"

אח שלי הצביע לאיתמר בן גביר. כהניסט שהיו נגדו כתבי אישום, שנעצר עשרות פעמים, גזען יהודי – אבל אחי החליט שמי שישמור עליו זה בן גביר. אחי לא מטומטם, אבל קשה לי עם זה מאוד ואני זועמת עליו. בהתחלה בלעתי את החוקים ההזויים שמעבירים בכנסת כדי להכניס את העבריין אריה דרעי בחזרה לממשלה, בלעתי את חוק החמץ, הייתי מוכנה לבלוע את חוק הלבוש בכותל, עד לרגע שהבנתי שהולכים לעשות פה דיקטטורה.

"הרפורמה המשפטית הפכה את המתח בינינו לנפיץ ממש, ובפעם האחרונה זה נגמר בצרחות סביב שולחן השבת. מאז בארוחות אצל ההורים אנחנו פשוט לא מדברים על פוליטיקה. אי אפשר, כי מיד נריב. אם הנושא עולה בשולחן שישי אני לא מגיבה, אבל אני מה זה כועסת. בפנים אני מתפוצצת.

"אני לא מעיזה להתקשר לאחי, לדבר איתו, וזה קורע אותי. אני יוצאת להפגין עם בעלי, אחי יכול לקרוא את הדעות שלי בפייסבוק, אבל על הרפורמה אי אפשר לדבר. ולי כבר לא בא לדבר איתו על כלום, גם לא על הדברים הלא חשובים. קשה לי להכיל את הדעות שהביאו אותנו למצב הזה".

טל היא מעצבת פנים בשנות ה־40 לחייה שחיה בשפלה. האמוציות שמציף המונולוג הזה שלה ישובו ויעלו בשיחות עם יתר המרואיינים בכתבה הזו. הן חושפות בחדות את הקרע העמוק שנוצר בחודשים האחרונים בין בני משפחה, בתוך קבוצות חברים ותיקות, בין אחים לנשק שהלכו יחד עשרות שנים, או קולגות שעבדו נהדר בעבר. ההפיכה המשטרית ששועטת קדימה באגרסיביות הולידה רגשות שעד היום כמעט לא היו קיימים במערכות יחסים כאלה: תיעוב, חוסר נכונות להכיל או לסלוח, מתחים כבושים שמתפרצים בלי שניתן לנטרל אותם. זה כבר הרבה מעבר לעמדות פוליטיות מנוגדות או עימותי כן/לא ביבי. זה שבר מהסוג שישראל, במעגלים האינטימיים ביותר שלה, לא חוותה עשרות שנים, ושאצל לא מעט אזרחים נסערים מעורר תחושה של התערערות כל המארג החברתי.

"הוויכוחים סביב שינויי החקיקה הם מזמן לא סביב זה", מספרת ק', שמתארת שיחות קשות בנושא במקום עבודתה. "מה שהבנתי פתאום, בשבועות האחרונים, זה את עומק הפער ביני לבין מי שתומכים בממשלה הזאת. מבחינתי הם הצביעו לאנשים שמשקרים בלי הפסקה, לראש ממשלה מסית, לאנשים שהם גזענים גאים, שמעודדים פוגרומים, שמדירים נשים מהמפלגות שלהם, שהורשעו יותר מפעם אחת, שרודפים להט"ב. כל מה שלא מוסרי בעיניי, כל מה שאני לא מוכנה לקבל".

הם בחרו בהם, כמו שאת בחרת בנציגים שלך.

"בעיניי, הם עודדו את חוסר המוסריות כשבחרו באנשים האלה, והם מעודדים אותו עכשיו כשהם משתפים פעולה עם שיח של שקרים, של 'אנרכיסטים' ו'בוגדים'. כך שמבחינתי כרגע זה לא ויכוח פוליטי, זה קרע עמוק עם מי שתפיסת המוסר שלהם רקובה בעיניי, קשה ככל שזה יישמע. אין לנו הסכמות על הדברים הכי בסיסיים של מה בסדר ומה לא בסדר. אז חלק מהם קולגות מצוינים, אבל אני מסתכלת עליהם אחרת לגמרי מבעבר, ואני לא יודעת איך להמשיך לעבוד לצידם".

