3

ב־1997 ניהול הספרייה עלה על שרטון תקציבי, האוניברסיטה פנתה לשר החינוך זבולון המר והוקמה ועדה בינלאומית כדי להכריע בעתיד המוסד. ב־2002 הוקמה עוד ועדה, בראשות שופט העליון בדימוס והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר יצחק זמיר. במשך שנתיים הוועדה ראיינה מומחים מקומיים וזרים, ולבסוף, ב־2004, המליצה להוציא את הספרייה מבעלות האוניברסיטה ולהפוך אותה לספרייה לאומית באמת, שאכן תאצור את חיי הרוח של העם היהודי כולו. ניכר בדו"ח ועדת זמיר שכותביו הכירו היטב את האופן שבו עובדת הממשלה. כל ממשלה.

הם המליצו להעביר את הספרייה בהדרגה, במשך כמה שנים, לבעלות משותפת של מדינת ישראל, האוניברסיטה ומוסדות שמייצגים את העם היהודי. הם המליצו על שינוי מבני, על הקמת מועצה ציבורית שתבחר את הדירקטוריון שימנה את המנכ"ל, ולא פחות חשוב — הם המליצו שהספרייה תהיה גוף א־פוליטי עצמאי. ובמילותיו של זמיר עצמו: "הספרייה הלאומית צריכה להיות גוף מקצועי מרוחק ופטור מכל מעורבות ממשלתית בניהול השוטף שלו(...) ללא מעורבות או השפעה מצד הממשלה, שר או גוף שלטוני אחר".

4

חוק הספרייה הלאומית החדש הגיע לכנסת ב־2004, והתבסס על המלצות הוועדה. על הצעת החוק היו חתומים אריה אלדד מן הימין, מיכאל מלכיאור מן השמאל ועשרות ח"כים נוספים מכל הקשת הפוליטית. שתי כנסות שונות דנו בה במשך שלוש שנים, זה היה מספיק חשוב לכולם, ובסוף התקבל חוק הספרייה הלאומית, שאימץ את המלצות ועדת זמיר. 68 חברי כנסת תמכו בו, 0 התנגדו.

תהליך השינוי המבני יצא לדרך. הספרייה נהפכה לחברה לתועלת הציבור, ובתחילת 2011, באותו טקס רב־רושם בירושלים, נחתמה האמנה שכוננה את הספרייה הלאומית החדשה. בצד האמנה נחתם גם הסכם בין יד הנדיב, הקרן שמנהלת את תרומות משפחת רוטשילד בישראל, לספרייה הלאומית. הקרן תרמה 100 מיליון דולר, 75 מיליון להקמת מבנה חדש ו־25 מיליון למערכת טכנולוגית שתעביר את הספרייה למאה ה־21 ותאפשר להנגיש את אוצרותיה. בהמשך התחייבה לתרום עוד כ־40 מיליון. כמה שנים אחר כך גוף פילנתרופי ענקי נוסף, קרן גוטסמן, תרם 75 מיליון להקמת המבנה. מדינת ישראל מצידה התחייבה להעביר עוד 32 מיליון דולר לפרויקט והקצתה את הקרקע ללא תמורה. בסך הכל, עם כסף מתורמים נוספים, הספרייה גייסה כ־240 מיליון דולר להקמת המבנה, ועוד מאות מיליונים לתחזוקה, קניית אוספים וטכנולוגיה. יותר ממיליארד שקל במצטבר, שיממנו בית חדש ליותר מ־6 מיליון ספרים.

מדינת ישראל לא באמת צריכה לשנורר כסף מיהודים עשירים כדי להקים ספרייה לאומית. מיליארד שקל זו הוצאה קטנה מבחינת הממשלה. ההחלטה של הכנסת ללכת על המתווה הזה, שמשלב את נדבני העם היהודי, מדגישה עד כמה הספרייה אינה פרויקט ממשלתי. התורמים הם חלק בלתי נפרד מהפרויקט. בדיוק כפי שמימנו את המבנה של בג"ץ ואת זה של הכנסת. הם חלק מבניין הארץ והאומה.

ואחרי כל התהליך המחושב והממושך הזה, רגע לפני שהמבנה החדש נפתח לציבור, בא שר החינוך יואב קיש כמו פיל בחנות חרסינה, ובמחי יד מבקש להרוס הכל.

