ד

"ר דליה אדמון (62), מומחית בגינקולוגיה ומיילדות, היא מייסדת ומנהלת המרכז הרב־תחומי "בדרכך" לליווי נשים בתהליך סיום היריון, טבעי או יזום. זהו המרכז היחיד מסוגו בישראל, שפועל כשנתיים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, ומטפל בכ־100 נשים בכל חודש. בדרכך מציע לנשים ולמשפחותיהן מעטפת כוללת בתהליך סיום ההיריון ואחריו, לרבות תורים מזורזים להליכים רפואיים, ליווי פסיכולוגי וקבוצות תמיכה. וחשוב לא פחות — המרכז ממוקם בנפרד ממחלקת נשים ויולדות, שעשויה להוות טריגר נפשי למטופלות.

זו תקופה טעונה במיוחד בתחום הנפיץ ממילא של הפלות. מצד אחד, ביטול פסק הדין רו נגד וייד בארצות הברית ועלייתה של ממשלת "ימין על מלא" אצלנו מאיימים לפגוע בזכותן של נשים על גופן; ומצד שני רפורמת ההפלות, שאושרה לאחרונה בישראל, חיזקה את כוחן של הנשים, בכך שאפשרה לעבור הפלה באמצעות נטילת תרופות בשבועות הראשונים להיריון בקופות החולים (בניגוד לאשפוז יום בבית חולים שהיה הכרחי בעבר), וביטלה את ההכרח להופיע פיזית בפני הוועדה להפסקת היריון.

ד"ר אדמון, לאור גל השמרנות העולמי, את לא חוששת שאנו הולכים אחורה בזמן?

"נולדתי בארצות הברית וגדלתי בשנות החופש על התנועות שעודדו את רו נגד ווייד, ואין ספק שהיום שבו ביטלו את הפסיקה היה יום מאוד מאוד קשה, אבל אני רואה גם ניצוצות של תקווה. למשל, בארצות הברית של היום, ממש לפני כמה ימים, העבירו חקיקה שתשמור על זכויות הנישואים החד־מיניים בכל המדינות, גם דמוקרטים וגם רפובליקנים (Respect for Marriage Act)".

ובכל זאת, הרוח המנשבת בממשלה החדשה בישראל אינה מעודדת עבור נשים.

"השינויים בגישה להפסקות היריון יזומות ברחבי העולם מעוררים חששות רבים, כי מה שקורה במקום אחד יודע לחלחל למקום אחר. אז ברור שכל אשה תחשוש מהשינויים שקורים בארצות הברית, בפולין ובהונגריה. תפקידנו כרופאים ורופאות הוא להמשיך לתת את הטיפול המיטבי, להמשיך לעודד את זכויות המטופלות על גופן ועל בריאותן ולזכור ולהזכיר שהפסקת היריון לא חוקית מסוכנת פי כמה לנשים.

"הציבור ונבחריו לעתים ניזונים ממידע לא מדויק על הסכנות שהפלות יכולות לגרום להריונות עתידיים ולבריאות האשה, בעוד הנגישות של אשה למידע מהימן וזכותה להחליט על גופה הם הכלים שהכי שומרים על בריאותה לעתיד. התפקיד שלנו הוא להציף כל הזמן את המידע הזה. נציגינו ודאי יהיו בקשר עם הגורמים הממשלתיים כפי שהיה עד היום, ואנו נמשיך לעשות את תפקידנו, בהתאם לגישה הרפואית העולמית".

כבר היום לידות שקטות וגרידות מעוכבות בבתי חולים מסוימים במשך ימים אפילו, רק משום שבחדרי הניתוח אין מתקנים למניעת טומאת כוהנים.

"אנחנו מתחשבים בצרכים של כל הדתות וכל האמונות ונוקטים שקיפות מלאה של מידע מתוך שאיפה לאפשר לכולם להרגיש הכי בנוח שאפשר, איש באמונתו יחיה. אצלנו אין מצב כזה. לא נוציא אשה מחדר ניתוח בגלל צורך של מישהו אחר. באופן אישי, אני בשיבא מ־1986 ומעולם לא הייתי עדה לאשה שעוכבה או הוצאה מחדר ניתוח בגלל הסוגיה הזו".

מה דעתך על הרפורמה החדשה שאישרה הפסקת היריון תרופתית בקופות החולים, ללא אשפוז יום?

