ק

שה שלא להשתאות למראה הבית החדש של משפחת בוכריס ברמת השרון: קירות שלמים עשויים זכוכית, שהאור החודר מבעדם מציף את החללים הפנימיים, בריכה בחצר, צמחייה מוקפדת, כורסאות ישיבה יוקרתיות, עבודות אמנות על הקירות ופריטי עיצוב ייחודיים פזורים בסלון ובחדר האורחים.  

אפשר להניח שזו המנוחה והנחלה שפנחס בוכריס (66) חתר אליה, אחרי עשרות שנים של חיים כלוחם קרבי, כמפקד יחידות הסייבר של צה"ל וכמנכ"ל משרד הביטחון. ובכל זאת, עבודה פשוטה שעשה בבית - הקודם דווקא - כמעט הביאה למותו. התת־אלוף במיל', שהשתתף בפעולת החילוץ באנטבה ובחיסול אבו ג'יהאד בתוניס ובשלל פעולות בארצות עוינות, התקרב כחוט השערה למוות בגלל נפילה מסולם.

"זה קרה לפני שנה בדיוק", בוכריס מספר, "עליתי על סולם כדי לתקן משהו בחצר ולא ייצבתי אותו טוב. רגע אחר כך עפתי ממנו עם הראש קדימה, ישר לתוך משטח בטון, ואיבדתי את ההכרה. עידן (בנה של יודפת הראל־בוכריס, בת זוגו) שמע את הבום, רץ אליי, הרים לי את הראש וראה שהלסת שלי מרוסקת ושאני לא נושם. הוא משך לי את הלסת קדימה ובעצם שחרר לי את קנה הנשימה כדי שאוכל לנשום. ככה הוא הציל את חיי".

"הוא שבר כל עצם אפשרית בגולגולת, אף אחת לא נשארה שלמה", מספרת יודפת (50). "כשהרופאים ראו אותו, חלק מהם אמרו שלא יחזיק מעמד 24 שעות, אחרים נתנו לו 72 שעות. ההערכות היו שאין סיכוי שהוא יתעורר, שהוא לא יזכור כלום מהעבר שלו, שלא ידבר, שיהיה נכה. הוא היה אמור לעבור עשרה ניתוחים, אבל בסוף הכל התאחה מעצמו. אחרי ששחררו אותו, שבעה מטפלים הגיעו אלינו הביתה כל יום, כי הוא היה צריך ללמוד הכל מחדש. אפילו ללכת. אבל זה בוכריס, זה האיש. מתעקש, לא מוותר".

"לא היה לי מוח", בוכריס ממשיך בתיאור כמעט נטול רגש. "הרופאים לא נתנו לי סיכוי לחיות. אף אחד לא האמין שאצא מזה. כשהתעוררתי מהקומה, המציאות התעוותה, בעיקר התערבבו לי הזיכרון לטווח ארוך וקצר. הגוף בגד בי, זה היה מאוד לא נעים, אבל היתה לי אמונה פנימית שאצליח להתגבר. היה לי קשה לחזור לסטארטאפיסטים, אבל כשחזרתי להיפגש איתם וראיתי שהשכל שלי עובד – הבנתי שאני בסדר. בסיכומו של דבר, זה היה אירוע סתמי. רציתי לתקן משהו שגרתי לחלוטין, לא הקפדתי על הוראות הבטיחות ומצאתי את עצמי שתול בבטון. נפגעתי מתוך רשלנות אישית, ועל זה שילמתי מחיר. מה שכן, זה קרה קצת אחרי שאני ויודפת מצאנו את הבית החדש – ככה שבעצם אמרתי ליודפת 'ביי', נכנסתי לקומה לחודשיים, וכשחזרתי הבית היה מוכן".

"כשאני מקבל החלטה אני גורם לה לקרות. הרבה בכירים לא אהבו את זה ולא עזרו. אבל בתור אחד שבכיתה ד' הלך לשכנה וביקש שתלמד אותו לקרוא, הבנתי שאין גבול לחוצפה ושאפשר לעשות הכל. אלה הכלים שקיבלתי, ואיתם המשכתי בחיים"

"אני ממקימי יכולות הסייבר"

הרזומה הצבאי של בוכריס כולל בין היתר תפקיד של סגן מפקד סיירת מטכ"ל; פיקוד על 81, היחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין; פיקוד על המ"מ, מערך המבצעים המיוחדים של חיל המודיעין; ופיקוד על יחידה 8200. כשהשתחרר מהצבא ב־2002, החל הפרק העסקי בחייו, אבל במבט מהצד נדמה שבשום תחנה עדיין לא מצא לגמרי את מקומו. תחילה הצטרף כשותף עצמאי לקרן ההשקעות אייפקס ישראל והיה שותף בצוות שהוביל את השקעתה בבזק. במקביל שימש נציגו בארץ של איש העסקים פויו זבלודוביץ', בעלי קבוצת Tamares. ב־2007 מונה למנכ"ל משרד הביטחון, עד 2010. אחר כך היה מנכ"ל קבוצת בזן, תפקיד שבו החזיק מעמד שנתיים בלבד.

