ב

־3 בפברואר 1992 הוגו צ'אווס, קצין צנחנים בכיר בצבא ונצואלה, לקח את חייליו וכמה טנקים, הקיף את ארמון Miraflores, שבו חי הנשיא דאז קרלוס פרז, והורה: "אש!". ניסיון ההפיכה נכשל, צ'אווס נשפט ונכלא, אבל כעבור שבע שנים הוא נכנס לארמון כנשיא ונצואלה, אחרי שגרף בבחירות 56% מהקולות, נישא על גלי הבטחותיו להילחם בעוני, בשחיתות ובאליטות. את הניסיון לתפוס את ההנהגה בכוח צבאי הוא החליף בשימוש אפקטיבי במיוחד במניפולציות תקשורתיות, שלא רק הובילו אותו לשלטון אלא גם אפשרו לו אחיזה ממושכת בו. צ'אווס שלט בוונצואלה במשך 14 שנה, עד מותו ב־2013, ובשנים הללו "השתמש בדמוקרטיה כדי לחתור תחת הדמוקרטיה", כהגדרת ההיסטוריון המקסיקני אנריקה קראוזה. עשור אחרי מותו, ונצואלה היא אומה קורסת, 7 מיליון מאזרחיה — כחמישית מהאוכלוסייה — כבר היגרו ממנה ולפחות מחצית ממי שנשארו חיים בעוני כל כך חמור, שהמשקל הממוצע של כלל האזרחים צנח דרמטית (לפי מחקר שנערך, ב־2016 למשל הם איבדו 8 ק"ג, וב־2017 11 ק"ג).

כל זה הוא תוצאה של צורת שלטון חדשה יחסית, שצ'אווס הוא הדוגמה המובהקת שלה: דיקטטורת ספין. המונח הזה, שטבעו פרופ' סרגיי גורייב (Guriev) ופרופ' דניאל טריזמן (Treisman), מתאר את הדיקטטורות של המאה ה־21, שהחליפו את אלה של המאה הקודמת. קודם היו אלה דיקטטורות של אימה, אבל בעולם של מודרניזציה וגלובליזציה, שיש בו גישה יחסית קלה למידע וסובלנות נמוכה לאלימות, יש פחות מקום לטרור שלטוני בנוסח סטלין, למשל. השליטים נדרשים לשיטות מתוחכמות יותר כדי לבצר את כוחם, בשעה שהם ממשיכים להעמיד פני דמוקרטים ולקיים, בין היתר, בחירות לפרלמנט. השליטה שלהם מושגת באמצעות הטעיה והולכת שולל (deception). את מחנות המעצר, העלמת המתנגדים והצנזורה הגורפת החליפו ספינים, בוטים, יחצנים, שימוש ציני בחוקים ושליטה מוחלטת בשיח. הדיכוי של הרודנים קיים, הוא פשוט הרבה יותר מתוחכם.

גורייב וטריזמן משרטטים את צורת השלטון הזו בהרחבה בספרם "Spin Dictators", שנבחר בידי "הניו יורקר", מגזין "Foreign Affairs" ו"פייננשל טיימס" לספר הטוב ביותר של 2022 וכבר תורגם והופץ ברחבי העולם. "זה רעיון חדש, ואנשים לא מבינים שזו דיקטטורה, כי כשהם חושבים על דיקטטור עולה להם לראש מישהו כמו סטלין", אומר גורייב בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". אבל גם אם תחת שלטון הדיקטטורים של הספין נשפך פחות דם, טריזמן מסביר שגם הוא ממש מסוכן: "דיקטטורים של ספין מרכזים כוח ושולטים למען האינטרסים של עצמם ולא של האזרחים שלהם. מרביתם מושחתים מאוד, והם שואפים להפיץ שחיתות במדינה שלהם וגם בחו"ל, לצרף בני ברית ולהשיג את מטרותיהם באמצעות מניפולציות. ומכיוון שהם חופשיים מעיניהם הפקוחות של מוסדות דמוקרטיים ותקשורת חופשית, הם עלולים להוביל לאסון". ונצואלה ממחישה היטב את הסכנה, אבל היא לא היחידה.

