2

זמן קצר אחרי הנאום של ריבלין קיבלתי טלפון מלשכתו: "הנשיא מזמין אותך לקחת חלק בפורום חשיבה שהוא מקים כדי להבין איך מתמודדים עם האתגרים שעולים מנאום השבטים". קראו לזה "יוזמת הישראליות המשותפת".

הוחמאתי מאוד, ושמחתי מאוד. במשך שנה שלמה, בסדרה של מפגשים, התמזל מזלי להיות חלק מהפורום האנושי המהמם ביותר שאי פעם השתייכתי אליו. פגשתי שם דמויות יוצאות דופן מכל גוני החברה הישראלית, שספק אם הייתי פוגש אחרת. 24 נשים וגברים, שישה מכל אחד מארבעת השבטים, נשות חינוך ומנהיגים מקומיים, היוצר שאנן סטריט וראש עיריית בני ברק לשעבר הרב מרדכי קרליץ וכן הלאה.

סדרת המפגשים החלה ברוח אופטימית ומרגשת. כל אחד פירט מה הדברים הכי חשובים לו, על אילו ערכים לא יוותר ולעומת זאת במה יוכל להתגמש, כדי לעצב את הסיפור המשותף העתידי שלנו ולהבין איך חיים זה לצד זה. אבל מהר מאוד הרוח הטובה התחלפה בתסכול. כשהתבקשנו להעלות על הכתב המלצות מעשיות, כאלה שיאפשרו לבנות סיפור משותף חדש, המחלוקות נערמו במקום להיעלם. להקשיב זה דבר אחד, להסכים זה כבר דבר אחר.

אחרי שנה של מחלוקות, הצלחנו לגבש מסמך שהגשנו לנשיא. המלצנו להקים רשות לישראליות משותפת. אני לא צוחק, זו היתה ההמלצה המרכזית: להקים רשות עצמאית שיש בה ייצוג שווה לכל השבטים והמגדרים והמגזרים. היא היתה אמורה לעבוד עם כל גופי השלטון ולקדם את חזון הישראליות המשותפת. והמלצנו שהרשות תקים רובד שלטוני חדש, "אשכולות אזוריים", שיוכלו לראות תמונה רחבה יותר מאשר רשות מקומית אבל מחוברת יותר מהשלטון הארצי. ואפילו המלצנו לייסד חג אזרחי חדש שיהיה משותף לכל השבטים בישראל, כי אין לנו שום חג שכולם חוגגים.

עד כמה שכל התהליך הזה, ומסקנותיו החלביות מאוד, עוררו בי תסכול בזמן אמת, ממרחק הזמן הם שוברים את לבי עוד יותר. לא רק בגלל התמימות שהיתה בכל, אלא גם כי אפילו מהמעט שהאמנו שצריך לעשות כלום לא התממש. הניסיון של ריבלין לבנות צוות על־שבטי נכשל כישלון חרוץ, ומאז הישראלים לא הצליחו לעצב לעצמם סיפור משותף. או שהם פשוט לא רוצים. אפילו החג של החגים, אולי רעיון לא מזהיר אבל כזה שקשה להבין איך יכול לעורר התנגדות סוחפת, התגלה כשנוי מאוד במחלוקת: סקר שנעשה אז העלה ש־45% מהערבים תומכים ביוזמה, וגם 31% מהחילונים, אבל רק 16% מהשבט הממלכתי־דתי ו־6% בלבד מהחרדים.

3

"המחאה שהצית ניסיון ההפיכה המשטרית יצרה מציאות חדשה בישראל", צייץ השבוע בטוויטר יזם ההייטק שאול אולמרט. "מאות אלפי המוחים התפכחו והבינו שהסטטוס קוו שהכילו במשך עשורים אינו אופציה יותר. אנחנו לא מוכנים להשלים עם פגיעה בזכויות המיעוט, האי־שוויון בנטל, הדרת נשים, כפייה דתית. בקיצור — עכשיו אנחנו אלו הדורשים רפורמה".

אולמרט גם פירט איזו רפורמה הוא היה רוצה. וככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שגם הוא מחפש סיפור ישראלי חדש. וליתר דיוק — הוא מבקש חוקה. אמיתית. ליברלית, דמוקרטית, מערבית, כזאת שמהווה מסגרת משפטית חזקה יותר מכל חוק או פסיקה, שתפקידה לבצר את זכויות האדם והאזרח הבסיסיות, ושגם משמשת עמוד השדרה הערכי של האומה. כשהתקרבתי לסוף הטקסט שלו כבר נמלאתי ייאוש. במשך 75 שנות עצמאות לא הצלחנו לגבש חוקה כזו, איך נצליח לעשות את זה בתנאים הפוליטיים־חברתיים הנוכחיים?

בתחילת שנות התשעים אביו של שאול, אהוד אולמרט, היה שר בממשלה שניסתה לכונן חוקה. בערך. זו היתה ממשלת ליכוד בהנהגת יצחק שמיר, שר המשפטים היה דן מרידור, והוא איפשר לחבר כנסת מהאופוזיציה, אמנון רובינשטיין, לקדם ארבע הצעות חוק פרטיות: חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו, חופש העיסוק, חופש הביטוי וחופש ההתאגדות. לא בכדי חוקי היסוד האלה עוסקים בהגנה על זכויות שחוקה מגינה עליהן. החזון הרשמי היה שהם יהפכו לבסיס של החוקה הישראלית, כשבפועל כולם די הבינו שהחוקים האלה אמורים להיות סוג של, יעני, חוקה. קשה לחשוב על משהו יותר ישראלי מזה: אפילו את החוקה כותבים בקומבינה.

