ג

יבורת הרגע היא וונסדיי אדאמס, נערה גותית צינית, שלא מעוניינת להשתלב בחברה, לובשת רק שחור ומוקסמת ממוות ואלימות. דמותה נולדה ב־1937 בקומיקס "משפחת אדאמס" של צ'רלס אדאמס. בשנות השישים קורותיה של המשפחה המקאברית תורגמו לסדרת טלוויזיה פופולרית, ובשנות התשעים לשני סרטים מצליחים. כעת הבת הבכורה במשפחה זוכה לפוקוס בסדרה "וונסדיי" (נטפליקס), שמלווה אותה בבית ספרה החדש, לאחר שסולקה מבית ספרה הקודם שבו שיסתה דגי פיראנה בנבחרת השחייה, כנקמה על כך שהתעללו באחיה. אחד השחיינים איבד אשך, ונטפליקס הרוויחה להיט ענקי: "וונסדיי" שברה את שיא הצפייה בפלטפורמה (בתכנים באנגלית): 50 מיליון משקי בית השקיעו כ־341 מיליון שעות צפייה בשבוע הראשון שלה. יותר מ"דברים מוזרים" ו"מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר".

בעוד סדרת הטלוויזיה המקורית והסרטים שבאו בעקבותיה היוו פרודיה על המשפחה הכל־אמריקאית הנורמטיבית, השתקפות אירונית ומשועשעת שלה מבעד למראה המעוותת של שבט אדאמס לדורותיו, הרי ש"וונסדיי" היא פרודיית פנטזיה על סרטי וסדרות נעורים, מהסוג שהיוצרים, שחתומים בין היתר על "סמולוויל", מכירים היטב: סיור מתבקש בין קליקות בית הספר השונות, מחווה מפוארת ל"קארי" של סטיבן קינג, משולש אהבה שוונסדיי בקודקודו, ואינטריגות מסדרונות לרוב. וונסדיי אמנם נדרשת לגלות את זהותה של מפלצת הקורעת אנשים לגזרים ביער הסמוך, לפענח רצח מן העבר, ולמנוע את השמדתו של בית הספר, אבל עושה זאת בעודה עסוקה בטקסי ההתבגרות המקובלים כמו הנשף המתחייב, תחרות ספורט ויום הורים.

וונסדיי מסמנת מגמה הולכת ומתחזקת בהצגת הגיבורות הללו. היא לא נראית כמו בת השכן, כפי שהיו סברינה וורוניקה מארס, היא לא רוצה להיות "נורמלית" כמו באפי, אלא מאמצת את החריגות שלה ונאבקת על שונותה. האחרות שלה עמוקה הרבה יותר, וכפי שמוכיחים סרטונים מלומדים המנתחים את הסדרה ופתילים ארוכים ב"רדיט" — היא מהווה את הדוגמה המובהקת ביותר כיום על המסך לדמות נשית בעלת מאפיינים אוטיסטיים. האלרגיה שלה לצבעים, שעשויה להצביע על בעיה בוויסות חושי, סלידתה ממגע פיזי, העיסוקים האובססיביים והחריגים שלה, כישרונה בהבנת חידות ובפיצוח צפנים, יכולות הנגינה שלה, קולה המונוטוני ופניה חסרות ההבעה, האדישות שלה למוסכמות והקושי בהבנת סיטואציות חברתיות ובקליטת תחושותיהם של אחרים ("אני לא מסוגלת לפענח את קוד המורס הרגשי שלך", היא אומרת לאחד משני המחזרים שלה) — כל אלה לא רק מאפיינים אותה אלא מהווים חלק מכוח העל שלה, ממה שמאפשר לה להתגבר על הטראומות שהיא חווה במהלך הסדרה ולפענח את התעלומות שהעלילה מציבה בפניה.

היא לא הגיבורה הראשונה שהצופים ממקמים על הרצף האוטיסטי: אילבן, גיבורת "דברים מוזרים", למשל, מאופיינת בקשיי תקשורת מילולית, רגישות לקלט חושי, צורך בחסך חושי כדי להפעיל את כוחותיה וקושי ביצירת קשרים חברתיים; גם בת' הרמון, שחקנית השחמט המחוננת ב"גמביט המלכה", קודדה במאפיינים דומים בשל האובססיה המוחלטת שלה למשחק, התקבעות בתבניות, קשיים חברתיים ובפרט קשיים בקיום מערכות יחסים זוגיות בריאות ומלאות. אבל וונסדיי היא השלב הבא באבולוציה של הגיבורה הצעירה והחזקה שניבטת אלינו כיום משלל פלטפורמות, כזו שמודעת לשונות האינהרנטית שלה, לא מתנצלת עליה ונעזרת בה כדי להציל לא רק את עצמה אלא גם את העולם.

מדוע שוברות שיאי הצפייה של נטפליקס הן שלוש נערות על הספקטרום האוטיסטי? אולי כי העולם שסביבנו, שנבנה ועוצב עבור גברים, הוא מבוך בלתי חדיר של ציפיות והבניה תרבותית עבור נשים, שבו מי שמעיזה לעמוד על זכויותיה מתויגת כ"היסטרית", ומי שמפגינה חוסן מוקעת כ"ביצ'ית". זה עולם שבו שולטת עריצות המראֶה והדימוי, ושבו צעירות לכודות ברשתות חברתיות שמייצרות פגיעה בדימוי גוף אצל אחת מכל שלוש, והופכות אותן קורבנות לביוש רעיל ולהחפצה בלתי פוסקת. ובשנים האחרונות זה גם עולם שמוצף בשמרנות וריאקציונריות, תגובת נגד למהפכת MeToo.

במצב עניינים כזה, נערה כמו וונסדיי, שדוחה את הטכנולוגיה, מסרבת למשטור, מפגינה ענייניות קרירה ואדישה למיקרואגרסיות, היא היחידה שיכולה לפעול בו בחופשיות מתוך קבלה עצמית מוחלטת. יותר משהיא לא מסוגלת לפענח את הסביבה שלה — היא לא מעוניינת בכך כלל. היא לא מכלה את זמנה בדאגה למה שחושבים עליה ומקדישה את כולו לחשוב בכוחות עצמה — וזה כוח העל הכי חזק שנשים רוצות.