"היה לי הכבוד לקחת חלק בדיונים בנושא מטעם המועצה לקידום בריאות האשה. הפסקות היריון תרופתיות בקופת חולים מקובלות מאוד בעולם. התקנות האלה אושרו ביוני, אבל החוזר של משרד הבריאות פורסם רק בנובמבר, ורק הוא זה שמאפשר להתחיל סופית ביישום שלהן, כך שעדיין לא ניתן לבצע הפלה תרופתית בקופות החולים הגדולות. באשר ל'בדרכך'— השינוי הזה דורש שירותי רפואה אונליין שזמינים 24/7. צריך לעשות את זה באופן שבו האשה תוכל להתקשר ולהתייעץ עם אחות מיידית, כי אם אחר כך היא תצטרך להגיע למיון, לא עשינו בזה כלום".

מה גרם לך להקים מרכז ייעודי לסיום היריון?

"ניהלתי את מיון נשים בשיבא יותר מעשור. חדר מיון הוא חלון הראווה של בית החולים, המפגש הראשון של מטופלת ומשפחתה עם המערכת, ודווקא בו ראיתי איפה אנחנו נכשלים, ובמה אנחנו יכולים להשתפר. כך נולד החלום".

מה היו הכשלים?

"נשים שבאות להפסקת היריון נכנסות לאגף נשים ויולדות, ובשיא הכאב שלהן הן נדרשות לעבור בדרכן לטיפול על פני חנויות שילב, צרורות של בלונים ולובי מלא תינוקות ומשפחות צוהלות, הן עוברות ליד יחידת האולטרסאונד, שנמצאת בקירבת המיון, ובה יושבים הזוגות הצוהלים: 'ראית? הוא עשה לי שלום', 'יש לו את האף שלך', 'היא יפה כמוך'. אלה נשים שרק לפני שעה באו עם שתי טיפות דימום, ובישרו להן בשורה איומה. אני רוצה לקחת אותן, לחבק אותן ולטפל בהן הכי מהר שאפשר. אבל אם אני בחדר מיון עם חולה אחת שמדממת שתי טיפות, שנייה עם חום אחרי בדיקת מי שפיר, שהוא סימן לסיבוך נוראי, ושלישית שצריך להעביר בהול לחדר ניתוח, אז מי תעוכב?".

זו שצריכה הפסקת היריון.

"נכון. כי ברמה הבריאותית היא פחות דחופה. הלב נקרע, אבל לא היתה אפשרות אחרת. הבנו שזה לא נכון, אז הלכנו לבדוק אם יש מישהו שעושה את זה יותר טוב, ומצאנו מודל אנגלי מפואר, שמפריד בין חדרי מיון להריונות צעירים לבין שאר חדרי המיון. התחלנו מזה שאמרנו איך משפרים את חוויית המטופלת. הרפואה של היום הפנימה והבינה שרפואה טובה היא שיפור חוויית המטופל".

מה החוויה של אשה שמחכה להפלה?

"כשדיברו עם נשים על החוויה שלהן הן סיפרו על חוסר סבלנות, חוסר אמפתיה: 'זרקו לי', 'הייתי לבד', 'הייתי בהלם', 'דיברו על ביורוקרטיה', 'צריך טופס 17 או לא צריך טופס 17', 'איפה אני משיגה את זה עכשיו', 'למה התור הוא כזה', 'למה ללכת מפה לשם'. בעיקר נשים אבודות. גם אם בכל תחנה בתהליך טיפלו בנשים בצורה המיטבית, עדיין אף אחד לא טיפל בתמונה השלמה, במה את צריכה לעשות הלאה. אמנם זה תפקיד הרופא בקהילה, אבל אנחנו יודעות כמה ארוכה ההמתנה לרופא בקהילה. וגם שם יש רופאים מדהימים ויש כאלה שפחות, כאלה שמתמצאים וכאלה שפחות".

הבעיה החמורה יותר היא התורים, שיכולים להיקבע שבועות קדימה, ובזמן הזה האשה מסתובבת עם עובר מת בבטנה.

"זה באמת היה אחד הדברים שדרבנו אותי להקים את המרכז. חגים לפעמים שותים את כל ימי העבודה בחדרי ניתוח, ופתאום המתנה של שלושה ימים הופכת ל־20 יום. זה פאסה אצלנו. יש לנו צוות שיושב על התורים היטב ומראש, ולא כשבאות הצעקה והתלונה, ואנחנו גם יכולים להגיד כמעט בוודאות לאשה שהלכה הביתה עם תור רחוק - את תקבלי טלפון מחר או מחרתיים ונקדים לך את התור, כי יש לנו צוות שמתגייס לזה".