טריזמן: "הדיקטטורים האלה הצליחו לעוות את האמונות של הציבור שלהם, הם עושים מניפולציה במידע ומייצרים לעצמם תדמית של מנהיגים דמוקרטיים ואפקטיביים, וכך הם מצליחים להיות פופולריים באמת"

"שולטים באמצעות התדמית"

בדיקטטורה של הספין, לפי גורייב וטריזמן, במקום לחסל יריבים פוליטיים או לכלוא מתנגדים, מתישים אותם בשלל דרכים יצירתיות. עוד מעט נגיע לדוגמאות כאלה, אבל בגדול, ו"בייחוד כשהמצב לא טוב, דיקטטורים של ספין עובדים שעות נוספות כדי לשכנע שכל מנהיג אלטרנטיבי יהיה גרוע מהם", כותבים מחברי הספר. "אסטרטגיה אחת היא להנגיד את השליט לאלטרנטיבה לכאורה, שהיא מאוד לא אטרקטיבית. מדוע ולדימיר פוטין, לדוגמה, החזיק את הלאומן הקיצוני ולדימיר ז'ירינובסקי ואת הקומוניסט המזדקן גנאדי זיוגנוב בפרלמנט, עשור אחרי עשור? הסיבה פשוטה: האפשרות שכל אחד מהם ייבחר לקרמלין מחרידה את מבקריו הליברלים של פוטין".

מאפיין מרכזי נוסף של דיקטטורות ספין הוא שיש להן חזות דמוקרטית — מתקיימות בהן בחירות ולפחות מפלגת אופוזיציה אחת מורשית להתמודד — אבל דה־פקטו המדינה אינה דמוקרטית. יש יחסים בינלאומיים סדירים עם שאר העולם ותנועת מבקרים, סחורות ומידע. השלטון מקפיד על תדמית נאורה, מתיר כמה גופי תקשורת שמבקרים את הממשלה ולא מפעיל צנזורה, אבל הוא שולט בכלי תקשורת רבים, כך שהצנזורה קיימת אך מוסווית. התעמולה מעודנת יחסית אבל אפקטיבית מאוד. ולממשלה אין, למעשה, שום אידאולוגיה ברורה וסדורה (לעתים באופן מוצהר וגלוי). רק רצון לשלוט, שבשמו נמכרים לציבור בדלי רעיונות משלל תורות. יש מי שקוראים לזה "קליידוסקופ של אידאות", המחמירים מגדירים את זה "קוקטייל מולוטוב של רעיונות".

לא כל הדיקטטורים של ספין משתמשים בכל הטכניקות, ואצל חלק מהם אפשר למצוא רק כמה מאפיינים. "באיטליה, למשל, סילביו ברלוסקוני הצליח לשלוט ברוב התקשורת", אומר טריזמן. אבל הוא ועמיתו עוסקים בספר באלה שהציגו את כל החבילה. זה קרה לא רק בוונצואלה של צ'אווס (יורשו, ניקולאס מדורו, כבר חזר לדיקטטורה מהסוג הישן) — אלא גם בהונגריה של ויקטור אורבן, בטורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן, בקזחסטן בימיו של נורסולטן נזרבייב, ובסינגפור בימי לי קואן יו בעבר ולי שיינלונג בהווה. מה עם רוסיה? שני החוקרים טוענים שפוטין היה "ספין דיקטטור", אבל בשנתיים האחרונות ויתר על המודל החדש והמתוחכם יותר וחזר להיות דיקטטור מהסוג הישן, ששולט באמצעות כוח והפחדה.

"הדיקטטורים הקלאסיים של המאה ה־20, מאו, היטלר וסטלין, היו אלימים באופן קיצוני", אומר טריזמן (58), בריטי שחי בארצות הברית, מרצה למדעי המדינה ב־UCLA ומומחה לפוליטיקה רוסית. "הם השתמשו בדיכוי אלים כדי להרתיע את הציבור, כלאו מיליוני אנשים, הרגו מיליונים אחרים, והיתה להם תעמולה מקיפה בתפוצה רחבה. גם המנהיגים האוטוריטריים שאינם טוטאליטריים — פינושה הצ'יליאני, הגנרלים הארגנטינאיים וחלק מהדיקטטורים האפריקאיים, אידי אמין באוגנדה ומובוטו בזאיר — היו אלימים. כלומר המודל הישן היה רווי דם.