"בזן היא בעצם כמה חברות, והרגשתי שהמעורבות של חלק מבעלי המניות בבזן (אז בשליטת דיוויד פדרמן ועידן עופר) לא היתה נכונה. היה קושי בהתנהלות, כשכל חברה שייכת לבעלים אחר וכל אחד רצה להיות מעורב בחברה שלו. הצלחתי להביא לסנכרון בין החברות ועזבתי כשהרגשתי שאני צריך לעזוב. רציתי לפתוח פרק חדש", הוא מסכם בתמציתיות.

ב־2015 חזר לעולם ההשקעות, כשותף מנהל בקרן ההון סיכון State of Mind Ventures, שהקים עם יובל בהרב וניר אדלר, אבל אחרי גיוס של שתי קרנות בחר לא להמשיך לניהול הקרן השלישית. יודפת, שלה נישא ב־2010, היא מנהלת קרן ההון סיכון בלמברג קפיטל מאז 2018, ובמהלך השנים הם השקיעו, יחד ולחוד, מיליוני שקלים בסטארט־אפים, בעיקר מתחום הסייבר.

האקזיט המוכר ששמו נקשר בו הוא זה של חברת הסייבר אדאלום, שאחד ממייסדיה היה אסף רפפורט, שייסד אחר כך את Wiz. בוכריס היה המשקיע הראשון באדאלום ויו"ר החברה, שנמכרה למיקרוסופט ב־2015, שלוש שנים בלבד אחרי הקמתה, תמורת 320 מיליון דולר. "אסף והשותפים שלו ישבו פה בסלון, ואחרי דיאלוג ביני לבין יודפת אמרנו שנשקיע מכספנו ונעזור לגייס להם כסף דרך חברים", הוא מספר. "ההשקעה של קרן סקויה באדאלום נולדה אצלנו במטבח. אמרתי למייסדים 'אתם לא חותמים על מסמך השקעה עם אף אחד'. אסף היה מבוהל אבל לא ויתרתי. שלחתי לאחד מאנשי סקויה ווטסאפ ואמרתי שהמשא ומתן יתנהל אצלי בבית. אחרי הפגישה אצלי סקויה החליטה לשים את הצ'ק הראשון".

איך היתה האינטראקציה עם המייסדים, רפפורט, עמי לוטבאק ורועי רזניק?

"זה היה תהליך קשה, שלושה חבר'ה 'מופרעים', לא היה פשוט לנהל אותם והיה צריך לתת להם משימות מאתגרות כדי שלא יהיה להם קל מדי. אבל תוך כדי הדיאלוג הם לומדים גם להעריך אותך".

בהמשך הם הקימו את Wiz. למה לא הצטרפת?

"לא רציתי, וזה בסדר לי. כשאתה עובד עם סטארט־אפים אתה צריך ליצור מקבץ של אנשים שונים לעבוד איתם. להחלפת המים בבריכה יש ערכים מאוד גבוהים. אני לא אומר 'חבל' על כלום, לא מצטער אף פעם על השקעה שלא עשיתי. צדקת הדרך מובילה אותך לאן שאתה צריך להיות".

איך זה לעבוד עם בת הזוג שלך?

"חבר משותף הכיר בינינו, וכשנפגשנו הבנתי את העוצמות שלה והפכנו לזוג (השניים נישאו ב־2010, ויש להם בן משותף בן עשר וחמישה ילדים בוגרים מנישואיהם הקודמים, ד"ב ומ"א). ליודפת יש יכולת לקבל החלטות אינטואיטיביות מדהימות שלי אין. היא מזהה אם משהו בין היזמים חורק, ומה הסיכוי שלהם להצליח בהמשך הדרך. אנחנו מחפשים סטארט־אפים להשקעות וממוקדים בחברות ישראליות. כשאנחנו מחליטים שיש צוות שכדאי להמר עליו, אנחנו נכנסים איתו לדיאלוג יותר עמוק, מכניסים את היד לכיס, כותבים צ'ק ומלווים אותו עד האקזיט".

מה עוד מלהיב אותך בסייבר? התחום מוצף בהמון חברות שעושות בערך את אותו דבר.

"אני ממקימי יכולות הסייבר בישראל. כשהייתי מפקד 81 הבנתי שיש דרך להביא מודיעין ערכי למדינת ישראל בלי להסתכן ולשלוח אנשים למקומות שלא ברור איך חוזרים מהם. באמצעות צוותים של צעירים גאונים פיתחנו יכולות שהוכיחו את האפשרות לשתול משהו מרחוק ולדעת על כל שיחה, אפילו אינטימית, שמתקיימת בבית מסוים - ולהחליט מה לדוג מכל זה. בהתחלה היתה התנגדות מוחלטת לזה, אבל אני עם הנחישות שלי לא ויתרתי. שכנעתי את ראש אמ"ן, ואז התחיל להגיע מודיעין רב־ערך. וב־1997 הבאתי את יכולות הסייבר ל־8200".

"הקצינים שם היו בלחץ מטורף"

גם 20 שנה אחרי הפרדה מצה"ל, ואחרי שנים רבות בעולם ההון סיכון, קל לזהות היכן נשאר לבו של בוכריס – והיכן נשארה גם מידה לא מבוטלת של עלבון. הילד שגדל במשפחה קשת יום להורים שעלו מתוניסיה, ופילס את דרכו לצמרת בעשר אצבעותיו, מרגיש שלמרות כל ההצלחות שרשם, היו לא מעט פעמים שבהן לא באמת התקבל, וגם לא זכה בקרדיט שהיה ראוי לו. "הייתי קצין בסיירת מטכ"ל", הוא אומר, "מפקד 81, מפקד המ"מ, מפקד 8200, מנכ"ל משרד הביטחון, וזרקו אותי לזבל, זה הכל".

למה זרקו לזבל?

"כי הייתי דמות חריגה, וכשאני מקבל החלטה אני גורם שהיא תתממש. הרבה בכירים לא אהבו את זה, ולא רצו לעזור. אבל בתור אחד שבכיתה ד' הלך לשכנה שלו וביקש שתלמד אותו לקרוא, הבנתי שאין גבול לחוצפה ושאפשר לעשות הכל. אלה הכלים שקיבלתי, ואיתם המשכתי בחיים. אני שמח שאלה היו הכלים שלי, כי עם זה קידמתי פרויקטים בצבא ובמשרד הביטחון".

קל להבין למה זה מעורר התנגדות.

"הרבה אנשים פחדו מהעוצמה האישית שלי, כמי שמחליט על פרויקטים. וכשהחלטתי וגם ביצעתי, מטבע הדברים מנעתי פרויקטים אחרים ופגעתי באנשים ובמיליונים שיכלו להרוויח. אבל זה לא נכנס לרגע לשיקול הדעת שלי, כי זה לא שיקול דעת לאומי. כילד במשפחה עם שבעה אחים שהיה הולך לישון בערב בלי אוכל, אתה אומר 'וואט דה פאק, 10 מיליון או 20 מיליון שמישהו יכול להרוויח. בשביל מה, כדי שיוכל לאכול שני סטייקים בערב?' זה לא עניין אותי בכלל. שמתי בצד כל שיקול כלכלי".

גם ב־8200 היית חריג, כלוחם שמגיע לפקד על יחידת סייבר של סופר־חנונים.

"ב־81 התקבלתי באופן טבעי, כי 81 וסיירת מטכ"ל עושות הרבה פרויקטים יחד. ב־8200 לעומת זאת לא ידעו איך לאכול אותי. הם לא כל כך רצו אותי, כי באתי מה'אויבים'. אמרו לי 'תהיה סגן מפקד היחידה', ועניתי 'לא סגן, אני בא להיות מפקד 8200'. הקצינים שם היו בלחץ מטורף, כי היה לי שם אימתני של אחד שמה שהוא מאמין בו הוא גם דואג שיקרה. אני לא אחד שמוותר".

איך בכלל הגעת לשם?

"כשרציתי להשתחרר בפעם הראשונה מהצבא, אמנון ליפקין־שחק אמר לי 'אתה לא משתחרר, תהיה מפקד 8200'. שאלתי 'מה זה בכלל?' לא רציתי. אבל אני מודה לאל שהסכמתי כי שם נפקחו לי העיניים. זה נתן לי לבנות תוכנית אחרת ליחידה, שלקחה אותה למקום אחר לגמרי. 8200 היתה סיפור מרתק, כי אתה מפקד עליה ויודע שכל השכבה מתחתך, כל אלופי המשנה, מתנגדים לך".

באיזה עניין?