אוהד בלוה: "בקבוצה המשפחתית אמרו שאנחנו בוגדים, ומבחינתי הם 'תינוקות שנשבו', שמאמינים שבג"ץ גנב להם את המדינה. מאז הפיצוץ לא דיברנו, זה מרחיק, בדיוק כפי שלא הייתי יכול להיות בקשר עם בן משפחה שמסכים שצריך חווארה שרופה"

חיים חזן, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב, אנתרופולוג וסוציולוג של החברה הישראלית, מזדהה בעצמו עם הסנטימנט, אבל קודם לכן, כאיש מקצוע, הוא מזכיר את הפעם הקודמת שבה ישראל התמודדה עם קרע דומה. "זה דומה לשבר שהיה בקיבוצים בשנות ה־50 של המאה הקודמת. גם אז התפתחו שנאה ועוינות תהומית בתוך הקבוצות הכי הומוגניות סביב השאלה אם ישראל תהיה חלק מהמערב או מהגוש הקומוניסטי. באותם ימים העמידו גדר ופיצלו פיזית בין משפחות באותו קיבוץ על בסיס אידאולוגיה. זה קרה כי נוצרה תחושת רתיעה ממשית ממי ששייך לשבט העוין, שנלחם בך ורוצה להרוג אותך".

המילים הקשות תואמות גם את התחושה של חזן היום. "אני תופס את מה שנעשה היום כניסיון רצח של הדמוקרטיה", הוא אומר.

יש מי שיגידו שמתנגדי הרפורמה פשוט מתקשים להפנים את תוצאות הבחירות ואת המימוש שלהן.

"אמירה כזאת היא גישה של אנשים קצרי ראות, שלא מבינים את ההשלכות של מה שהם קוראים לו רפורמה ושמוליכים אותנו לעבר שלטון דיקטטורי שיהרוס גם את האקדמיה, כפי שהוא הורס את ענף ההייטק".

אבל איפה זה נהפך לאישי כל כך?

"אני למשל מרגיש שאני נושא על גבי, במסים שאני ומשפחתי משלמים, משפחות חרדיות, שהן הסוס שעליו רוכב נתניהו כדי לעשות את העבודה. שינויים שיחזקו את בתי הדין הרבניים בכלל יעניקו לחרדים אוטונומיה, ובקרוב הם לא יזדקקו לנו כלל, אלא רק כעבדים וכשפחות שמפרנסים אותם. רשת הביטחון של הלכידות החברתית הולכת ונקרעת. זו רוח רעה שהיא הרבה מעבר למה שמחוללים במערכת המשפט, זה רצון לחסל את הסדר הקודם. כמו במהפכה".

"יש רמה גבוהה של חרדה מאי־הוודאות וממה שהולך לקרות", מסכים ברק מדינה, פרופ' למשפטים ולשעבר רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים. "המהלכים כרגע נתפסים כאיום קיומי שישפיע על חיינו בהרבה ממדים. זה מפחית סובלנות לאנשים שלא מסכימים איתך, בפרט כשהעמדה שלך משקפת רכיב משמעותי בזהות שלך".

אבל נדמה שהאמוציות שמורות יותר לצד אחד, שיוצא לרחובות במאות אלפים, פועל בשלל דרכים וגם מוטרד יותר ממי שלא חושב כמוהו.

"אין סימטריה בתחושות בין הצדדים. בשביל התומכים זה מוצג כעניין של חלוקת סמכויות, כמשהו ביורוקרטי כמעט, של עד כמה הממשלה מסוגלת לשלוט ולקבוע מדיניות ומי אמור להחליט. בשביל המתנגדים זה לא ביורוקרטי, וזה גם הרבה מעבר לעניין המשפטי. זה מאבק על ערכים, ליברליזם, על ניסיון להגביל חירויות, על אופי המדינה".

