320 ציפורים מצאו את מותן באותו הלילה בשרלוט, וכמאה נוספות נפצעו. לאסון לא היה אחראי שום וירוס מסתורי או אסון טבע. הציפורים פשוט לא ראו את חזית הזכוכית של הבניין, שהפיץ תאורה בוהקת, מסנוורת ומבלבלת, ועפו היישר אל מותן.

ציפורים מתנגשות הן ממש לא אנקדוטה שולית. בשנים האחרונות התרחבו ממדי התופעה לכדי אסון אקולוגי רחב היקף. לפי מחקר שפרסם הסמית’סוניאן ב־2014, מספר עצום של כ־600 מיליון ציפורים בשנה מתות כך בארצות הברית. חוקרים אחרים טוענים שמאז פורסמו הנתונים, השימוש בזכוכית בבנייה עלה, כך שכיום המספר קרוב יותר למיליארד ציפורים.

ולא מדובר רק במחזה קורע לב. מרבית הציפורים שמתות מההתנגשות הן החזקות שבחבורה, אלו שאמורות לשרוד ולהתרבות. וכשאלו מתות במספרים גדולים, יש לזה השפעה מכרעת שמסכנת את כל האקוסיסטם. "ציפורים תורמות מיליארדי דולרים לכלכלה האמריקאית", מסבירה ל"מוסף כלכליסט" ד"ר כריסטין שפרד, מנהלת הפרויקט למניעת התנגשות ציפורים בארגון שימור הציפורים האמריקאי (ABC). "הן מסייעות באמצעות זריעת זרעים בקליפורניה שנשרפה וזקוקה לצמיחה מחודשת; אכילת כמויות עצומות של חרקים, שאחרת היו מביאים מחלות כמו מלריה או קדחת דנגי; אכילת חרקים שנעים צפונה בגלל ההתחממות הגלובלית, או חרקים שהורסים יבולים ומכרסמים את דרכם ביערות. אפילו צפרות היא עסק שמייצר לבדו 40 מיליארד דולר".

מחקר שפורסם באוקטובר במגזין Science חשף כי משנות השבעים ועד היום נחתכה אוכלוסיית הציפורים בצפון אמריקה ב־29% — אובדן של 2.9 מיליארד פרטים מ־529 מינים שונים. כמעט 90% מהאובדן מגיע מ־12 משפחות ציפורים. כך למשל היונקו שחור העין איבד ממסת האוכלוסייה שלו 175 מיליון פרטים, והגבתונית לבנת־גרון 93 מיליון. התנגשות בזגוגית היא סיבת המוות השנייה הכי נפוצה בצפון אמריקה (מתוך אלו הקשורות לבני אדם), אחרי חתולי בית. התופעה אינה מבחינה בין מינים שונים, או בין ציפורים חזקות לחלשות — שליש מכל מיני הציפורים סובל ממנה. "לעתים ניתן לראות משפחת ציפורים צעירה שכולה נכנסה בקיר זכוכית כי הצאצאים עפו היישר אליו וההורים מיד אחריהם", מספרת שפרד.

שפרד מסבירה שאי אפשר לבוא לציפורים בטענות על כשל אבולוציוני כי בניגוד למה שרובנו חושבים, גם בני האדם עדיין לא התפתחו לראות זכוכית: "אנחנו לא משתמשים בזגוגיות הרבה מאוד זמן וגם אנחנו עדיין מתנגשים בהן". עם זאת, בני אדם כן מסוגלים להבין את הרעיון של מחסום שקוף, ולזהות רמזים לכך כשאחד כזה מזדמן בדרכם. ציפורים, לעומת זאת, לא מסוגלות לעשות זאת. הן יכולות ללמוד על מקרים אינדיבידואלים באזורים שבהם הן חיות, אך לא יודעות להקיש מהם על הכלל, לא קולטות רמזים כמו זוויות לא טבעיות או לכלוך, ולא מבינות שעצים יכולים להשתקף מבעד למכשול שקוף. אם אור עובר מבעד לזכוכית, הן יתפתו לעוף לתוכה.

"העיניים שלנו נמצאות קרוב אחת לשנייה, זה אומר שאנחנו רואים דברים דומים בשתי העיניים וכך יש לנו עומק ראייה", מסבירה שפרד. "לעומת זאת, לציפורים יש עיניים בצדי הראש, כך שאין להן חפיפה גדולה בשדות הראייה, והמנגנונים שלהן להבין כמה מהר הן נעות או איך להגיע לנקודה מסוימת מתבססים גם על ראייה לצדדים ולאחור".

לדברי שפרד, הראייה הזו יוצרת חוויה קיומית שונה לחלוטין. "אנשים תמיד אומרים 'שים לב לאן אתה הולך', כי אנחנו תופסים את העולם כמשהו שאנחנו נעים לתוכו. אבל ציפורים תופסות את העולם כמשהו שהן שרויות בתוכו (immersed). אם הן נמצאות באזור שהן תופסות אותו כלא צפוף בפרטים, מעניין אותן יותר מה נמצא בצדדיהן ומאחוריהן. ואם מה שיש לפניהן הוא לא השמים, אלא השתקפותם, הן פשוט יעופו לתוכה. כמו ילד שמסמס על סקייטבורד, תשומת הלב שלו לא מוקדשת למה שיש לפניו. כדי להפסיק את ההתנגשויות צריך לגרום לציפורים להבין שיש לפניהן מכשול, שיחייבן לשנות כיוון".

הבעיה מחריפה עוד יותר בגלל זיהום האור בסביבה העירונית. הציפורים נמשכות לאור העז שמפיצים מבנים עירוניים בלב החשכה. "אנחנו לא יודעים מהו בדיוק המנגנון שמושך אותן לאור”, אומרת שפרד. “אולי הן פשוט נמשכות אליו, כמו שאנחנו נימשך לאור אם ניתקע בחושך. ויכול להיות שהאור והקרינה האלקטרומגנטית בערים מציפים את המערכות הטבעיות שלהן ומבלבלים אותן. לציפורים יש גלאים רגישים במיוחד, שעוזרים להן לנדוד באמצעות השדה האלקטרומגנטי של כדור הארץ. הקרינה מהערים חזקה הרבה יותר, והמערכות שלהן מוצפות. זו מעין מקבילה לאור מסנוור במפתיע, שמשבש את ההתמצאות".

השיחה עם שפרד מתקיימת חודש אחרי שמועצת העיר ניו יורק העבירה חוק ברוב מוחץ לעדכון קוד הבנייה כדי להפוך בניינים בטוחים עבור ציפורים. התקנה, ששפרד היתה שותפה לניסוחה ותיכנס לתוקף בדצמבר 2020, תחייב כל בניין עתידי וקיים לכך שמפני הקרקע ועד גובה 75 רגל (כ־23 מטר), הבניין יהיה ידידותי לציפורים. "הרף של 75 רגל נקבע, בין היתר, משום שמרבית ההתנגשויות מתרחשות בחלק הנמוך של הבניינים. שם עיקר פעילות הציפורים — מהקרקע עד גובה צמרת העצים. ממש כמו שמרבית תאונות הרכב מתרחשות ליד הבית כי שם מרבית הנהיגה", אומרת שפרד.

איך הופכים בניין לידידותי לציפורים? ל־ABC לקח לא מעט שנים ומאבקים כדי לפצח את הנוסחה. בתחילת הדרך, הארגון בא לציבור בדרישות מעורפלות שאף אחד לא ידע לציית להם, כך שהם בעיקר עוררו התנגדויות בקרב בעלי בתים שחששו שיידרשו להחלפת חלונות בעלויות אדירות, אדריכלים שנרתעו ממגבלות קשוחות בבנייה ופקידי עיריה שראו בזה בעיקר כאב ראש של בירוקרטיה ואכיפה. אבל עם הזמן, המודעות לבעייה גברה והנכונות של גופים שונים לשתף פעולה רק גדלה. וככל שיותר שותפים התגייסו למאבק, כולל אויבים מרים לשעבר כמו מכון האמריקאי לאדריכלים (AIA), השיטה הלכה והשתכללה: נוסחה חוברת פתרונות לבניינים קיימים, נקבעו  פרוטוקולים ושיטת ניקוד לזכוכיות של רמת ה"ידידותיות" שלהם לציפורים ואפילו תעשיית הזכוכית המציאה פיתוחים ייעודיים לבעיה.

מאחורי כל הפתרונות כיום עומד עיקרון אחד פשוט שגובש במחקר — עקרון "2 על 4". מחקרים גילו כי ציפורי שיר, הקורבנות הידועים ביותר בנושא, מודעות לממדי גופן ולא ינסו להשתחל דרך חללים שמתחת לגובה 2 אינצ'ים (כ־5 ס"מ) או רוחב של 4 אינצ'ים (כ־10 ס"מ). ולכן כל דוגמה שישימו על הזכוכית בדפוס שכולל רווחים שקטנים מ־2 על 4 תהדהד עבור הציפורים כמכשול שיש להימנע ממנו. אפילו לא צריך לכסות את כל החלונות בבניין, אלא להסתפק בפחות מ־5% מכלל שטח הזכוכית, כדי להשיג את אפקט ההרתעה.

