המשוגעים לדבר
//
יוגב כרמל
//
צילום: תומי הרפז
המשוגעים לדבר
יוגב כרמל
צילום: תומי הרפז
מפריח מגדלים בקטנה
גדי מה־טוב,בן 60 ממבשרת ציון, נשוי + 3 בונה דגמי המחשה: ממיניאטורות של אטרקציות תיירות ועד הדמיות כלי לחימה למערכת הביטחון
גדי, איך בכלל הגעת לבניית דגמים?
זה התחיל מלגו. הייתי ילד היפראקטיבי, והלגו הצליח להעסיק אותי. משם זה המשיך למשחקי מלחמה. כמו כל הבנים אהבתי לבנות סצנות קרב, ובגיל 8 כבר בניתי טנקים ומטוסים מפלסטיק. בהמשך למדתי מיומנויות כמו חריטה וריתוך בתיכון מקצועי, ואחרי הצבא זה נהפך לפרנסה.
גם עכשיו רוב הצעצועים שאני רואה אצלך בעבודה הם כלי משחית.
נכון. רוב העבודה שלי היא בניית מודלים לצה"ל והתעשיות הביטחוניות. זה התחיל מזה שהגיע אליי לפני שנים עובד, שהיה בעברו ראש ארגון בוני דגמי הטנקים ברוסיה. בדיוק קיבלתי פנייה ראשונה מצה"ל, שחיפש דגמים קטנים של כלי רכב, וזה הסתדר לי טוב. הוא בנה לי דגם מיניאטורי של טנק T55 סובייטי מפיסות קטנטנות של קופסאות קוטג', שהוא הדביק בעבודת נמלים.
כיום עיקר העבודה לצה"ל היא הכנה של דגמים שהם כלי משחק בתרגולות מלחמה. יש לי עשרות מזוודות של כלי מלחמה קטנטנים, שבמפקדות פותחים אותן, פורסים על תבליט של רמת הגולן, נניח, ומתחילים לשחק.
למה צה"ל צריך בכלל דגמי המחשה?
דגם הוא מדיה של הסבר, כלי תקשורת, בין שעבור קבלן שרוצה להסביר ללקוח איך ייראה הבית שלו או עבור מפתח מוצר שרוצה להדגים איך עובד רובה שפיתח.
התעשיות הביטחוניות משתמשות בדגמים בעיקר לשיווק פיתוחים בתערוכות ברחבי העולם. רוב הפרויקטים המרכזיים עברו דרכנו, כמו החץ וכיפת ברזל. אבל זו לא המטרה היחידה. דגם הוא הדרך הנוחה ביותר להתאמן על תרגילים מרובי כוח אדם, ומאפשר לכל חייל או מפקד לראות את התמונה המלאה, ולא רק את חלקו במערך.
"במוזיאון הבדואי בנגב בנינו את מודל המאהל ברמת דיוק של איך הוא נראה בשש בבוקר בסתיו, אחרי הגשם הראשון. בילינו ימים שלמים במאהל כדי לבחון איך הוא בנוי וצילמנו עשרות תמונות כדי לדעת באיזו זווית האור פוגע בבד"
חוץ מתעשיית הביטחון, עם מי עוד אתה עובד?
אני עובד הרבה עם מוזיאונים ומכין להם דיורמות (דגם מרובה פריטים קטנים שמדמה שטח או סיטואציה). הפרויקט הראשון שעשיתי היה בבית ג'ו אלון, המוזיאון הבדואי ליד באר שבע, שם עשינו את כל הדיורמות.
לפני 20 שנה נכנסתי גם לתחום ההנגשה לאנשים מוגבלים, גם מוגבלי ראייה וגם אנשים עם מוגבלות שכלית. פיתחנו למשל דגם שימחיש לקבוצות מטיילים עיוורים איך עובד בית בד. אתה יכול להסביר את זה מילולית במשך שעות, ואתה יכול לתת לאדם עיוור דגם מוקטן של בית בד שעשינו, שיש בו אלמנט של משחק, והוא ישר יבין איך עובד המנגנון. כך גם בתחומים אחרים, כמו ארכיאולוגיה. איך תסביר לעיוור מה זה תל? הכנו דגם של תל מגידו שבנוי כמו פאזל, כל שכבה היסטורית היא פריט נפרד, כך שאדם עיוור יכול להרכיב כל שכבה כזו אחת על גבי השנייה.
ממה בנויים המודלים?
פלסטיק ועץ. לעתים נדירות גם זכוכית.
זה מקצוע שלומדים אותו איפשהו?
לא בארץ. כדי ללמוד מה זה דיורמות נסעתי למוזיאונים באנגליה. הייתי זוחל מתחתיהן, וכשהשומר לא הסתכל גירדתי דמויות כדי לדעת ממה נעשו.
כשחזרתי לארץ התחלתי להעסיק עולים מברית המועצות, שלמדו בניית מודלים, כי שם זה היה מקצוע של ממש. אני חייב להם המון על מה שלימדו אותי.
עד כמה אתה מקפיד על הפרטים הקטנים בדגם?
זה מאוד תלוי בכמה הלקוח מתעניין בתחקיר מקדים ומאפשר זמן עבודה. רשות הטבע והגנים, למשל, הזמינה דגם שמשחזר את העיר הביזנטית עבדת. אבל החפירות שם היו מאוד חלקיות ולא היה לנו מושג אמיתי איך העיר נראתה. אז ביליתי כמה ימים טובים עם הארכיאולוג של הרשות, לקחנו את תוצאות החפירות, הצלבנו עם שחזורי מבנים מערים ביזנטיות אחרות באזור כמו שיבטה, והרכבנו דגם שמספק שחזור נאמן.
במוזיאון ג'ו אלון, למשל, האוצרת התעקשה שנחליף את דגם הגמל לזה שאופייני לסיני, ולא לצפון הנגב כמו שייצרנו. דייקנו את הדיורמה לרמה של איך נראית נקודת התיישבות בדואית בשש בבוקר בסתיו, אחרי הגשם הראשון. בילינו ימים שלמים באוהל, בחנו איך הוא בנוי ומאיזה סוג בד הוא עשוי. צילמנו עשרות תמונות רק כדי לדעת באיזו זווית האור פוגע בבד.
תמיד ידעת שאתה רוצה להיות בונה מודלים?
ממש לא. זה קרה די במקרה. למדתי אדריכלות בבצלאל, ובשנה א' פנה אליי אדריכל ותיק וביקש שאבנה לו דגם. זה היה מקובל אז שסטודנטים עושים עבודות כאלו כפרנסה צדדית. לרוב היו מבקשים מהם מודלים בסיסיים מקרטון, אבל הוא ביקש ממני מודל מורכב מעץ. כבוגר תיכון מקצועי היו לי המיומנויות הנדרשות. לקח לי שנה לעבוד על המודל וראיתי שאפשר להתפרנס מזה יפה בזמן הלימודים.
בסוף הלימודים היית אמור לנטוש את החלטורה, לא?
בגלל כל הפרעות הקשב שלי אני לא יכול לעשות דברים שאני לא אוהב. שלוש שנים עבדתי כאדריכל במשרד, קיבלתי גם פרויקטים גדולים. תכננתי את כל גבעת זאב, למשל. נתנו לי הרבה אחריות, ולדעתי גם הייתי טוב בזה, אבל זה שעמם אותי רצח. בשעה 12:00 כבר הייתי מסתכל על השעון לראות מתי חוזרים הביתה.
חשבתי שאולי הבעיה היא שאני מתעסק בפרויקטים גדולים מדי, אז עברתי למשרד שמתעסק בבתים פרטיים. ביום הראשון קיבלתי וילה של מיליונר אמריקאי, סוג של פרויקט חלומות. ישבתי עליו יום שלם ובשעה ארבע הבנתי שזה לא זה. אמרתי לבוס "תודה רבה", התפטרתי וחזרתי למודלים. הייתי בן 30 כשהבנתי שבזה אני רוצה לעסוק, להיות שוב הילד שמרכיב מטוסים בחדר.
סליחה על הפולניות, אבל לא חבל על הלימודים?
לא. אפילו שכל הסביבה שלי שידרה לי שזה מקצוע נחות. זה לא צעד טריוויאלי, ללמוד חמש שנים אדריכלות ואז לזרוק את הכל ולחזור להיות משרת של אדריכלים. החברים מהלימודים קיבלו את זה בצורה קשה אפילו. אבל אמרתי לעצמי "אז מה אם למדת חמש שנים? תעשה משהו שאתה אוהב ותתפרנס ממנו".
דגם לצה"ל של מבנה פלסטיני טיפוסי
"דגם המחשה הוא כלי תקשורת, בין שעבור קבלן שרוצה להסביר ללקוח איך ייראה ביתו או עבור מפתח מוצר שרוצה להדגים מה שפיתח. צה"ל משתמש בדגמים, בין היתר, בתרגילים מרובי כוח אדם, כי הם מאפשרים הצגה של התמונה הכוללת"
בוגר תואר שמתחרה בחלטורות של סטודנטים?
סטודנט לא מסוגל לבנות את מה שרואים כיום במשרדי מכירות. אני בניתי שוק שלא היה קיים, הראשון שהכניס מודלים מקצועיים שדי מהר נהיו סטנדרט בכל פרויקט בנייה גדול.
אז למה אני לא רואה אצלך עכשיו דגמי בתים?
כי קבלנים הם לקוחות בעייתיים שלא אוהבים לשלם.
היום, בתור הבוס הגדול, עוד יוצא לך לעבוד פיזית?
יש פרויקטים שהם שלי, ואף אחד אחר לא נוגע בהם, למשל אוסף דגמים באיגוד אכסניות הנוער שצריך לתחזק בשוטף. זה מאפשר לי לטייל בארץ ולעבוד פיזית. אני ממש אוהב את זה. צריך את זה אפילו.