לירן שיק: "השיח כלפיי בקבוצה של החבר'ה מהסדיר נהיה אלים. היו גם השתלחויות וקללות, חבר אמר לי שאני אפס מאופס. בסוף הוחלט שלא מעלים יותר את הנושא לשיח בקבוצה, אלא באופן פרטי. זה שקט מלאכותי, וזה מה שהכי עצוב"

"ואז קרוב משפחה קרא לי 'בוגד'"

"היה מפגש משפחתי משגע של המשפחה המורחבת שהידק את הקשר בינינו, פתחנו קבוצת ווטסאפ – ואז נוצרה טרפת", מספר אוהד בלוה (50) מהוד השרון, לשעבר מאמן נבחרת ישראל בסיף וכיום עובד בחברת סייבר. "פתחנו תת־קבוצה לענייני פוליטיקה, ודיברנו על הרפורמה. אחד הקרובים ניסה להסביר כמה היא נכונה, נתן סקירה שעל פניו היתה מרשימה, אבל בעיניי השמיטה פרטים חשובים. הוא ממש הזכיר את שמחה רוטמן בגישה, בנכונות לבנות דמוקרטיה שבה היהדות במרכז והערכים האתניים גוברים על האוניברסליים. המון מילים נאמרו, חלקן לא פשוטות, גם מצידי. הכל התלהט, עד שאבא של אותו קרוב אמר לי: 'אם אתם לא מכבדים את תוצאות הבחירה של רוב העם אתם אוהבים את עצמכם ולא את המדינה', והוסיף שאנחנו פשוט 'בוגדים'. אמרתי לו 'אם אני צריך לבחור במדינה או בך, אני בוחר במדינה'. לא היו בינינו קללות, אבל לומר לי 'בוגד' זה בעיניי יותר מלומר 'מניאק'.

"וזה אדם אינטליגנטי, מושבניק, מלח הארץ, איש ראוי, אב וסב, אדם נערץ, אבל בעיניי שטוף דעות ותחושות קשות. מבחינתי הוא והבן שלו הם 'תינוקות שנשבו', שמאמינים שבג"ץ גנב להם את המדינה".

והקשר ניתק?

"מאז הפיצוץ לא דיברנו. זה מרחיק, בדיוק כפי שלא הייתי יכול להיות בקשר עם בן משפחה שמסכים עם אמירות שצריך חווארה שרופה".

"ברגע שתוקפים תכונה של אדם, קשה להתפייס", אומר הפסיכולוג עמירם רביב, פרופסור אמירטוס מאוניברסיטת תל אביב. "לכן אחד הדברים שאני מלמד זוגות ב'איך לריב' הוא לתקוף התנהגויות, לא תכונות".

למה ההפיכה המשטרית נהפכה לאירוע כל כך מקטב ברמה הבין־אישית?

"כי מה ההגדרה של חבר? זה אחד שאתה מכיר היטב ובכל זאת חבר שלו. זה נשמע כמו בדיחה, אבל זה משפט עמוק. חבר זה מישהו שאתה מקבל אותו חרף חסרונותיו. אבל כשיש קרע ערכי, הניגודים מועצמים – וכדי להצדיק את עמדתי אני רואה את המומים אצל האחר, החבר, וכבר לא מוכן לקבל אותם. כשנקלעים לסיטואציה של ויכוח על ערכים מרכזיים, אין אפשרות לפשרה. ועכשיו יש פה קרע אידאולוגי־מוסרי, כי יש פה ערכים שהם בעבור אנשים מסוימים ייהרג ובל יעבור".

גם כשמדובר באח ואחות?

"זה יכול לקרות. רוב המשפחות מוצאות שיווי משקל בכך שמסכימים לא להסכים, לא להתקרב לחבית הנפץ, ואז ערך המשפחה גובר. אבל כשמדובר בערכים יסודיים כמו אמונה דתית, יש למשל דתיים שמנתקים קשר משפחתי כדי למנוע השפעה על הילדים. במקרים כאלה ההשקפה הדתית הקיצונית גוברת על ערכי המשפחה.