5

לפני שבועיים, בליל ישיבת התקציב, כשהשרים רבים עם האוצר כדי להוציא ממנו עוד קצת כסף, קיש שלף הצעת חוק שכותרתה "הגברת השקיפות והפיקוח הציבורי בספרייה הלאומית". להצעה הזו אין כל קשר לתקציב או לחוק ההסדרים. לא קדמה לה שום עבודת מטה מסודרת, לא במשרד החינוך ולא מול האוצר. היא פשוט צצה, פתאום.

בעמוד אחד, שמכיל 11 סעיפים קצרים בסך הכל, קיש מבקש לנתץ את כל העבודה המורכבת והרגישה שעשו הכנסות והממשלות (ימניות ברובן) מול העולם היהודי בעשור האחרון, ברוח ההמלצות שמומחים גיבשו במשך שנים. הוא מציע לתקן את חוק הספרייה כך שדה פקטו יהפוך אותה לחברה ממשלתית (זו לא קביעה שלי, זו קביעה של היועץ המשפטי של האוצר, שמתנגד להצעה). במקום שהמועצה הציבורית של הספרייה תמנה את הדירקטוריון, שר החינוך ימנה את מרבית חבריו, כך שלממשלה יהיה בו רוב. לא זאת אף זאת, המהלך הזה אמור לקרות מיידית, כך שהדירקטוריון הנוכחי של הספרייה יפוזר בתוך חודש, וכל ההמשכיות הארגונית תרד לטמיון. ככה, הפקעה בין לילה.

האוניברסיטה העברית, בעלת המניות השנייה בספרייה מלבד המדינה, הודיעה שאם החוק יעבור היא תמשוך את כל אוספיה, שהם 80% מחומרי הספרייה. שני תורמים גדולים — סר רונלד כהן ותורם שעדיין לא מוכן להיחשף — הודיעו שימשכו בחזרה תרומות של 80 מיליון שקל. הרוטשילדים ויד הנדיב עדיין לא הגיבו פומבית. הם מחכים לראות אם החקיקה הזו תתקדם בכנסת. אם כן, סביר מאוד להניח שהם או הספרייה עצמה יעתרו לבג"ץ ויגידו — אתם פוגעים בקנייננו הפרטי.

בעמוד הראשון של ההסכם עם יד הנדיב נכתב שהקרן תתרום את הכסף לפרויקט "והואיל ולצדדים עניין רב בכך שבחברת הספרייה יובטחו איתנות פיננסית ומקורות מספקים, שבחירתם של חברי מוסדותיה תיעשה משיקולים עניינים בלבד, ושהם יפעלו בנאמנות לטובת חברת הספרייה ויפעילו שיקול דעת עצמאי ובלתי תלוי". שחור על גבי לבן.

הספרייה נבנתה בכוונה במבנה ארגוני שיוצר חיץ בין המדינה כבעלת מניות עיקרית לדירקטוריון שקובע מדיניות. הרכב מועצת הספרייה קבוע בחוק ולמדינה אין בו רוב. כך גם בדירקטוריון, שרק המועצה ממנה את חבריו. ורק הדירקטוריון רשאי למנות את מנכ"ל הספרייה, לא המדינה. הספרייה צריכה להיות גוף שמסוגל להכיל גם את כתבי הרב קנייבסקי וגם את כתבי אורי אבנרי. כדי ליצור עולם כזה, צריך גוף שמנותק לגמרי מפוליטיקה. רק כך תורמים יסכימו לתרום כסף, סופרות יהיו מוכנות לתרום את יצירותיהן ואספנים את אוספיהם. אם הממשלה תהפוך את הספרייה מגוף עצמאי לגוף ממשלתי בפועל, שבעלי התפקידים בו נבחרים לפי נאמנותם לממשלה, משפחת רוטשילד ושאר התורמים יכולים להחליט שלא מתאים להם. מעבר לפגיעה במוסד לאומי חשוב, זו פגיעה בקניינם הפרטי, חד וחלק.

במדינה מתוקנת, מחטף ממשלתי כזה לא אמור לקרות. ואם הוא קורה, לפחות אפשר לפנות לבית משפט ולבקש סעד. במערכת המשפט שהממשלה מבקשת לכונן שום סעד לא יגיע, כי השופטים יהיו תלויים בשלטון לקידום הקריירה. ומאחר שאנשי עסקים ופילנתרופים לא מעוניינים שהממשלה תעשה עם הקניין הפרטי שלהם מה שבא לה, ועוד בלי שיש להם יכולת להתגונן, שום תורם לא יירתם יותר לפרויקטים כאלה. "יאללה, נו, כולה ספרים, למי אכפת"? זה לא רק ספרים. היום זו הספרייה הלאומית, מחר זה כל פרויקט אחר.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות