חליל בארוק יכול לנגן חצאי טונים. בהתחלה היה חליל רנסנס, שניגן רק טונים שלמים, אבל זה מאוד עצבן את באך, אז הוא ישב עם אחד מיוצרי החלילים והם הצליחו לפתח את חליל הבארוק, שתוכו בנוי כחרוט, ולא אחיד כמו צינור, מה שאפשר לו לנגן 12 צלילים ולא שבעה. זו פריצת דרך ענקית שהפכה את החליל לכלי של ממש והובילה לפריחה שלו.

אני משתמש בעצים קשים ביותר, כמו מופן (Mopane), קוקובולו, רוזווד, אפריקן בלאקווד, הובנה ובוקסווד. בפרקי החליל אני מוסיף טבעות משנהב מלאכותי או מכסף בשביל היופי. מכסף אני גם יוצק את המפתח, שאחראי ליצירת טונים מדויקים יותר.

אני חותך את העץ לגודל הרצוי, ואז מחבר אותו למחרטה ומתחיל לעגל מבחוץ ולעשות את הפיתוחים והצורה החיצונית, כולל הקצה, שהוא צר יותר, כדי שהפרקים יוכלו להתחבר.
אחר כך אני מתחיל לקדוח את התעלה הפנימית עם סכינים מיוחדות שיצרתי בעצמי, שבנויות בזווית שמאפשרת לי ליצור את הקונוס המדויק בתוך החליל. את הסכין אני מכניס לעץ תוך כדי שהוא מסתובב כדי לתת לו את הצורה. לכל דגם של חליל יש לי סכינים תואמות ולכל חלק של החליל יש סכין מיוחדת משלו כדי ליצור בפנים את התעלה.
אחרי התעלה מגיע השלב של החורים לאצבעות וחור הנשיפה. לכל חור יש צורה מיוחדת כדי שהצליל יהיה מדויק. יש לי מקדח, ואני עובד כל הזמן עם חישובים ושבלונה מולי. אחר כך אני חוזר למחרטה ומשתמש בדרמל ושופינים ידניים כדי לעשות חריטה פנימית.
החליל חייב להיות אטום, הוא בנוי משלושה או ארבעה פרקים ואסור שיהיה מרווח ביניהם, אם יש דליפה זעירה של אוויר החליל לא ינגן. מעל החלק הצר שמתלבש על הפרק השני אני מלפף חוט תפירה שטבלתי בשעווה כדי ליצור אטימות.
אחרי שיש לי את הצורה אני צריך לנגן ולראות אם החליל מכוון, או שצריך עוד טיפה לשחק עם החורים. ואז אני משמן את החליל מבחוץ ומבפנים בעזרת שמן פשתן שאני מעביר תהליך בשמש. אם לא משמנים מבפנים הצליל נשמע דהוי. לשמן לוקח שנים להיספג, וחליל בן 60 יישמע איכותי יותר מחליל חדש.

אבא שלי היה חצוצרן ראשון בסימפוניה בשיקגו וזה הכלי שבו הוא התמקצע. הוא היה אמריקאי היפי חוזר בתשובה, אמן ומוזיקאי גאון. הוא למד ניצוח וכל החיים הלחין מוזיקה קלאסית מורכבת. הוא הכיר ברמה מסוימת את כל הכלים, כמו שכל המנצחים מכירים, אבל כאיש שגם למד ולימד קבלה הוא ראה בחליל את הכלי הגבוה מבחינת הסולם הרוחני.

לא. אבא דחף אותנו לביטוי אמנותי מגיל צעיר, אבל הכיוון העיקרי שהלכתי אליו הוא ספרות סת"ם, שעד היום אני מתפרנס ממנו. בגיל 6 התחלתי ללמוד את זה ובגיל 13 כבר כתבתי את המגילה הראשונה שלי. בגיל 15 טסתי לארצות הברית ללמוד בישיבת לייקווד, והתפרנסתי מספרות סת"ם ומציורים. הייתי מצייר פורטרטים של רבנים לחברים בישיבה ומוכר ב־10–20 דולר.