"אבל רוב המנהיגים הלא דמוקרטיים בעשורים האחרונים נראים די אחרת, שליטים אוטוריטריים שמתחזים לדמוקרטים. הם מקיימים בחירות, שאיכשהו הם תמיד מנצחים בהן, הם לא לובשים מדים אלא חליפות יוקרה, והם לא סוגרים את המדינות שלהם אלא פתוחים לעולם, משתתפים בפסגה בדאבוס, שולחים את הילדים שלהם ללמוד באוניברסיטאות במערב".

והם לא חלשים יותר ממאו או סטלין?

"לא, כוחם דומה לזה של הדיקטטורים הישנים, אבל הם השיגו אותו ושומרים עליו תוך שימוש בהרבה פחות אלימות ודיכוי גלוי".

איך?

"הם הצליחו לעוות את האמונות של הציבור שלהם, הם עושים מניפולציה במידע ומייצרים לעצמם תדמית של מנהיגים דמוקרטיים ואפקטיביים. כך הם מצליחים, במקרים רבים, להיות פופולריים באמת וליצור בסיס תמיכה למונופול הכוח שנמצא בידיים שלהם".

יש לשליטה כזאת שתי זרועות שלובות זו בזו: השתקת ההתנגדות והגברת התמיכה. אם לא שולחים מתנגדים למחנות, צריך להשתיק אותם בדרכים אחרות. למשל באמצעות אישומים לא פוליטיים, כדי שהשלטון יוכל לשמר תדמית של פלורליסטי ומכיל. כך, הפשעים הראשונים שיוחסו למנהיג האופוזיציה הרוסי אלכסיי נבלני היו הונאה של חברות קוסמטיקה וציד לא חוקי של איילים. בטורקיה ארדואן כלא פוליטיקאי כורדי מוביל כי "עשה שימוש באישור רפואי מזויף כדי להתחמק משירות צבאי".

"במקום לכלוא אותם לתקופות ממושכות, אפשר לנטרל אותם באמצעות עיכובים קצרים אך חוזרים ונשנים, ולהתיש אותם", גורייב וטריזמן מסבירים בספר. "בקובה פידל קסטרו כלא כמה אסירים פוליטיים ליותר מעשר שנים. יורשו בשלטון, אחיו ראול, העדיף לעכב אקטיביסטים לימים אחדים בלבד — מספיק כדי לאיים ולשבש את שגרת חייהם, אבל לרוב לא מספיק כדי לייצר קמפיינים בינלאומיים לשחרורם. עד 2019 נבלני נכלא ל־13 תקופות קצרות שונות, שרובן נמשכו 13-10 יום. בשלב מסוים הרשויות שינו טקטיקה: שופט גזר עליו חמש שנות מאסר בגין מעילה".

הזרוע השנייה היא כמובן ביסוס הפופולריות. צ'אווס הראה היטב איך זה עובד. "כשהוא רץ לנשיאות הוא הבין שהציבור לא רוצה יותר שום דבר שנראה כמו דיקטטורה. אז הוא מירק את התדמית שלו, התחיל ללבוש חליפות יקרות, נהג בתקשורת בנימוס ופיתח רטוריקה חדשה, כזו שלא מפחידה אנשים אלא נוסכת בהם ביטחון", מסביר טריזמן. "היא הדגישה את האדם הפשוט ואת המאבק שלו נגד האליטות הפריבילגיות. צ'אווס רכב על הגל הזה כל הדרך ללשכת הנשיא".

הוא שימר את הפופולריות גם אחרי הבחירות?

"כן, והוא נעזר בה כדי לעשות כמה שינויים חוקתיים: הוא שינה את החוקה והרחיב את בית המשפט העליון כדי למלא אותו בתומכיו, מה שהקל עליו במהלכים הבאים שלו. והוא עשה עוד משהו: הוא הגיש תוכנית טלוויזיה שבועית שבה דיבר ישירות לציבור, ללא תיווך של עיתונאים, פשוט ברבר שעות על גבי שעות בכל פעם".

מה שאיפשר לו לומר לציבור מה שהוא רוצה בלי שאף אחד ישאל אותו כלום, יברר את האמת או את העובדות.

