"

עלינו מאוקראינה לשכונת שעריים ברחובות כשהייתי בן 4. הוריי התגרשו עוד כשהייתי בן שנה, ומאז אבא שלי ניסה ליצור איתי קשר כמה פעמים, אבל אמא חשבה ששום אבא עדיף על קצת אבא בשבילי, ובדיעבד אולי היא צדקה. כך שהיחידה ההורית שלי היתה אמא־סבא־סבתא. אני לא מצר על כך שגדלתי בלי אב, כי לא הכרתי משהו אחר, ובילדות לא חסר לי דבר. כשראיתי שיש אבא לילדים אחרים זה גרם לי אי־נוחות מסוימת, אבל בסך הכל אנשים קיבלו את זה".

סבא היה דמות האב?

"הוא בילה איתי המון, ולא הסכים שחברים שלי יקראו לו 'סבא של יבגני'. תמיד הוא תיקן: 'לא סבא, חבר'. הם אהבו את זה וצחקו מזה.

"כששיחקתי טניס שולחן במכבי רחובות, הוא נהיה שופט טניס שולחן. וכשהייתי בשחמט, הוא היה שופט שחמט. אחר כך, בכדורסל, הלחיץ אותי שהוא בא לראות משחקים, אז הוא היה מגיע ומתחבא. הוא גם לימד אותי כדורגל. החיבור לכל סוג של ספורט היה בזכותו. אני הייתי הניצחון של סבא שלי, במובן של: 'תראו מה הצלחנו לעשות'".

התעסקת בהרבה סוגי ספורט. מה בחרת בסוף?

"מה שהניע אותי הוא איפה אני יכול להיות הכי טוב. שיחקתי כדורסל עד גיל 13, וכשראיתי שהפסקתי לגבוה קצת אחרי 1.80, אמרתי לעצמי שאם אין לי פוטנציאל להיות שחקן NBA, אני לא רוצה להמשיך. אז התמקדתי באתלטיקה, והייתי טוב בריצות 100 מטר, בהדיפת כדור ברזל הגעתי עד מקום שני בארץ. תמיד הרגשתי שאם אני לא יכול להיות בטופ 10 אין טעם. זו התוצאה של החינוך מהבית. עבור אמא מדליית זהב היתה עניין, כי באוקראינה כדי להתקבל לאנשהו כיהודי, לא היה מספיק שתהיה טוב יותר מהאוקראיני ב־10%, היית צריך להיות פי שניים טוב יותר ממנו.

"גם בתחום הלימודי הרגשתי תמיד שאני יכול להיות מספר אחת. בחופשים, אם לא הייתי בקייטנת ספורט, יכולתי לשבת כל היום בספרייה: קראתי היסטוריה, היסטוריה של ארץ ישראל, את התנ"ך קראתי שוב ושוב והגעתי לגמר בתחרויות מחוזיות של חידון התנ"ך העולמי. כשהתחלתי לשחק שחמט, קראתי יום ולילה על סוגי פתיחות. נכנסתי לזה עד הסוף. גם זה בא מאמא. לא משנה מה היה מצבנו הכלכלי, היה לה חשוב שספרי הלימוד שלי תמיד יהיו חדשים. המתנות שקיבלתי במשך השנים תמיד היו ספרים, גם כשרציתי מזוודת פוגים".

מה הצד הרע בצורך להיות הכי טוב?

"שלקחתי קשה כל הפסד, בין שהוא בקבוצת הכדורסל, בתחרות אתלטיקה אישית או במבחן בלימודים. גם היום כשיש תחרות, אני רואה בה עניין של חיים ומוות. החלק הטוב הוא שאני תמיד עושה כל מה שצריך כדי להצליח. ב־2019 טסתי חצי מיליון מייל רק בחברת יונייטד, כי אמרתי לעצמי: אם צריך לקדם מוצר באזור חדש, אני כמנכ"ל מוכן לטוס לכל מקום בכל זמן, ומכיוון שמנכ"לים אחרים לא מוכנים לזה — זה נותן לי יתרון תחרותי עליהם.

"מכירות ממלאות אותי באנרגיה ובאדרנלין. אני עולה הרבה לשיחות זום עם לקוחות, גם כשאני לא חייב. מערכת היחסים עם לקוח יכולה לעשות את ההבדל, ובעיניי המנכ"ל צריך להיות איש המכירות הכי טוב בחברה. מבחינת העבודה והמסירות אתה לא יכול לנוח. התחושה שלי היא שלא משנה כמה אעבוד קשה — אם אנוח לרגע, יהיה מי שיעקוף אותי. זאת התחרותיות".

