אנחנו עם של מדיחים. כבר בתנ"ך המילה היתה נפוצה, על שתי משמעויותיה העיקריות, סילוק וניקוי. ועד היום אנחנו מדיחים מישהו מתפקיד, מדיחים כלים (להבדיל, זה שורש אחר), לפעמים אנחנו נקלעים למקומות נידחים, ומתישהו נדיח נבחרת אחרת מהמונדיאל. הכיוון תמיד דומה: הדבר החשוב, המרכזי, שמנסים לשפר באמצעות הדחה של מה שמפריע לו, והדבר המודח והנידח, הגרוע והזניח. גם כשאנחנו מדיחים עד או מדיחים לדבר עבירה, אנחנו בעצם מסיטים מדרך הישר, מהמרכז הטוב אל השוליים הרעים.

בדיוק בגלל זה התעצבנו כל כך על הניסיון של איתמר בן גביר להדיח את מפקד מחוז תל אביב במשטרה: כי הוא הפך את הכיוון של ההדחה. וכשהופכים לנו את הכיוון, זה מערער. בדיוק כמו שכל השקרים וכינויי הגנאי שמפיצה הממשלה הנוכחית מערערים, בדיוק כמו הערעור העמוק שחווים כשקוראים לאזרחים מן השורה "אנרכיסטים", "בוגדים" או "טרוריסטים".

במקום להשתמש בהדחה כפעולה נקייה ומשפרת, השר לביטחון פנים הציג "הדחה" מלכלכת ומפרקת. הדחה היא תמיד פתרון לא אידאלי, והיא עניין מורכב. אפילו נבחרת שמודחת מהטורניר מקבלת קודם הזדמנות להילחם. וגם את הכלים צריך לדעת איך להדיח, כדי לא לשבור. אבל אצל בן גביר אין מורכבות, הוא יודע רק לשבור. במקום לשמור את האקט הכואב של הדחה לאנשים שנכשלו קשות בתפקידם, מעלו באמון, פגעו בעבודה ובאחרים, הוא שלף אותו כמו נבוט על איש מקצוע מוערך שמנהל בעדינות את המציאות המורכבת במחוז שלו. בן רגע, הניצב המודח נהפך לסמל לשירות ציבורי נקי, והשר נהפך לסמל להתנהלות שמזוהמת בשיקולים לא ענייניים. בהדחה הוא לא ביקש לשפר את המשטרה, אלא את מצבו. במקום האחראי שנאלץ, בזהירות, להדיח, הוא שוב יצא בריון שכולם פשוט מקווים שיסתלק למקום נידח.