"כן. זה נהיה שכיח מאוד מאז, הרבה מנהיגים חיקו אותו. הוא בעצם ייצר מערכת יחסים ישירה עם הציבור דרך התקשורת. הוא הציג את עצמו כאכפתי מאוד כלפי העם וכאחד שלא סובל חוסר כשירות מצד השרים או בכירי הממשל האחרים שלו. הוא פיטר את אנשיו בשידור חי, הצטלם בכל רחבי המדינה, יצר דימוי של אדם שעובד קשה עבור האזרח הפשוט. אבל כל אותו זמן צ'אווס למעשה ביצר את כוחו ושלט בתקשורת".

היתה תקשורת לא ממשלתית בוונצואלה.

"הוא אומנם איפשר לכמה כלי תקשורת עצמאיים בעלי תפוצה נמוכה להמשיך לפעול, אבל במקביל תקף את העיתונות העצמאית ללא הרף, הכפיש, פגע באמינות, הסיט אותה מסיפורים שעבדה עליהם, וכל הזמן הציף את המרחב הציבורי בתוכן שלו, ששלט בתשומת הלב".

אלה לא היו ימי הבוטים, אבל צ'אווס בכל זאת הצליח להפעיל בוטים אנושיים, ואפילו מחוץ לגבולות המדינה: הוא הקים גוף ממשלתי שישב בוושינגטון ועסק בהסברה ברחבי ארצות הברית — פרסם מודעות במגזינים פופולריים, הפעיל כותבים שתקפו סיקור ביקורתי של הנשיא, דאג לפזר אנשים בכנסים, הפגנות ואוניברסיטאות, שם הפיצו מידע כוזב על הנעשה בוונצואלה.

ניסיונות להלבין את הדיקטטורה מחוץ לגבולותיה מוכרים גם במקרים אחרים. למשל, אחרי שמשטרת קזחסטן הרגה 14 עובדים ששבתו, הנשיא נזרבייב שכר את שירותיו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר כיועץ תקשורת. רוסיה, מצדה, שילמה כ־115 מיליון דולר ליחצנים זרים במשך 16 שנה (מ־2000, לפי PRWeek, גוף שמנתח את ענף היחצנות), והגדילה את ההשקעה בהם אחרי סיפוח קרים וההתערבות במערכת הבחירות האמריקאית ב־2016. לא נותר אלא לתהות כמה מכספי משלמי המסים הרוסים הולכים ליחצנים זרים כיום, שנה לאחר הפלישה לאוקראינה.

ורוסיה כבר עובדת עם בוטים ממש, היא צריכה להעסיק הרבה פחות אנשים מצ'אווס. גוף שנקרא "סוכנות המחקר האינטרנטי של רוסיה" (IRA) עוסק זה עשור בקמפיינים חיוביים לטובת אנשי פוטין ונגד יריביו (נבלני, כמובן), באמצעות הודעות אונליין, עשרות אלפי בוטים ומודעות פוליטיות שנקנו בידי זהויות מומצאות או גנובות. זה קרה גם בבחירות בארצות הברית (כולל ארגון הפגנות) וגם בגרמניה, צרפת, ספרד, איטליה, בולגריה, רומניה ואסטוניה.

"פגשתי הרבה רוסים שאינם משוכנעים שנבלני אכן הורעל. זה בדיוק הרעיון מאחורי זה שפוטין אומר 'זה לא אני', והתעמולה שלו מצהירה שהם לא יודעים מה קרה שם, כי 'זה כנראה השירות החשאי הבריטי'", מדגים גורייב. "הם יוצרים נרטיבים משלהם ומעמידים פנים שיש נקודות מבט אלטרנטיביות לסיפור הזה".

ואחרי שהנרטיבים הוכפפו לצורכיהם והציבור תומך בהם, השליטים מתחילים להרחיב את סמכויות שלטונם, להשתלט על עוד מוסדות ולערער את מערכות האיזונים והבלמים, עד כדי ביטולם המוחלט — מה שמבטיח את הישרדות המשטר. גורייב וטריזמן מדגימים את הרצף הזה, ממניפולציות תקשורתיות להשתלטות דיקטטורית, בעוד ועוד מדינות: באקוודור רשתות של בוטים התנכלו למבקרי הנשיא רפאל קוראה. אורבן ההונגרי שכר, בין היתר, את בלאק קיוב הישראלית כדי לחפש מידע בעייתי על המיליארדר ג'ורג' סורוס. ברומניה, שני עובדים של בלאק קיוב נעצרו והורשעו בגין מתקפות סייבר נגד תובע המדינה, שנלחם בשחיתות.

בין שזה נעשה באמצעות יחצנים מקומיים או יועצים זרים, באמצעות צבא מגיבים או מכונת בוטים, בפנייה ישירה לציבור בטלוויזיה או במודעות מסתוריות, הסיפור תמיד אותו סיפור: דיקטטורים של ספין עסוקים ללא הרף בקביעת סדר יום תקשורתי שישרת אותם וביצירת נרטיבים שישלטו בשיח, גם אם הם חסרי כל בסיס — ולשם כך הם מטפלים גם בחלק ה"עובדתי" וגם במסגור הפרשני שלהן. דיקטטורים של ספין, מסבירים גורייב וטריזמן בספרם, עושים שימוש בפייק ניוז אך במינון מושכל ומאוזן, כדי לא לפגוע באמינות. את הספינים האמיתיים הם שומרים לחזית הפרשנות, שבה אפשר לסובב כל עובדה לטובתך: למשל, לייחס לשליט מדדים כלכליים טובים ולהאשים אחרים בביצועים השליליים (הכי קל להאשים את השווקים הבינלאומיים, אבל אפשר למצוא רבים אחרים). הקשר למציאות פעמים רבות רופף ביותר.

גורייב: "האתגר הגדול בדיקטטורות ספין הוא שכדי להשיג צמיחה כלכלית, שמובילה לפופולריות של המנהיג, צריך אזרחים יצירתיים ואקדמאים. אבל אלה גם האנשים שמבינים מה קורה, ולכן צריך להשתיק אותם"

"זהירות מהשתלטות על המדיה"

דיקטטורות ספין בכלל ורוסיה בפרט הן נושא אישי מאוד עבור גורייב (51), פרופסור לכלכלה ורקטור המכון למדע המדינה פריז (Sciences Po, מהמוסדות האקדמיים היוקרתיים בעולם) ולשעבר הכלכלן הראשי של הבנק האירופי לפיתוח (EBRD). הוא נולד וגדל ברוסיה, עד לפני עשור ניהל את בית הספר החדש לכלכלה במוסקבה, והוא גם יועץ קרוב של נבלני האופוזיציונר, שכלוא כעת במולדתם. "הייתי אינטלקטואל ציבורי ועצותיי אומצו לעתים בידי דמיטרי מדבדב ופוטין, שאיתם גם נפגשתי מפעם לפעם", מתאר גורייב את מעמדו בעבר, ומוסיף: "אבל מעולם לא עבדתי עבור הממשלה הרוסית".

ב־2013, אחרי שסייע בכתיבת ביקורת על גזר הדין של איש העסקים והפעיל הפוליטי מיכאיל חודורקובסקי, גורייב גילה שהוא יעד לחקירה ממשלתית, שאוספים עליו חומרים וקוראים את המיילים שלו. הוא עזב לפריז, וזכה לכותרות ברחבי העולם; לא בכל יום אינטלקטואל בכיר בורח ממדינה מפוארת. גורייב כתב אז טור אישי ל"הניו יורק טיימס", שבו פירט את הסיבות לעזיבה:  "החוקרים אמרו לי שמצבי טוב יותר משל אנדריי סחרוב, המתנגד הסובייטי שנשלח לגלות בגורקי, ורמזו שיש להם צו חיפוש לביתי. הבנתי שהפגישה הבאה שלי איתם עלולה להביא לאובדן החופש שלי, וקניתי כרטיס טיסה בכיוון אחד (…) מאז רבים כינו אותי סמל לדיכוי, מתנגד משטר ומרטיר פוליטי. מנגד, פוטין ודוברו אמרו שההחלטה שלי לעזוב נבעה מסיבות אישיות ומשפחתיות. זה לא נכון".

לא רק הרקע האישי או הדיון העקרוני בחירות האזרח שאבו את גורייב לעולמם של הדיקטטורים החדשים. ככלכלן, הוא מדגיש שמדובר גם בעניין כלכלי מהחשובים בדורנו. "בכלכלה אנחנו שואלים מדוע למדינות מסוימות אין ביצועים כלכליים טובים, או למה מדינות נופלות ואילו לאחרות יש מספיק כסף", הוא מסביר. "התשובה לכך לעתים קרובות היא פוליטיקה. והמשטרים שחקרנו, חוץ מסינגפור, לא מצליחים כלכלית". במקרה של הסינגפורים, הם ירשו את השלטון מהבריטים וינקו איתו את המחויבות לחוק; הכלכלה קטנה ופתוחה, ותלויה בהשקעות זרות, טכנולוגיה זרה וסחר חוץ; והשלטון מודע לכך שאם לא יספק שגשוג ואיכות חיים לאזרחיו, יוחלף. במשטרים האחרים, לעומת זאת, "יש קפיטליזם של מקורבים (crony capitalism), ואנחנו צריכים להבין מה קורה להם ולכלכלות שלהם".

ומה באמת קורה לכלכלות של מדינות כאלה?

"כשמסתכלים על מדינות עם תמ"ג לנפש גבוה, אלה כמעט תמיד דמוקרטיות". למעשה, לפי מחקר משולב (MIT, קולומביה, אוניברסיטת בוסטון ואוניברסיטת שיקגו) מ־2019, דמוקרטיזציה אף מגדילה את התמ"ג לנפש ב־20% על פני 25 שנה. אבל גורייב מסייג שיש לזה "שני סוגים של יוצאות מן הכלל: סינגפור, ומונרכיות נפט. תיאורטית סין יכולה להצטרף לרשימה הזאת בעוד כמה שנים, אבל עד כה היא איננה מדינה מפותחת".

כלומר בדיקטטורות ספין התוצר נמוך.

"הן נתקעות במלכודת ההכנסה הבינונית (middle income trap). המעבר מתוצר נמוך לתוצר בינוני קשור לתיעוש, לבניית מפעלים והעסקת כוח עבודה זול. בשביל המעבר הזה די באזרחים יודעי קרוא וכתוב. אחרי שמגיעים לתוצר בינוני, כדי לעשות את הקפיצה הבאה צריך לבנות חברה פוסט־תעשייתית, וזה כבר מצריך אזרחים יצירתיים ואקדמאים, כי מהם מגיעה הצמיחה, כמו בישראל ובדרום קוריאה. וזה אתגר גדול בדיקטטורות של ספין: אלה האנשים שצריך כדי לייצר את הצמיחה הכלכלית שתוביל לפופולריות של המנהיג — אבל אלה גם האנשים שמבינים מה קורה. לכן הדיקטטורים צריכים להשתיק את האנשים האלה, וזה האתגר".

אפשר לעמוד באתגר כזה? להשתיק את מי שמבינים מה קורה ועדיין להשתמש בהם כדי לצמוח?

"זו הסיבה לכך שחלק מהדיקטטורות האלה מתפתחות להיות דמוקרטיות, וחלק עושות ההפך וחוזרות אחורה, כמו רוסיה, שאיבדה בשנה האחרונה רבים מאזרחיה המשכילים".

זו לא הסיבה היחידה שפוטין חזר להיות דיקטטור מהסוג הישן.

"כשפוטין 'סיפח' את חצי האי קרים, הפופולריות שלו גדלה ולמשך תקופה מסוימת הלך לו טוב. אבל אז הוא ניצב בפני שלל בעיות: לא היתה צמיחה כלכלית, הוא לא יודע מה לעשות עם בני המעמד היצירתי, אין לו מושג מה לעשות עם המדיה החדשה, הוא היה אובד עצות כשנבלני צבר עשרות מיליוני צפיות ביוטיוב והתחרה בהצלחה עם הטלוויזיה הרוסית. פוטין ראה את הסקרים — זה כלי חשוב של דיקטטורות ספין, לסטלין לא היה את זה — והתחיל מלהילחם בנבלני, אבל הוא לא מצא דרך להתניע צמיחה. הסקרים הראו שגם מהכלא הפופולריות של נבלני גדולה, וכל זה הוביל אותו ל'סיפוח' נוסף (הפלישה לאוקראינה), שלדעתי הוא מתחרט עליו מאוד, כי הוא דחק אותו לפינה".

יש רגע שבו ראיתם אותו הופך מדיקטטור חדש לדיקטטור ישן?

"בשבוע הראשון של המלחמה. בגלגול הקודם שלו הוא עוד אמר 'אני דמוקרט, אין פה צנזורה'. אבל אחר כך נבלני הוכנס לכלא על אישום פוליטי, כמו בדיקטטורות עבר, ובשבוע הראשון של המלחמה הטרנספורמציה הושלמה כשפוטין סגר את כל כלי התקשורת העצמאיים והחיל למעשה צנזורה מוחלטת. אני לא יכול לדמיין מצב שבו תהיה בישראל צנזורה אמיתית, אבל גם לא יכולתי לדמיין מצב כזה בהונגריה, וזה קורה שם".

בישראל במקביל לניסיונות לשינוי מערכת המשפט כבר היה ניסיון לסגור את תאגיד השידור הציבורי.

"על זה אתם מוכרחים להגן, כי זה הכלי של הדיקטטורים של הספין".

גם טריזמן לא נלאה מלהדגיש את ההיבט התקשורתי של הדיקטטורות האלה: "זה לא דבר טוב שפוליטיקאים שולטים בחלקים מהתקשורת, צריכה להיות הפרדה. בדיקטטורות של ספין יש שליטה סמויה ועקיפה של השליט בתקשורת, כדי לטפח לעצמו תדמית אמינה בעיני הציבור הרחב, שלא מבין שהתקשורת מתומרנת. אם ראש ממשלת ישראל משתמש בתקשורת באופן שחוצה את הקווים הנורמליים של יחסי ציבור דמוקרטיים תקינים, ועושה זאת כדי לעוות מידע באופן מכוון ולהציג את הממשלה באור חיובי, אני חייב לומר שזה לא לגמרי תואם דמוקרטיה. זה בהחלט משהו שישראלים צריכים לגלות ערנות וספקנות כלפיו".

טריזמן: "מה שמכריע הוא עוצמת ההתנגדות. קריטי שישתתפו בה בעלי יכולת ארגונית ותקשורתית וקשרים בינלאומיים, מעורכי דין ואקדמאים עד עיתונאים ופקידים. במדינות מפותחות ההתנגדות מאורגנת יותר ובסוף מצרה את צעדי הפוליטיקאים"

"צריך אופוזיציה ולחץ בינלאומי"

על ישראל טריזמן קצת נזהר מלדבר; הוא מעדיף לעסוק בנושא באופן כללי. "מובן שראשי ממשלות ונשיאים רבים מנסים לבצר את כוחם, אבל כשראשי מדינות מתחילים לשנות מוסדות באופן שמעצים את כוחם, הייתי אומר שנשקפת סכנה".

ומה עושים לנוכח סכנה כזאת?

"מה שמבדיל בין אלה שמנסים לבסס דיקטטורה של ספין ומצליחים לאלה שנכשלים הוא עוצמת ההתנגדות. והראנו בספר כמה קריטי שבהתנגדות הזאת ישתתפו אלה שיש בידיהם את היכולות הארגוניות והתקשורתיות ואת הקשרים הבינלאומיים. עורכי דין, שופטים, מנהלי עמותות, עיתונאים, משרתי ציבור, אנשי אקדמיה וסטודנטים — אלה החלקים באוכלוסייה שיש להם את המיומנויות, את ההבנה ואת הנחישות לעצור את רמיסת הדמוקרטיה, להיאבק באופן אפקטיבי בראש ממשלה או נשיא שמנסים להרחיב את סמכויותיהם, לחתור תחת חופש התקשורת, לעשות פוליטיזציה למערכת המשפט וכו'.

"למודעות יש חשיבות גדולה, וחברה אזרחית מודעת ומיודעת נוצרת במשך זמן, במקביל לפיתוח כלכלי. זו הסיבה שבמדינות מפותחות יותר כלכלית אנחנו נוטים לראות התנגדות חזקה ומאורגנת יותר, וזה בסוף מה שמצר את צעדיהם של פוליטיקאים".

גורייב מדגיש שזה משמעותי, אבל לא מספיק: "ההפגנות ההמוניות חשובות מאוד, אבל במקביל האופוזיציה צריכה לקרוא לאנשי קואליציה לערוק מהממשלה. ויש חשיבות גם לקולות מבחוץ, במקרה של ישראל בייחוד ארצות הברית, וחשוב שגם יהדות התפוצות תתבטא בנושא ותלחץ על הממשל האמריקאי להתייחס אליו".

טריזמן מחדד את הנקודה: "צריך להעלות את הנושא למודעות של התקשורת הבינלאומית, של ממשלות אחרות שלישראל יש קשרים חשובים איתן ושל ארגונים בינלאומיים שישראל חברה בהם. ונדרשת גם פעולה ברמה המשפטית המקומית, בכל הדרכים החוקיות האפשריות".

בהקשר הישראלי, הספר של השניים מציף עוד בעיה מורכבת. מצד אחד, הם מדגישים שחדשנות היא גורם שמקדם דמוקרטיה; מצד אחר, ברור שטכנולוגיה משמשת לספינים, וחמור מכך — חדשנות מסוימת משמשת דיקטטורים של ספין למטרות אפלות עוד יותר, למשל בעבודה של חברות מהסוג של בלאק קיוב ו־NSO.

לדברי טריזמן, יש חשיבות בהתגייסות של דמוקרטיות למניעת דיקטטורות ברחבי העולם, בין השאר באמצעות הגבלות ברורות. "ארצות הברית, אירופה וישראל צריכות ליצור רגולציות טובות יותר כדי להתמודד עם חברות עורכי דין שמספקות לדיקטטורים מעטפת שלמה, עם בנקים שמאפשרים להם להחביא כסף, עם לוביסטים שמסייעים להם להשפיע על תהליכים פוליטיים והחלטות במדינות אחרות. וכן, גם חברות טכנולוגיה פיתחו תוכנות וכלים שמאפשרים לדיקטטורים לעקוב אחרי האזרחים שלהם, להפחיד אותם וגם לכלוא אותם. זה מאוד מטריד, ואנחנו זקוקים לרגולציה טובה יותר, אבל צריך גם לפנות למצפון של החברות האלה. זה ודאי משהו שישראלים לא צריכים להתגאות בו, וישראל צריכה לחשוב אם היא באמת רוצה שסקטור הטכנולוגיה המדהים שלה ייחשב סוכן של שינוי חיובי או של דרדור דמוקרטיות ברחבי העולם".

גם לאחר צאת הספר טריזמן וגורייב ממשיכים לעקוב בדריכות אחר דיקטטורות הספין. גורייב, למשל, שקוע כעת בבחירות בטורקיה, שמתוכננות להתקיים במאי. "האופוזיציה שם מאוחדת, ארדואן מאבד פופולריות ורעידות האדמה הוכיחו שהוא מושחת — ועדיין, אני פשוט לא רואה איך הוא מפסיד בבחירות האלה. בוודאי אחרי שמנע ריצה של הפוליטיקאי הפופולרי ביותר מהאופוזיציה, ראש עיריית איסטנבול", הוא אומר. "אבל אולי התקווה נעוצה באנשים שערקו לאחרונה מהמפלגה של ארדואן לאופוזיציה. ולו, בניגוד לספין דיקטטורים אחרים, מעולם לא היו 70% תמיכה, אלא רק קצת יותר מ־50%. אז לא יהיה לו קל לנצח — ועדיין אני לא רואה איך הוא יכול להרשות לעצמו להפסיד".

ומה לגבי פוטין?

"ההשערה שלנו היא שזה בלתי אפשרי לחזור לספין אחרי שכבר השתמשת בדיכוי גלוי. הרי הרעיון של דיקטטורת ספין הוא להעמיד פני דמוקרטיה — וברגע שכולם רואים אותך נוהג כדיקטטור אכזרי, אין מה להעמיד פנים יותר. עוד לא ראינו מעבר חזרה מדיקטטורת פחד לדיקטטורת ספין, אם כי אני יכול לדמיין בקלות שיום יבוא ויורשו של פוטין ינסה לחזור לספינים".

ובאופן כללי, לאן דיקטטורות ספין ילכו?

טריזמן: "זה תלוי באופן שבו העולם ישתנה בעשורים הקרובים. אם המודרניזציה והגלובליזציה יימשכו, נראה דיקטטורות ספין אבל כאלה שבסופו של דבר יובילו לדמוקרטיזציה. אבל אם ההתקדמות הכלכלית תוקפא, למשל בשל שינויי האקלים; ואם הגלובליזציה תצטמצם ותנועת זכויות האדם העולמית והתקשורת הבינלאומית יתכווצו, אנחנו עשויים לראות תנאים לחזרה למודלים ישנים של דיקטטורה".