מי שיעיין בפרוטוקולים של הדיונים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (באתר הכנסת תחת "ועדת חוקה") יגלה עד כמה התהליך היה קשה. כשרובינשטיין ניסה לקדם, למשל, סעיף שיקבע כי לכל אדם יש חופש תנועה, חברי הכנסת החרדים והדתיים נלחמו, והסעיף נשאר בחוץ. הפרוטוקולים גם מלאים בוויכוחים בשאלה אם צריך לציין בנוסח חוק יסוד כבוד האדם שהוא הולם את ערכיה של ישראל כמדינה דמוקרטית או כמדינה יהודית ודמוקרטית, דיונים שמבטאים את החשש של הח"כים הדתיים מכל שינוי שנוגע לקווים היהודיים של חיי הישראלים. בסוף הלכו על "יהודית ודמוקרטית".

בכלל, החוק שאושר הוא כולו פשרה (החוקים שעסקו בחופש הביטוי ובשוויון אפילו לא הצליחו להתקדם). "כבוד האדם וחירותו" הוא חוק די רזה — 12 סעיפים קצרים בסך הכל — שחושף טפח אך מכסה טפחיים. סעיף 10, למשל, נקרא "שמירת דינים", והוא קובע שהחוק החדש לא יסתור את כל החוקים שנחקקו לפניו. למשל, שנישואים וגירושים ימשיכו להתקיים לפי ההלכה, שמותר להגביל תנועה בשבת באזורים דתיים, כאלה. הדוגמאות האלה חזרו שוב ושוב בדיוני הוועדה.

במילים אחרות, הניסיון ההוא לכתוב חוקה התפורר לחוק שבמקום לשרטט את גבולות הסיפור המשותף שלנו רק הדגיש היטב את הדברים שמפרידים בינינו. מה הפלא שלא מעט ישראלים כועסים על בית המשפט שפירש את החוק הזה בצורה רחבה — בעיקר בכל הנוגע לשוויון — אחרי שחברי הכנסת עצמם הסכימו שלא להסכים. מנגד, מה הפלא שלא מעט ישראלים שמחים שבית המשפט עשה את מה שנבחרי הציבור לא הצליחו.

4

זה כמה שנים שאני מספר על עתיד ישראל בכל פורום שאני מדבר בו: מנתח מגמות דמוגרפיות, מציג תחזיות למ"ס על הצפיפות הצפויה, מדגים איך החברה החרדית תצמח מעשירית מהאוכלוסייה לשליש. רוב השומעים מגיבים בתדהמה. אבל אז השיחה נגמרת והם הולכים לנשנש משהו. כי תחזיות, אתם יודעים. 2040 או 2060 זה רחוק, וכרגע יש פה מקלות פרמזן, או סתם בורקסים. תמיד יש בורקסים. אולי הם הסיפור המשותף האמיתי שלנו.

אבל בשבועות האחרונים כבר אי אפשר לברוח מהתחזיות ומשמעותן. ההווה מספק הצצה מוחשית לעתיד. אנחנו ב־2023, וזה מרגיש כמו 2040. ולפחות לכמה מאות אלפי ישראלים העתיד־הווה הזה לא נראה טוב, והם יוצאים לרחובות. זו גם הסיבה שבגללה יוזמת הפשרה של הנשיא יצחק הרצוג, יהיה אשר יהיה נוסחה הסופי, אינה מדברת אל המוחים. בניגוד לריבלין, הרצוג מפספס את האירוע. ההפיכה המשפטית היא רק חלק מהעניין; היא הגפרור שהצית את חבית אבק השרפה של השסעים בחברה הישראלית. מאות האלפים שיוצאים לרחובות הבינו עכשיו שהדיל הפוליטי נהפך ל"אנחנו נגיד לכם מה לעשות, נחליש את המוסדות שחשובים לכם ונחזק את כל אלה שלא, נאיים לפגוע בזכויות הבסיסיות שלכם ונשנה את אופי החברה הישראלית עד כדי כך שתרגישו כמיעוט. אה, ואתם גם תשלמו על כל זה במסים שלכם, כי אנחנו צריכים שתמשיכו לעבוד הרבה וקשה". רוב הציבור לא חתם על דיל כזה, ולא יחתום עליו. הרצוג חייב להבין את זה.

בכלל, קשה לראות את הפתרון מגיע מהנשיא, ואולי הוא צריך להגיע מהכנסת. אנחנו לא בוחרים שרים, אנחנו בוחרים חברי כנסת, וייתכן שהם צריכים להגיד לממשלה: זה לא הולך בדרך הזו. אנחנו מפזרים את הממשלה הנוכחית ובונים אחת אחרת, שתייצג טוב יותר את רוב העם, ולא רק חצי ממנו, במקרה הטוב. ממשלה שתפעל למען האינטרס הציבורי של הרוב ולא למען האינטרס של כמה שרים.

זה לא קל, אבל אין ברירה. זו הצעה שעוד יש בה אופטימיות. כי המחאה הנוכחית היא רעידת אדמה חברתית. הלוחות הטקטוניים שמרכיבים את ישראל נעים כעת, מתחככים זה בזה, והכל רועד. רעידת אדמה תמיד מעוררת גם סולידריות אנושית כתוצר לוואי. השאלה היחידה היא רק כמה הרס היא תשאיר בדרך. הבריחה לקנטוניזציה בוחרת להתמסר להרס, כדי לבנות מחדש. אבל היא, בהגדרה, מוותרת על רסיסי הסיפור המשותף שלנו, ועל האפשרות לבנות אחד מוצלח כזה. ולסיפור כזה עוד יש סיכוי.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות