד רציונלית, אמריקה עצמה היא שגידלה, מילדות, את המפלצות שמאכלות אותה.
אי אפשר שלא לחשוב על כל זה בכל פעם ששומעים על עוד טבח בבית ספר. מאות שנים של בניית האתוס הלאומי על בסיס מלחמה חצי־מדומיינת (גם אם כל פעם אחרת, מהאינדיאנים דרך הרוסים ועד אל־קאעדה) הצמיחו אלימות אצורה שרק מחכה להתפוצץ, ובצדה גם מאגר נשק בלתי נתפס. שיגעון הגדלות האמריקאי והשאיפה לעוצמה הגדולה בעולם יצרו מפלצות רצחניות לא רק בטלוויזיה ובקולנוע, אלא גם במציאות. ככה זה תמיד, לא רק באמריקה: כוח אלים בסופו של דבר הורס גם את מי שמחזיק בו.