"מצד שני, אם חבר או בן משפחה שלך מתגלה כתומך בברוך גולדשטיין או במאיר כהנא או בלשרוף כפר ערבי, למה שתהיי חברה שלו? ואם בעיניי הדמוקרטיה הולכת פארש – אהיה נחוש מאוד בעמדתי".

איציק רונן: "אמרתי לקרוב משפחה מבוגר שמתנגד לרפורמה: 'אתה שטוף שנאה ולא מוכן לראות שום דבר. אתה יללן ובכיין. אתה לא מתבייש?'. לא האמנתי שאלה הדברים שיצאו לי מהפה, זה אדם שמילדות אני סוגד לו. מאז אני נמנע ממפגשים משפחתיים"

"נהפכתי לסוג של אויב"

איציק רונן (53) מחיפה נמצא בצד השני של המתרס. הוא חוקר ומרצה בתחומי הביטחון, החינוך והחברה, וגם אל"מ במיל', מח"ט שריון לשעבר. "אני לא ימין מובהק, אבל אני כן לאומי ליברלי. אני מאמין בהידברות כדי להעביר את הרפורמה. רוב המשפחה שלי היא אנשים עם דעות מרכז־שמאל, את רובן אני מכיל, מקשיב ולעיתים גם מאמץ. אבל יש כאלה שאיבדו את זה ולא מוכנים להקשיב, ואיתם נורא קשה לי. השיח נהפך בוטה מאוד, זה נוראי. תמיד היו התבטאויות כמו 'מי צריך את ההתנחלויות האלה', אבל היום התסכול גדל והעצבים יוצאים החוצה גם בתוך המשפחה. 'אתם הורסים לנו את המדינה', מי שלא מסכים איתם מתויג כרוע מוחלט. מהזווית שלי, ההרס שהוא מדבר עליו הוא תוצאה של מה שחלק מהמוחים נגד הרפורמה עושים בעצמם. אתם מטלטלים את הכלכלה, מוציאים מכאן כסף, יוצרים אווירה שבה לא ירצו להשקיע כאן, הנה יש גם סרבנות. בטח שזה גורם נזק.

"הגעתי למצב שבוויכוח ביני לבין קרוב משפחה מבוגר ממני וקרוב מאוד, אמרתי לו דברים קשים בפרצוף. הוא אמר לי 'אתה פטריוט של כורסה', כי לדעתו מי שלא נאבק בממשלה אחראי להתפרקות המדינה, ואני עניתי לו: 'היא לא מתפרקת, אתם מטלטלים אותה. אפשר למחות, אבל למה לשרוף את המדינה? אתה שטוף שנאה ולא מוכן לראות שום דבר. אתה מסודר בחיים, אבל יללן ובכיין. אתה לא מתבייש?'. לא האמנתי שאלה הדברים שיצאו לי מהפה, כי זה אדם שמילדות אני סוגד לו, ולרגע הרגשתי שנהפכתי לסוג של אויב שלו".

איך הוא הגיב?

"הוא היה בשוק. אבא שלי לקח אותי הצידה ואמר לי: 'תעשה לי טובה, בשביל הבריאות שלי, די'. אז הלכתי הצידה ומאז אני מחזיק את עצמי לא להגיב. גם לי כל הסיטואציה לא עשתה טוב, והיום אני פשוט מנסה להימנע ממפגשים".

אתה מבין את הלחץ של הצד השני?

"אני מבין, אני רואה פחד של ממש אצל אנשים, ועליו נוסף פחד קמאי שהחרדים ינצלו את המצב כדי לחוקק חוקי מדינת הלכה, והלך עלינו. מה גם שהבחירות האלה לא היו על רפורמה בכלל, זה היה רק משהו ברקע. כל זה עומד בינינו".

אז איך זה יתפתח לדעתך?