זה קשור גם לחוויה שלך כמהגר מברית המועצות שנקלט בשכונה של תימנים?

"שעריים היא דווקא המקום שבו למדתי איך משתלבים בחברה, ושאפשר תמיד למצוא דברים שמאחדים בין אנשים שונים. רוב הזמן לא הרגשתי שונה. אפילו עליתי לתורה בבית כנסת תימני. אין לי יכולות זמרה אבל בכל זאת אף אחד לא צחק עליי. זו דוגמה מצוינת לכור ההיתוך מבחינתי.

"עד היום אני חושב שהיזם הכי טוב הוא לא הטכנולוג הכי טוב, אלא מי שיש בו היכולת להיות פרגמטי ולהתאים את עצמו לסביבה. זה מה שמאפשר לך לדעת איך למכור ביפן, גרמניה, ישראל או טקסס".

יש הבדל בין הזוגיות העסקית שלך עם נדיר יזרעאל בארמיס לבין זוגיות רגילה?

"יש יותר דמיון משוני. ההתנהלות שלי ושל נדיר היא כמו זוג נשוי. כמו בכל זוגיות, הכי חשוב להיות מסוגלים לסמוך מאוד זה על זה, ולשם כך חייבים להיות כנים, לא להסתיר דברים, ובעיקר לבוא בלי אגו. המפתח בינינו היה תמיד לפעול מהר, גם כשיש דברים קריטיים, עוברות לא יותר מעשר דקות עד שמקבלים החלטה, כדי לזוז מהר. כשאנחנו מתווכחים, אם עבור אחד מאיתנו העמדה שלו היא בדם לבו — הולכים איתו, והשני יוותר. המחיר של מישהו מאיתנו שירגיש רע מאוד הוא גבוה מדי עבורנו".

פוליטית אתה מזוהה עם הימין. מה אתה חושב על ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית, ובעיקר אלה של קהילת ההייטק?

"אני איש ימין, אבל אני רואה את שני הצדדים, וכואב לי הקיטוב שנוצר בחברה הישראלית. אני רואה כמה העניין הזה כואב לאנשים שהם מלח הארץ, לא אנרכיסטים. אני מאמין בהידברות לפני שעושים צעדים קיצוניים. צריכה להיות כאן הידברות על בסיס המתווה של הנשיא, לעצור רגע ולשבת. לא יקרה כלום אם החקיקה תידחה בעוד שבוע או שבועיים. בסוף שני הצדדים יצטרכו לוותר וזה שווה את האחדות של העם, שהיא מה שרוב העם רוצה. במהפכות דרמטיות כאלה — הריצה המהירה היא בעיה".

אסף רפפורט, שהיה הבוס שלך באדאלום, מוציא מישראל את הכסף של וויז במחאה על הרפורמה. בימין תקפו אותו בטענה שזה לא פטריוטי. מה דעתך?

"אני לא חושב שהוא עושה את זה ממקום לא פטריוטי, אלא דווקא מתוך כאב על המצב ורצון לשנות. הוא מרגיש שרק במהלכים כאלה הוא יגרום למשהו לזוז. מכיוון שאני מכיר כל כך טוב את אסף ואת כל ההייטקיסטים שמוחים נגד הרפורמה, ויודע שהם תרמו כל כך הרבה למדינה, אני לא חושב שאפשר לקרוא למישהו מהם לא פטריוט. אני מקווה שהפוליטיקאים משני הצדדים ידעו לשבת ולדבר ביניהם כדי שלא יתרחשו כאן מעשים קיצוניים. להעביר את הרפורמה כלשונה זה רק יגרום לקרע בעם, ואני לא חושב שזה נושא משמעותי בסדר העדיפויות של המדינה, יש אתגרים אסטרטגיים יותר".

יש בך חיידק פוליטי?

"יום אחד אני ארצה לחצות את הקווים לפוליטיקה, אבל אני עוד שקוע עמוק במפעל החיים שלי, שהוא ארמיס — עוד צריך לקחת אותו להנפקה, להמשיך לבנות פה אימפריה כחול־לבן, ולעלות מ־100 מיליון דולר הכנסות, לחצי מיליארד ולמיליארד. פוליטיקה מושכת אותי, אבל יש לי משימות קריטיות לטווח של 10 השנים הקרובות. למזלי, אני לא צריך להתלבט בזה היום".