עד כמה מהירה קבלת התורים אצלכם?

"לרוב בתוך יום־יומיים, וגם בתקופות הקשות זה לרוב לא יותר משבוע. יש חוזר של משרד הבריאות מ־2019, שמנחה לא לעבור את השלושה ימים, אבל במשאבים הקיימים אנחנו עושים את המקסימום".

אתן מקבלות נשים רק בשליש הראשון והשני להיריון. למה להגביל בעצם?

"נשים בשליש השלישי שצריכות הפסקת היריון מגיעות לחדר לידה כשהן כבר מאובחנות ומטופלות. יש חדרי לידה ייחודיים עבורן, עם סימון מיוחד, כולל צוות מיילדות ייחודי, ויש גם תיאום טיפול פסיכולוגי בהמשך במסגרת מרפאת חווה. הן לא מטיילות, הן מתקבלות. לידות שקטות הן 3 ל־1,000, ולכן אפשר לקבל אותן ככה. לעומת זאת הפלות נדחות (הריונות שהפסיקו להתפתח) הן 1 ל־5".

איך נראה התהליך במרכז שלכן?

"עקרונית ההפניה אלינו היא באמצעות טופס 17 רגיל למיון, ואז האשה יכולה לפנות אלינו במייל, טלפון או ווטסאפ ולקבוע ביקור. זה שונה לגמרי מאשר להגיע למיון הכללי בשעות הערב, למשל, שאז יש עומס נוראי, ואחרי שהאשה עוברת את כל הבדיקות, המתמחה התורן אומר לה: 'גברתי אני מצטער, גם הבכיר שלי צריך לראות אותך', והבכיר מתרוצץ בין חדרי הלידה".

ומה קורה כשהיא כבר אצלכם?

"כשהיא נכנסת, מקבלת את פניה פקידת קבלה, שאינה 'מכונה לטופסי 17', אלא יודעת להדריך את האשה בתהליך. אחר כך היא פוגשת את הפסיכולוגית לכמה זמן שהיא רוצה, וממנה היא תמשיך לאחות ללקיחת מדדים ולרופא התורן. ובסיום הקבלה הרפואית, היא תקבל הסבר על הטיפול המתאים, בין שתרופתי או כירורגי. מי שעוברת הפסקה תרופתית עושה הכל אצלנו, ומי שעוברת גרידה תעשה אצלנו את הלמינריות (אמצעים להרחבת צוואר הרחם כהכנה לגרידה, ר"ד), ואת הגרידה בחדר ניתוח.

"אחרי קבלת כל ההסברים אנחנו אומרים לנשים: 'עכשיו קחו כמה דקות, שבו עם דפי ההסבר, תראו אם יש לכן שאלות, אם אתן צריכות להתייעץ'. אנחנו נותנים להן את כל הזמן שבעולם, בלי שום תחושת לחץ. חשוב לנו לוודא מה מטריד את המטופלות. כך למשל, כבית חולים אוניברסיטאי יש סטודנטים שצופים בכל הליך, אבל לא עשרה סטודנטים שחגים סביב כל מטופלת, אלא רק אחד או שניים, ולפני הכניסה לחדר הפעולות הם עוצרים ושואלים: 'גברתי, את מסכימה?', כדי לאפשר לאשה ולבן זוגה להיכנס לפעולה באמון ובשלווה".

ברמה האישית, איך את מצליחה להתמודד עם החשיפה הגבוהה לאובדן?

"קודם כל, אני כבר סיימתי ללדת, וילדיי עוד לא התחילו ללדת, כך שכנראה זה מקל עליי. אבל לצד הקשיים, כמות הכרת התודה שאנחנו מקבלים על בסיס יומיומי היא מהממת. יש סיפור אחד שחקוק לי בזיכרון במיוחד: חברי הקהילה החרדית לא יסכימו להיות איתי לבד בחדר כשהדלת סגורה, ולא יסתכלו לי בעיניים. אבל יום אחד, אחרי שיצא מפה זוג חרדי, הדלת נפתחה, והגבר נכנס עם חצי גוף ואמר לי: 'דוקטור, תודה שהקמתם את המקום הזה'".