"כולם נורא רגשיים, מאבדים עשתונות ברגע, וזה מסוכן. אני מרגיש שצועדים לקראת אירוע אלים".

אתה בעצמך אומר שאתה נמנע מאירועים משפחתיים כדי לא לריב.

"אני נמנע כי אני מרגיש התנשאות וחוסר הקשבה. יש לי דוקטורט במדע המדינה, אני בכל זאת מבין משהו. אפשר להגיד לי שאני טועה בדברים מסוימים, אבל לא שאני לא מבין על מה אני מדבר.

אז בשביל מה לבוא לאירועים, כדי לחטוף חבטות? לא באנו לסבול. ברגע שאנחנו לא יכולים לדבר – איבדנו את זה. אם אנחנו במשפחה הגענו לנקודה הזאת, מה זה אומר על החברה הישראלית? השתגענו לגמרי".

"מצאתי את עצמי נכנס בו"

הקבוצות שבהן הקונפליקט פרץ במהירות הרבה ביותר, ובעוצמות גבוהות, הן אלה של אנשי מילואים. לרוב מדובר בלוחמים לשעבר, שהחברות ביניהם החלה בשירות הסדיר, נמשכת כבר עשרות שנים וכמאמר הקלישאה "נצרבה באש". גם אם לא מדובר בחברות על בסיס יומיומי, יש בה קירבה גדולה מאוד, ומלווה אותה תחושה חזקה של נכונות הדדית לסייע לכל אחד מחברי הקבוצה בכל רגע שיזדקק לכך.

לפחות עד עכשיו.

"יצאתי מקבוצת הווטסאפ של החבר'ה מהסדיר", כתב בפייסבוק לפני שבועיים לירן שיק (47) מתל אביב, שותף בחברה שמייצרת קופסאות בילוי לדייטים, OH MY BOX. "זו קבוצה שמלווה אותי כמעט 30 שנה, חברים בה רוב מי שהיו איתי במסלול של אוגוסט 94' מחלקה 1 מגדוד צפע בצנחנים. אבל אתמול לא יכולתי יותר, הייתי חייב הפסקה (...) היתה לי שיחה ארוכה עכשיו על הבקשה שלא אכניס ויכוחים לקבוצה. עניתי ש'אי אפשר להשאיר את הקבוצה נקייה. זה בדיוק הקטע'. זו קבוצה שמכילה שמאל, ימין, הייטק, מושבניקים, קיבוצניקים, דרוזים, בכירים במשטרה ואפילו שר אחד. אי אפשר לטמון את הראש בחול ולהגיד ש'זה לא קשור ובואו נדבר רק על דברים אחרים' (...) אני לא מוכן לתת לזה יד, ודווקא בגלל שיש שם אנשים שיש להם השפעה – זה חייב להיאמר שם. דווקא כי יש פה שוטר שמפקד על עשרות שוטרים, הוא חייב לשמוע. דווקא כי יש פה שר שחותם על החוקים האלו, הוא חייב לדעת מה זה עושה (...) חרפן אותי שאותו נציג ציבור, שבמקרה הוא גם חבר, רואה מה זה עושה בקבוצה הקטנה שלנו, כור ההיתוך של החברה הישראלית, ולאיזה רמות אלימות וקרעים זה מביא אותנו, ועדיין בוחר להתעלם'".

בשיחה כעת עם "מוסף כלכליסט" שיק מסביר ש"לא יכולתי לא לערב פוליטיקה, אפילו שביקשו ממני, כי זה ממש לא פוליטיקה. יש פה עניין של ערכים ומוסר. יש בקבוצה אנשים בעלי השפעה שחייבים לנקוט עמדה – גם, ובעיקר, כי הם מחזיקים בעמדת השפעה".

מה היו התגובות?

"השיח כלפיי נהיה אלים. היו גם השתלחויות וקללות, חבר אמר לי שאני אפס מאופס".

איך הגבת?

