ע

ד כמה נהוגה בכדורגל האירופי אפליה על בסיס אתני? השאלה הזו העסיקה חוקרים משווייץ ומנורבגיה, שפרסמו לאחרונה את תוצאותיו של מחקר משותף שערכו. החוקרים, מאוניברסיטת ציריך ומהטכניון של טרונדהיים, פנו בשני מיילים זהים ליותר מ־23 אלף מועדוני כדורגל חובבים ב־22 מדינות אירופיות שונות. המיילים כללו בקשה פשוטה: "אני כדורגלן ששיחק ברמה זו, ואשמח שתזמינו אותי למבחנים". הנוסח היה קבוע, אבל החתימה על המייל השתנתה: בגרסה אחת "השחקן" שחתם על המכתב נשא שם מקומי. בשנייה היה לשמו צליל זר.

כשנבחנו התוצאות, התברר שרוב המועדונים (56%) כלל לא טרחו לענות לפנייה, ושהשם המקומי קיבל עדיפות: בממוצע, הוא קיבל 10% יותר תשובות מהשם הזר. בכך כשלעצמו אין כל הפתעה מרעישה, אבל היה מעניין לראות באילו מדינות האפליה היתה חריפה יותר: באוסטריה, הונגריה וקרואטיה, למשל, השם המקומי הניב 20% יותר תגובות, בעוד בפורטוגל ובצרפת הפער בין התגובות היה קטן מאוד.

לפי החוקרים, אפליה, ומדיניות שמאפשרת אותה, קיימות בכל מקום, גם במדינות רב־תרבותיות ומגוונות. אבל במקומות שבהם האפליה מועטה יחסית, זה משפיע גם על הכדורגל המקצועי והנבחרת. הכדורגל המקצועי האנגלי, למשל, היה בעברו פחות או יותר חסום עבור יוצאי אפריקה והקריביים: הגזענות הפכה את המגרשים האנגליים למקומות רעילים לשחקנים שחומי עור. ברגע שהחלו להיאבק בגזענות על המגרשים, מספר השחקנים האפרו־בריטים זינק במאות אחוזים, והנבחרת האנגלית השתפרה פלאים. גם צרפת, פורטוגל והולנד נחשבות מדינות ללא אפליה שורשית בכדורגל, ומגיעות גבוה כמעט בכל טורניר. לעומת זאת, מדינות מפלות כמו אוסטריה והונגריה בדרך כלל מתקשות להעפיל למונדיאל. המדינה המפלה היחידה שמצליחה על בסיס קבוע היא קרואטיה, שבה המיעוטים לרוב אינם ממוצא לא־אירופי — כלומר, הם פחות "אחרים".

המדינות הלא־מפלות לא רק העלו את הרמה בכדורגל שלהן, אלא גם בזה שמשחקים במדינות העולם השלישי — שבמשך שנים סבלו מהקולוניאליזם האירופי, וכיום, לפחות בכדורגל, נהנות משחקנים שגדלו במקומות בעלי תשתיות אירופיות וחזרו לייצג את ארצות מוצאם.

מרוקו, הנבחרת האפריקאית המוצלחת במונדיאל (זו פעם שלישית שלחצי הגמר מעפילה נבחרת שאינה אירופית ואינה דרום אמריקאית), נהנית משירותיהם של 14 שחקנים שלא נולדו במדינה, אלא צמחו במדינות מערב אירופיות, שבהן האפליה השורשית מינורית (בעיקר צרפת, הולנד, גרמניה ובלגיה).

יש היגיון רב בכך שמדינות לא מפלות מצליחות יותר על המגרש וגם תורמות להצלחת הכדורגל במדינות אחרות. בספורט מחפשים כישרונות; אם מבטלים אנשים על בסיס מוצאם, מאגר הכישרונות הזמינים הולך וקטן. קבוצה שתבחר שחקנים מתוך מאגר של 30 איש תהיה טובה יותר מקבוצה שתיאלץ לבחור מתוך מאגר של עשרה אנשים. המסקנה המתבקשת היא שהאפליה בספורט טיפשית. להילחם נגד גזענות בכדורגל זו פרקטיקה מנצחת.

גם "בחיים עצמם", אפליה וגזענות הן מדיניות טיפשית. חוקרים מבתי הספר למינהל עסקים באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת סטנפורד בדקו עד כמה אפליה וגזענות פגעו בכלכלה האמריקאית במשך המאה ה־20. הם גילו שב־1960 כ־94% מהרופאים ועורכי הדין בארצות הברית היו גברים לבנים, אבל ב־2010 השיעור ירד ל־62%. שינויים דומים קרו גם בתחומים אחרים בכלכלה האמריקאית. זה לא שבעבר רק גברים לבנים היו מוכשרים דיים למשרות הללו: הן פשוט היו סגורות בפני בני מיעוטים ונשים, עד להופעתם של שינויים חברתיים ורגולטוריים. ברגע שרופאים ועורכי דין החלו להגיע מאוכלוסייה מגוונת יותר, מספר הכישרונות בענפים הללו צמח במהירות, ואיתו ההכנסה הממוצעת לעובדים בהם, שזינקה ב־20%–40%. הסיבה, מסבירים החוקרים, היא "הקצאה משופרת של הכישרון". ושוב, מדובר בהיגיון פשוט: ברגע שרופאת נשים ממיעוט אתני פועלת בקהילה של אותו מיעוט, זה יגרום ליותר נשים מאותה קהילה להגיע אליה, באופן שגם הכנסתה תגדל. כך גם לגבי עריכת דין: אנשים מקבוצות מוחלשות מעדיפים שמי שמייצג אותם משפטית יכיר את האתגרים שניצבים בפניהם. בעבר האופציה הזו לא היתה זמינה להם; כיום הם מוכנים לשלם תמורתה.

אז האם יש לכפות גיוון על חברות וארגונים? לא בדיוק. במחקר שערכו ב־2013–2016, חוקרים מהרווארד חילקו סטודנטים לקבוצות בשני אופנים: האחד היה "אורגני", ובו חברי הקבוצה בחרו לאיזו קבוצה להשתייך; ובשני נעשה ניסיון למקסם את הגיוון האתני, מה שכונה "גיוון מאולץ". התברר שהקבוצות האורגניות היו יעילות יותר ב־15%, בממוצע, מקבוצות הגיוון המאולץ. המסקנה היתה שגיוון מאולץ לא הופך ארגונים ליעילים יותר אבל גיוון אורגני דווקא כן.

וגם זה הגיוני, הן בספורט והן בכלכלה. הרי אם יכריחו מאמן להרכיב צמד מגינים, אחד ממוצא אירופי והשני ממוצא אפריקאי, זה פשוט לא יעבוד. אבל אם לא תהיה מניעה מכל ילד, מכל מוצא אתני שהוא, לשחק כדורגל ולהתקדם בענף בלי מחסומים על בסיס מוצאו, מאגר הכישרונות לתפקידי מגינים יהיה גדול לעומת מדינות שבהן האפליה מוסדית, חוקית או תרבותית. זה נכון למגן ימני וזה נכון לעורך דין, רופא או מוסכניק. זו מתמטיקה.

גזענות פוגעת בספורט ובכלכלה. הפעולה המתבקשת שצריכים לנקוט מנהלי רשויות, בספורט ובכלל, היא חיסול האפליה והגזענות ברמת השורשים, באמצעות חקיקה. רק אז גיוון, אחווה ושיתוף פעולה יצמחו באופן אורגני. כמה חבל שממשלת ישראל המתהווה לא תהיה עשויה מהחומרים האלה.