"8200 אז לא היתה בכלל בעולם הסייבר. מי שהכניס אותה לסייבר זה עבדכם הנאמן, ב־1997. נתתי להם פרויקטים לעשות ופתאום ראו שהם יכולים ושהם מביאים מודיעין סופר־איכותי למדינת ישראל ופשוט התאהבו בזה. ב־8200 יודעים מי זה פנחס בוכריס, לטוב ולרע".

מה לטוב ומה לרע?

"לטוב זה כשאתה מביא להם רעיון חדש שבהתחלה לא מאמינים בו – ואז משכנע שזה עובד. הם מטפסים בעלייה וכשרואים שהתוצאות מטורפות מתנפלים על זה וגורמים לזה לקרות. זה מופלא. לרע זה שיש לפעמים התנגדויות לא רלבנטיות. אתה הרבה פעמים צריך לוותר ולהגיע לנקודה שרצית בדרך ארוכה יותר, עד שהם משתכנעים ועושים את זה".

למשל?

"למשל פרויקט עם 81. בהתחלה לא רצו בו, וזה עלה למדינת ישראל בהרבה מאוד זמן מיותר. כשהבינו שאני צודק, האינטגרציה בין 8200 ל־81 השתפרה משמעותית וזה הקפיץ את היכולות של ישראל לרמה מאוד גבוהה".

מה עמדתך ביחס לתפקיד החברתי של 8200, שמתבססת כמעוז של ילדי השכבות העליונות?

"8200 היתה מאז ומעולם מדינה נפרדת בתוך צה"ל, אבל התדמית הזאת מנותקת מהמציאות. תוכנית עתידים (להכשרת יוצאי פריפריה ליחידה) התחילה כששלחנו חבר'ה צעירים ליישובים בפריפריה כדי לפגוש ילדים שצריכים עזרה בשיעורי בית. זו דרך אחת מתוך עוד תוכניות לחבר ילדים ל־8200, ואני סומך מאוד על תוכנית הגיוסים והמיונים שלה. מבחני הקבלה ליחידה הם משהו שאני לא רואה בשום מקום אחר בעולם. זה מצוין לחברה הישראלית כי זה מאתגר אנשים וכולם רוצים להגיע".

זה נשמע יפה, אבל במציאות היחידה הפכה למסלול קריירה והמראה לסצנת הסטארט־אפים, ולא לכולם יש באמת אותו סיכוי להתקבל.

"אישית, איך שאני גדלתי, אף אחד לא נתן לי סיכוי לכלום. התחלתי במינוס של המינוס. אבל דווקא כשהתגייסתי לצבא נפתחו לי המון דלתות".

"כשהגעתי לפיקוד על היחידה, 8200 לא היתה בכלל בעולם הסייבר. מי שהכניס אותה לסייבר הוא עבדכם הנאמן, ב־1997. נתתי להם פרויקטים לעשות ופתאום הם ראו שהם יכולים ומביאים מודיעין סופר־איכותי למדינת ישראל ופשוט התאהבו בזה"

"לחם וסוכר היו השפע אצלנו"

בוכריס הוא השלישי במשפחה של שבעה בנים מהמושבה יבנאל, ליד טבריה. הוריו עלו מתוניסיה ב־1952. אביו, יעקב, היה חצרן בקיבוץ כנרת, אמו, מימה, עבדה במשק בית ובניקיון. "כנראה שהיתה לי מוטיבציה אישית מאוד חזקה", הוא אומר. "עד גיל עשר לא ידעתי קרוא וכתוב וזרקו אותי מבית ספר לבית ספר".

למה זרקו אותך?

"יש דברים שלא שוכחים: בבוקר שבו זרקו אותי זה קרה אחרי שאספתי ג'ולים קטנים מעצי פרי, וכשהמורה החיילת שלימדה אותנו הסתובבה זרקתי אותם עליה ישר לפרצוף. בדיעבד אני יודע שהיה לי קשה כי לא ידעתי לקרוא. בסוף מצאתי לבד מורה שהסכימה ללמד אותי קרוא וכתוב. קראו לה הדסה והיא היתה הסבתא של קרן פלס. אבא של קרן, דורון, הוא חבר ילדות, כמו אח שלי. אני לא יודע מאיפה היתה לי הנחישות, אבל כנראה שכבר אז היתה לי התעוזה המטומטמת הזאת, לדפוק על הדלת ולשאול את הדסה אם תסכים ללמד אותי. היא הסכימה, ואחרי בית ספר הייתי הולך אליה, יושב, לומד לקרוא, מכין שיעורים. בסך הכל הפרידו עשרה מטרים בין הבתים שלנו, וזה לקח אותי למקום אחר. בכיתה ח' כבר הייתי אחד התלמידים המצטיינים בבית הספר".

אתה וכל אחיך הגעתם לפנימיות.