"מצאתי את עצמי נכנס בחבר בממשלה שחותם על החוקים האלו, שאני יודע שיש לו לב ענק ושהוא בן אדם טוב שאני אוהב מאוד. הייתי טעון מדי. כולנו היינו, והייתי חייב הפסקה".

בסוף חזרת לקבוצה.

"היתה התנצלות, חברים התקשרו והחזירו אותי. בהתחלה לא הסכמתי להשאיר את הקבוצה 'נקייה', כמו שאי אפשר להגיד 'בואו נשאיר את הצבא מחוץ לזה', אבל בסוף הוחלט שלא מעלים יותר את הנושא לשיח בקבוצה, אלא באופן פרטי. טקסטים שקשורים לרפורמה, משני הצדדים, נמחקים כדי לייצר שקט".

אז נכנעת.

"אני עדיין מאמין שחובה לדבר על זה, ואמשיך לעשות את זה בכל מקום שאוכל. הקבוצה די דוממת כרגע, למעט איחולי מזל טוב, יש שקט מלאכותי, כדי לשמור על היחסים, וזה מה שהכי עצוב בעיניי, שנמנעים מלדבר על הדברים הכואבים".

לדברי ד"ר תמי רובל־ליפשיץ, ראשת התוכנית לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, לא במקרה הקונפליקט הזה מתפרץ בקבוצות של מילואימניקים. "החברה הישראלית נמצאת בתהליך של עיצוב זהות מחדש, שאופייני למצבי קונפליקט", היא אומרת. "לרוב אנחנו חווים את עצמנו כבעלי זהות מורכבת. אני, למשל, אשה, חוקרת, אמא, מרצה, ישראלית – ומשתייכת לעוד קבוצות מגוונות. בזמן שגרה הזהויות הללו נמצאות בהלימה יחסית זו עם זו, אבל בתקופות של קונפליקט זהות מסוימת נהפכת למרכזית, למשל בעד או נגד הרפורמה/הפיכה המשטרית, ומשפיעה על ההשתייכות האחרות".

ואיך נכנסת לכל זה הזהות הצבאית?

"עד לא מזמן להיות מילואימניק נתפס כביטוי של פטריוטיות, וכעת זה מתערער. אנשים שואלים שאלות מסוג חדש: אולי להיות פטריוט זה דווקא לסרב לשרת? מה תהיה המשמעות של שירות בצבא אם יהיה שינוי משטרי? השאלות האלו מסמלות שינוי מהותי בזהות ובתפיסת העצמי, ויכולות בסופו של דבר לבוא לידי ביטוי בבחירה להפסיק להיות חלק מקבוצות מסוימות, שעד כה היו מרכזיות לתפיסה העצמית שלי. במיוחד אם אין בקבוצות האלה מקום לספקות והתלבטויות".

וזה מתעצם בזמן קונפליקט חברתי?

"כן. חוסר ההסכמה נהפך להיות מהותי וגורלי יותר ונוגע בערכים בסיסיים שלנו. וככל שהקונפליקט מסלים אנחנו נוטים לאמץ ראייה קוטבית יותר. אם בדרך כלל העימות הוא בין צודקים וטועים, כעת החלוקה נהפכת להיות בין טובים ורעים, משוגעים ושפויים, מסוכנים ומגינים. הרשתות החברתיות מעצימות את הראייה הקוטבית ומאפשרות לנו בקלות להתנתק מקבוצות שכבר לא מייצגות את השקפת עולמנו. המחיר הוא לא רק ביחסים, אלא גם באיבוד מסוים של חשיבה מורכבת, כזו שמתעניינת בנקודת המבט של האחר".

"הכאוס האמיתי עוד לפנינו"

וכשכל זה קורה, מתערערות גם חברויות ותיקות עוד יותר. דודו (47) מירושלים הוא חלק מקבוצת חברי ילדות שהתבגרו יחד מכיתה ז'. הם מבלים יחד פעם בשבוע ומדי פעם גם טסים יחד לחו"ל. הם גדלו בחינוך הדתי־לאומי, אבל מאז רובם זזו למרכז המפה הפוליטית או שמאלה משם. והפערים הפוליטיים לא הפרידו ביניהם – עד לשבועיים האחרונים.