לדברי שפרד, "בבניינים חדשים לרוב אין בעיה ליישם פתרונות ידידותיים לציפורים, משום שבהם מדובר באירוע כלכלי זניח באופן יחסי, שאף הולך יד ביד עם עיצובים יעילים אנרגטית, כלומר חסכוניים". בין הפתרונות הנפוצים: תכנון מבנים עם זוויות של 20 מעלות ו־40 מעלות, שמצמצמות את פגיעת הציפורים בכך שהן משקפות את הקרקע ולא צמחייה; שימוש ברשתות, זכוכית אטומה או חלבית, מסכים או חוטי פוליאמיד אופקיים שישברו את האור; ושימוש בפיתוחים חדשניים שמבוססים על העובדה שציפורים רבות יכולות לראות עד הספקטרום האולטרה־סגול, ומציעים זיגוג או סרטי הדבקה שמשקפים קרני אולטרה־סגול ומפרקים את ההשתקפות. אלו אינם נראים בעין אנושית, אך נתפסים כמכשול לציפורים.

עיקר השכנוע מופנה כלפי בעלי בתים קיימים, שגם עבורם פותחו פתרונות נוחים. כל שעליהם לעשות הוא לייצר דפוסים עדינים של 2X4 על הזגוגיות באמצעות חריטה, הדבקה, הדפסה או תלייה של סרטים ייעודיים ופשוטים שניתן לקנות באינטרנט ובעלות זניחה.

שפרד, שהיתה אוצרת גן החיות ברובע הברונקס, מנהלת את הפרויקט ב־ABC כמעט מראשיתו, בשלהי 2008. הפרויקט הראשון היה בסן פרנסיסקו, וב־2011 רשם הארגון הישג כשהצליח להעביר בעירייה את החקיקה הראשונה בתחום בארצות הברית. "סן פרנסיסקו חיה עם החקיקה הזו כבר עשור והכל בסדר. הם לא בנו בניינים מכוערים בגללה, לא היו צריכים להעלות מסים או להעסיק אנשים חדשים, והאדריכלים גילו שאפשר להתאים כמעט כל עיצוב כך שיהיה ידידותי לציפורים. היום ה־AIA (המכון האמריקאי לאדריכלים — ו"א) שותף מלא שלנו".

בזמן שחלף מאז, הצליח הארגון לרשום כמה הישגים גם בחוף המזרחי, עוד טרם ההישג הגדול בחקיקה. כך למשל, שפרד מציינת את מרכז הכנסים Javits בניו יורק, בניין ענקי מכוסה זכוכיות שכונה "הדארת' ויידר של הציפורים", כי היה הקטלני ביותר עבורן. ב־2014 הבניין עבר שיפוץ כללי והאדריכל החליט לבחור בזכוכית ידידותית לציפורים. התוצאה: הבניין הפחית את כמות ההתנגשויות בו ב־90%.

מבחינת חקיקה, ארצות הברית שנייה כיום רק לקנדה בטיפול בבעיה — שם כבר קבע בית משפט מקומי כי אור שמשתקף מבניין נחשב זיהום, ולכן כל מי שהבניין שלו הרג ציפורים צריך לשלם קנס, בייחוד אם מדובר במין בסכנת הכחדה. לפני כמה חודשים אף הושלמה כתיבת קוד הבנייה הידידותית לכל המדינה והוא עבר לאישור של כל אחת מהפרובינציות.

אף שכיום ההתנגדות לחקיקה בניו יורק אינה רבה, ההתקדמות בשטח עדיין איטית, בגלל הסיבות האנושיות המוכרות. לדברי שפרד, "לב הבעיה הוא בבניינים קיימים. אף על פי שהפתרונות זולים מאוד, אף אחד לא שמח שמכריחים אותו לעשות שינויים".

אז מה עושים?

"כולם יודעים שיש בעיה. אף אחד לא אוהב לעבור ליד גופות ציפורים בכניסה למקום העבודה. אנחנו פועלים להפיץ את המידע שיש מה לעשות בנוגע לזה ומסייעים למקומות רבים לעשות התאמות. בכל פעם שזה קורה, הארגונים והערים נהנים מיחסי ציבור חיוביים שמובילים להתעניינות נוספת. יש כיום סוגים שונים של חקיקה במחוזות בשיקגו, מינסוטה, צפון קליפורניה ומרילנד, ואפילו מונחת הצעת חוק דו־מפלגתית בבית הנבחרים. יותר ויותר אנשים מבינים שזה דבר נוראי להרוג את כל הציפורים האלו, אפילו אם הם לא מבינים שהציפורים חשובות".

בסופו של יום, אחרי 12 שנה בפעילות להצלת ציפורים, את מרגישה מעודדת?

"בהחלט. אם הצלחנו בניו יורק לגרום לאנשים להפסיק לפחד שזה יעלה להם הרבה כסף, שיהיו להם בניינים מכוערים או שאדריכלים לא יוכלו להיות יצירתיים, נצליח גם לגרום לאחרים לשים לב".