"אבא עבד קשה וטיפל בבתים בקיבוץ כנרת, אמא ניקתה בתים ביבנאל, היתה יוצאת מהבית בשמונה בבוקר וחוזרת בשבע בערב. אנחנו הילדים היינו מגיעים הביתה, מסתדרים, אוכלים אם היה ולפעמים לא היה. שני ההורים חשבו שנקבל חינוך ונהיה אנשים טובים אם נלמד בפנימייה. בבית ביבנאל אי אפשר היה ללמוד, לא היה אפילו שולחן להכין עליו שיעורי בית. שני אחים שלי הלכו לבית ספר לקציני ים. אני למדתי בפנימיית מוסינזון בהוד השרון, עוד אח למד ליד נתניה. התחלתי מכלום והגעתי רחוק".

מה ההורים זכו לראות?

"כשהם באו לטקס בבה"ד 1 כשסיימתי קורס קצינים בהצטיינות היתה להם גאווה עד השמים. את אמא שלי הבאתי לטקס הסיום כשפרשתי מתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון והיא התרגשה בטירוף. היא היתה אשה שדיברה מעט אבל אמרה המון בשפת הגוף שלה. לפי שפת הגוף ידעת אם היא מסכימה או לא מסכימה, אוהבת לא אוהבת, ומה היא מצפה שיקרה. ככה היא ניהלה את שבעת הבנים שלה, וכל שנתיים נולד בבית אח".

קשוח לגדול בבית של שבעה בנים?

"היתה מלחמת הישרדות עצומה. היינו מאוד כוחניים, כולנו התאמנו והיינו חזקים, אז הגדול הרביץ לקטן. אתה לומד לגדול ולהתמודד בחברה ספרטנית, שבה החזק שורד והחלש בוכה. וכל זה בבית שבו הרבה פעמים הלכנו לישון בלי אוכל. בית שאתה מחכה שיביאו את הלחם כי אהבתי לחתוך את הקצה שלו, להכניס סוכר פנימה ולאכול כדי שיהיו לי אנרגיות. זה היה השפע, לחם עם סוכר. אבל הגענו עד הלום והכל בסדר".

איך ילד פריפריה לעולים מתוניסיה מגיע לסיירת?

"מגיל אפס היה לי ברור שאני רוצה להתגייס לצבא. לא ידעתי למה, אבל פילסתי את הדרך. התקבלתי בטעות לקורס טיס, הבנתי שאני לא רוצה את זה, ולא נתנו לי לעזוב עד שבמבחן הפייפרים נכשלתי. במסדר ההדחה מישהו צעק לי 'אתה צריך ללכת לסיירת מטכ"ל'. שאלתי מה זה, אמרו לי: 'לך לבקו"ם ותגיד סיירת מטכ"ל, יחידה מיוחדת, אתה מתאים לשמה'. הגעתי לבקו"ם ואמרתי שאני רוצה סיירת מטכ"ל. ענו לי: 'אין עכשיו גיוסים'. התייצבתי שם כל בוקר במשך שלושה שבועות. ראו שאני לא עוזב, אמרו לי 'טוב, לך למבדקים בביתן רקפת'.

"שם חיכו לי שלושה חבר'ה ששאלו אותי את מי אתה מכיר ביחידה. עניתי שלא מכיר אף אחד. אלה היו זמנים של חבר מביא חבר. ביקשו ממני לעשות תרגילים כאלה וכאלה, עד שאמרו 'תעשה שכיבות סמיכה', ואז הם עברו לחדר אחר לדבר. חזרו אחרי רבע שעה, ואני עדיין עושה שכיבות סמיכה. הם שאלו בהפתעה 'למה לא הפסקת?' ובערב התקשרו להגיד לי התקבלת. יד המקרה לגמרי, הם פשוט היו בשוק שמישהו עושה שכיבות סמיכה בלי להפסיק".

מאיפה היה לך הכוח?

"חוץ מזה שהייתי צריך לשרוד עם האחים שלי, ביבנאל גם עבדנו בחקלאות בעבודה פיזית מאוד קשה: סיקול אבנים, תפיסת עופות, עבודה בחציר. זה היה חדר כושר של הטבע, והגעתי לצבא מאוד חזק. כל האחים הגיעו חזקים".