"א' הוא חבר ילדות שלי, הבן אדם הכי מדהים שאני מכיר", אומר דודו. "אחד שאם יצטרך לתת לך את הלחם שלו כדי שלא תהיה רעב, הוא יעשה את זה. אבל בדעות שלו הוא הולך רחוק מדי ומתבטא בצורה קיצונית, בעיקר כדי לחמם את האווירה. הוא אומר דברים קשים, כולל התקפות ישירות עליי, כמו 'ביבי כישף אותך'".

והוא כישף?

"בבחירות האחרונות הצבעתי לבצלאל סמוטריץ'. אני לא בדעותיו לגבי בית המקדש או הפרדה בין יולדות, אבל קשה לי יותר עם השמאל הפרוגרסיבי".

איימת לנטוש את הקבוצה. למה?

"אותו חבר כתב לי משהו כמו 'כל החיים הייתם צריכים להוכיח שאתם שווים משהו אחרי שזרקו אתכם בעיירות פיתוח והחליפו לכם את השמות – ועכשיו הפריבילגים צריכים לשלם על זה'. זה מה שגרם לי לצאת, הזלזול בציבור שלם שלא חושב כמוך. חוויתי גזענות כילד שלא התקבל לבית הספר בגלל מוצאו. בשבילי אפליה היא לא דבר תיאורטי. אין לי בעיה שלא מסכימים איתי, אבל לא שמזלזלים בי או מתנשאים עליי".

איך היחסים ביניכם משתנים עכשיו?

"לא אוותר על חברים של 30 שנה בגלל רפורמה, אבל זה כואב. אנחנו מבלים יחד הרבה ולא רבנו מעולם, אבל מאחורי המקלדת קל יותר להיות קיצוני. כשנפגשים הרוב נשכח, אבל האווירה שיצרה הרפורמה הקצינה דברים, עד כדי כך שאם מחר יחלקו את המדינה לשתיים, לא בטוח שנהיה באותו חלק. אם עד היום הרגשת שאהבו אותך כמו שאתה, זה כבר לא בהכרח כך".

תתפרקו?

"אנחנו לא רוצים לפרק את הקשר, ואם המחיר הוא לא לדבר על פוליטיקה – אנחנו לא מדברים".

אם רוצים להתעודד, אפשר להטיל חלק מהאשמה על המדיום. קבוצות הווטסאפ מדרבנות טיעונים וניסוחים קיצוניים ופוגעים יותר. "כששותים בירה יחד אין דינמיקה כמו בהודעות ווטסאפ, שלא מאפשרות לשמוע ניואנסים", אומר אהוד, מאותה קבוצת חברי ילדות של דודו. "כשאומרים 'ביבי כישף אותך' בלי לראות את החיוך של זה שיושב מולך, זה מסלים. אבל אנחנו קבוצת חברים שהיא משפחה, וכמו בכל משפחה תמיד עוברים את המשבר. זה כואב ומרחיק, אבל עברנו שמחות, אסונות ומלחמות יחד – ונתגבר גם על זה".

מצד שני, לא בטוח שיש בהכרח מקום לאופטימיות שהיא מנת חלקם של חברים ותיקים במיוחד. ייתכן שאנחנו כבר במלחמה בין תפיסות עולם שמפוררת את המרקם של מערכות היחסים הבין־אישיות. "אני מודאג מאוד", מסכם עמירם רביב. "ההפגנות הן סימן חיובי, במובן זה שאין חוסר אונים שמוביל לפסיביות, אבל הכאוס האמיתי עוד לפנינו. פעם אמרתי בצחוק שאם הערבים רוצים לפלג את ישראל, שיכריזו על שלום ואנחנו כבר נאכל זה את זה. אולי הפצצה האטומית של איראן תרגיע את הרוחות, כי האיום מגבש".