"באנטבה הרצועה של המאג הסתבכה בכיסא של המרצדס ואיחרתי ביציאה. הכוח רץ לפניי, ועכשיו לך תדע לאן לרוץ. עד שאתה לא חווה את רגע ההתמודדות הזה, אתה לא יודע מה זה פחד. הרגליים לא רוצות לסחוב אותך, כאילו אתה הולך על ג'ולות"

"לא להיות החייל שפחד באנטבה"

ביום ראשון השבוע קיבל בוכריס את פרס נשיא המדינה על "תרומה לביטחון ישראל ולחוסנה הכלכלי", על פעילותו בגזרה הכלכלית־חברתית ופעילותו כלוחם ומפקד, בין היתר במשימות מסכנות חיים שעמד במרכזן. מבצע אנטבה ב־1976 לחילוץ חטופי מטוס אייר פראנס הישראלים באוגנדה אולי לא היה המסוכן שבהם, אבל הוא אחד הבודדים המוכרים לציבור.

ב־1988 היה בוכריס גם בכוח של סיירת מטכ"ל שהתנקש בתוניס באבו ג'יהאד, ראש הזרוע הצבאית של אש"ף. זו העיר שבה נולדו הוריו ואחיו הבכור, ובוכריס מספר ששנים אחר כך, בביקור שורשים עם אמו, ניסה לאתר את הבית שבו בוצע החיסול. "היה מדהים לראות ביום דברים שראית בלילה", הוא נזכר. "במסגרת ההכנה למבצע המוסד הביא תמונות של הבתים בשכונה ולמדנו כל רחוב שם, עד שכאשר הגעתי לתוניס הרגשתי שאני מכיר את העצים, הצמתים, הבתים, הכל. כשהלכנו ברחוב לכיוון הבית של אבו ג'יהאד, הרגשתי שכבר הייתי שם".

כמה הפחד משחק תפקיד ברגעים כאלה?

"היה אלמנט של פחד, אבל התגברתי עליו. במידה מסוימת אנטבה היה יותר מפחיד. הפחד לא נשחק עם המבצעים, הוא רק מחדד את היכולות. אתה מפתח כלים להתמודד עם כל מיני הפתעות".

למשל?

"באנטבה התחפשנו לחיילים אוגנדים עם מדים מנומרים בתוך המרצדס 'של' אידי אמין. כשהתקרבנו לטרמינל פתאום ראינו שני חיילים מסמנים לנו לעצור. יוני נתניהו שישב בצד הימני של המרצדס חיסל את החייל הימני, והשמאלי התחיל לברוח. מישהו צעק באוטו 'בוכריס תירה!'. היה לי מקלע מאג ויריתי בחייל הזה. זה הפתיע אותנו, כי נאלצנו להתחיל את ההסתערות על הטרמינל 50 מטר לפני הנקודה המתוכננת. זאת הפתעה משמעותית, אבל בתוך שניות הבנו מה צריך לעשות. אחרי כמה דקות כל בני הערובה היו בידנו. כל אנטבה זה מה שקרה בחמש הדקות הראשונות. זה היה מבצע מרגש בטירוף".

אני חוזרת לעניין הפחד. היית אז רק בן 20.

"באנטבה הייתי היחיד עם כלי נשק מסיבי בהשתלטות על הטרמינל. היחיד שיכול להילחם כמו שצריך. וכשהרכבים שלנו הגיעו ונעצרו וכולם רצו להסתער, הרצועה של המאג הסתבכה לי בכיסא של האוטו. אני מנסה לשחרר, ולא מצליח. בסוף הצלחתי ואני יוצא החוצה לרוץ, אבל עכשיו לך תדע לאן? הכוח כבר רץ לפניי פנימה. למזלי הכרתי את המבנה, ואחרי כמה דקות חברתי לכוח.

"אבל רגע ההתמודדות הזה, אם אתה לא חווה אותו אתה לא יודע מה זה פחד. פתאום אתה מוצא את עצמך לבד, ליד הג'יפים, ואין אף אחד להתייעץ איתו מה לעשות. אתה מנסה לקחת את הרגליים שלך, ומהפחד הן לא רוצות לסחוב אותך. אתה מרגיש שאתה לא מצליח ללכת, כאילו אתה הולך על ג'ולות. ואז אמרתי לעצמי מה שתמיד אני אומר: 'בוכריס רוץ!'. ופתאום קמתי והתחלתי לרוץ. רק אחרי כמה צרורות שיריתי הביטחון שב אליי וחזרתי ללכת נורמלי.

"והפחד היה גם כשנכנסתי למבנה. החוליה שלפניי נכנסה כבר ועשיתי את כל הסימנים המוסכמים כדי שלא יירו בי, אבל אלוהים גדול, אתה לא יודע אם הם יבינו שזה אתה. הרי כולנו היינו במדי חיילים אוגנדים. אני עצמי עברתי דרך גופות של חיילים עם בגדים מנומרים ולרגע פחדתי שאלה חיילים שלנו".

ובתוניס כבר היית מנוסה?

"שם לפני המשימה אספתי את כל הלוחמים באיזה חדר בסטי"ל שהוביל אותנו ושיתפתי אותם בחוויות פחד שחוויתי ואיך התגברתי. אחרי המבצע לוחמים ניגשו להודות לי כי הם הרגישו אותו דבר. זאת בדיוק הבעיה, אף אחד לא רוצה לספר שהיו לו חולשות ושהוא פחד. כשחיילים ניגשו להגיד תודה, זה הוכיח לי כמה האינטואיציות שלי היו נכונות".

אני רוצה לחזור לרגע שבו אתה מדבר אל עצמך ואומר בקול "בוכריס רוץ".

"לא יכולתי להרשות לעצמי להיות החייל שפחד באנטבה. וכשאני מדבר עם עצמי אני מקבל יכולות אחרות לגמרי".

אתה מדבר עם עצמך הרבה?

"בהרבה מבצעים דיברתי עם עצמי כדי להעז לעשות דברים קשים. וזה עובד. יש מבצעים מאוד מיוחדים, שבהם אתה צריך להביא את עצמך לקצה גבול היכולות. ואז אתה מסביר לעצמך כל הזמן למה אתה כן יכול לעשות את זה".

למשל?

"למשל כשרצינו להחזיר את רון ארד. עקבנו אחרי דרום לבנוני בשם ג'והד כספי, ראינו שהוא מגיע פעמיים בשבוע לחממות שלו בדרום לבנון ובנינו מבצע. היה ברור שכדי להגיע לחממות באור יום צריך לחצות כמה מחסומי חזבאללה. וכשאתה מגיע למחסומים בודקים אותך מכל הכיוונים. הם לא מזהים כלום, אבל זה מפחיד מאוד. בגלל שהייתי מפקד המבצע ישבתי בפרונט של הרכב, עם הנהג ועוד לוחם. מבצע כזה אתה מתחיל לנהל כשאתה מדבר עם עצמך על איך לא לפחד ופשוט לעשות את זה".

מה אתה אומר לעצמך?

"אתה משכנע את עצמך שאתה הכוח הכי חזק בכל נקודת מפגש. אנחנו 16 לוחמים, במחסומי חזבאללה יש ארבעה־חמישה לוחמים. אתה אומר לעצמך שאתה יכול להסתדר בכל מצב שמתפתח ולעבור לנקודה הבאה, כי אתה הכוח החזק במשימה".

יכולת להיפגע או למות.

"אבל בסוף יצאתי עם ידי על העליונה. זה לא מזל אלא פיתוח של אינטואיציה שמאפשרת לצאת ממקום מסוכן ולהשתלט על מקום אחר. לא חושב שהיתה לי אי פעם דילמה אם אני בנוי לזה. את כל המבצעים שעשיתי מאוד רציתי לעשות. במבצע של אבו ג'יהאד בדיוק סיימתי לימודים בטכניון, ובוגי (יעלון, אז מפקד הסיירת) לחץ עליי לבוא להיות הסגן שלו. כשראיתי שאני לא בתמונת הפעולה אמרתי לבוגי 'אני לא נשאר פה, אני רוצה להשתתף'. ושבוע לפני הצטרפתי".

"מטבע הדברים עצרתי פרויקטים ופגעתי לאנשים במיליונים שיכלו להרוויח אילו הפרויקט שלהם היה מתממש. אבל זה לא היה בשיקול הדעת שלי, כי זה לא שיקול לאומי. כילד שהלך לישון בערב בלי אוכל, אתה אומר 'וואט דה פאק, עוד 10 מיליון שמישהו ירוויח'"

"משוגע כמו בוכריס עשה את זה"

העקשנות וחוסר המורא של בוכריס, כמו גם הנטייה לעימותים, ליוו אותו גם בתפקיד הציבורי המשמעותי שלו כמנכ"ל משרד הביטחון תחת עמיר פרץ, ואחר כך תחת אהוד ברק. "כשעמיר פרץ משך אותי לתפקיד מקרן אייפקס הוא בכלל לא הכיר אותי, לא ידע מי אני. עם אהוד ברק הייתי יותר בקשר, אבל גם איתו לא היה קודם מגע ישיר אינטנסיבי. והיו מצבים שכשר ביטחון הייתי צריך לאשר איתו דברים, כמו כיפת ברזל".

ברק לא רצה את כיפת ברזל?

"לא מיד. ידעתי שאשכנע אותו רק כשיהיו לי הצלחות. בניתי צוות שהתעסק עם כיפת ברזל, התאמן, עשה תרגילים. ואז ברק אמר לי 'שמע, צריך לעזוב את כיפת ברזל כי צריך לקדם משהו אחר'. עניתי 'כיפת ברזל עולה פחות ואותה אני יודע לבנות'. ב־2009 עשינו ניסויים עם רפאל והתעשייה האווירית, שהצליחו ברמות מטורפות והכלי נהפך מבצעי. זו היתה מתנת הפרדה שלי ממשרד הביטחון".

כיפת ברזל מזוהה בציבור עם עמיר פרץ ועם דני גולד ואחרים.

"אני לא רב עם אף אחד, כל מי שרוצה קרדיט שייקח. אבל מי שדחף את כיפת ברזל ובזכותו יש אותה זה עבדכם הנאמן. התשבחות על כיפת ברזל מגיעות לעמיר פרץ, פנחס בוכריס, ולתעשיות הביטחוניות".

מה המעורבות של פרץ?

"כמנכ"ל משרד הביטחון דחפתי את הקרון הזה בעלייה, אבל עמיר לקח את הקרון הזה ושם על המסילה. כשאחרי כמה חודשים ברק החליף אותו, עמיר אמר לי: 'אתה לא מוותר, אתה עושה את כיפת ברזל'. אמרתי 'אל תדאג, אני עושה את זה'. יש לו שכל ישר, הוא ניהל ישיבות לא פחות טוב מאחרים. הפשטות שלו היתה גם העוצמה שלו".

ואהוד ברק?

"הלכתי אליו כי היה צריך לשנות סדרי עדיפויות במשרד. הרבה חברים שלו רצו לדחוף טילים נגד טילים של כל מיני תעשיות אמריקאיות שלא הסכמתי להן. אמרתי לברק 'אני נוסע לפגוש את התעשייה בארצות הברית. אחזור עם מסקנה וזה מה שיהיה'.

"נסענו לפגוש את החברה האמריקאית, נכנסתי לאולם, וגנרל אמריקאי אמר לי 'אל תעזו לבחור במערכת הזאת'. שמעתי הרצאות, הסתכלתי על צילומי הניסויים, ומשהו לא הסתדר לי באיך שזה מוצג. זה נראה כמו ניסויי העמדה. אתה רואה שטילי היירוט הוכנו מראש וידעו מראש איפה לפגוש כל קסאם שנורה, אבל החיים הם לא כאלה. הקשבתי קשב רב ואז אמרתי 'מה עם לראות ניסוי?' ענו שמצטערים אבל לא הכינו. הבנתי שזה מסריח לגמרי ושאני לא רוצה את המערכת הזו. עדכנתי את  ברק והמשכתי לקדם את כיפת ברזל. יותר לא היה אפשר להתנגד לי, כי לא היו מערכות מתחרות".

גם הקמת עיר הבה"דים היא מקור לגאווה אצלך.

"זה אירוע מכונן בפני עצמו כי כל העולם התנגד, כולל צה"ל ומשרד האוצר. אבל כשאתה מנתח את הדמוגרפיה בארץ אתה מבין שהאזור הכי מוזנח זה הנגב. אתה רואה את השתלטות הבדואים ומבין שאם אתה לא משנה את המצב אין נגב במדינה. כשעיר הבה"דים נפתחה זאת היתה תחושה מופלאה, סיפוק עוצמתי פנימי שאני לא יכול להסביר. כל העולם התנגד, ומשוגע כמו פנחס בוכריס החליט שהוא עושה את זה, ועשה את זה. זה עשה דבר מטורף לצבא, הקפיץ את יכולות האימונים בצורה משמעותית".

אתה מרגיש שלא קיבלת את הקרדיט שהגיע לך? התרגשת כשהודיעו לך על קבלת פרס הנשיא?

"כשהנשיא התקשר לומר לי, מאוד התרגשתי. זה מין פרגון של המדינה לפועלי הרב בכל מיני נושאים, שלא באו לידי ביטוי בכל צורה שהיא. הפרס הוא הכרה של המדינה במאמצים שעשיתי ובתפקידים שמילאתי ובמחשבות שמימשתי כדי לעשות דברים שטובים לישראל, כלכלית וביטחונית.

"הקרדיט על העולם המבצעי הוא קרדיט שלא יסולא בפז אבל שם היה לי סיפוק די והותר. נפל בחלקי להוביל מספר גדול של מבצעים מעבר לקווי האויב ולחשוב על רעיונות נוספים איך לייצר מבצעים אחרים, גם אם אי אפשר לדבר עליהם".

אז מה היית רוצה שייכתב על המצבה שלך?

"זה לא מדבר אליי בכלל. מבחינתי שיכתבו עליה 'האיש לא עשה כלום'. אני רק רוצה להמשיך להיות מבוקש ורלוונטי בעולם הזה".