אני אוטודידקט. כל תחום שנכנסתי אליו למדתי בעצמי. נגעתי קצת בהמון תחומים, כמו נגינה בקלרינט וציורי קומיקס, אבל שום דבר לא היה יסודי. האמנות פשוט התפרצה ממני, בלי שהיו לי כלים או יכולת לשלוט בה.

מגיל 25 עד גיל 30 הופעתי עם אבא בכל העולם. הייתי שר ומנגן בגיטרה בכל מיני פאבים, ובמסעות האלה גיליתי שיש לי הרבה בעיות של קצב, דברים שלא יכולתי להבין בלי ממש לשבת ולהשקיע בהם. נוסף על כך, המסעות לא ממש הכניסו כסף, וכבר היו לי חמישה ילדים.
אבא ראה שיש לי דיסוננס בין הגעש הרוחני והאמנותי שלי לבין המציאות של חוסר שלווה כלכלית, ויום אחד הוא אמר לי "תיקח את הגיטרה שלי, תמכור אותה, תקנה עץ ותעשה לי חליל בארוק".

לא ידעתי. עד אז אפילו לא שמעתי עליהם. אבל התעסקתי בעץ מילדות, והוא ידע שממני הוא יכול לבקש בקשה הזויה כזאת. בגיל 9, כשאחותי ביקשה שאבנה לה גיטרה, פירקתי חלק מהמיטה שלי ובניתי ממנו גיטרה. אז כדי להכין חליל בארוק, חיפשתי מישהו שמבין בעץ, עשיתי קורס גילוף וקניתי מלאי של עצים, אבל בסוף הכנתי מהם נבלים.

דחיתי אותם כי לא הבנתי איך לגשת אליהם. זה היה הזוי מדי בשבילי. שוב היה פער בין התשוקה לבין הידע. גם נבלים לא ידעתי איך לעשות, אבל שברתי את הראש, חיפשתי באינטרנט והתחלתי למכור אותם לתיירים.
במשך שלוש שנים הכנתי נבלים, שלא נתנו ביטוי לעומק שרציתי, כי הדגש שבהם היה על החיצוניות. עד שלבסוף החלטתי לעשות חליל אירי, שהוא הרבה יותר פשוט. קניתי מחרטה בלי שידעתי לעבוד עליה, אבל רק פצעתי את עצמי והחליל זייף.
זה היה משבר. הבנתי שנתקעתי בצומת, ושאני חייב לעשות מהפכה בנפש שלי. התחלתי להתבייש בזה שבכל התחומים שנגעתי בהם הגעתי לשכבה החיצונית בצורה מדהימה אבל נרתעתי מהפנימיות, שבשבילה צריך לשבת וללמוד ולקרוע את עצמך.

באותה התקופה קיבלתי הצעה לכתוב ספר תורה לשירות הביטחון, ורצו שאכתוב אותו על הר המצדה. ישבתי וכתבתי שם ודיברתי על דת עם הרבה קבוצות נוצריות שעברו שם, ואנשים מאוד התלהבו. ביקשו ממני להעביר באינטרנט מפגשי לימוד על יהדות, והגענו לקבוצה של 300 תלמידים לא יהודים.
שם התחיל אצלי תהליך, ראיתי איך הצד הרבני יכול לְאַכֵּל אותי ולהשבית את היצירה שלי. ראיתי איך הכריזמה שלי משפיעה על אנשים והופכת אותי למעין סלבריטי. אנשים ממש העריצו אותי, אבל אבא שלי סלד מזה. יום אחד הוא הטיח בי: "אתה נמצא בזה בשביל האקשן". היה לי קשה מאוד לשמוע את זה ממנו כי הרגשתי שמשהו סוף סוף מתיישב אצלי, אבל הוא צדק, לא הייתי שם בשביל העומק של הדברים.
באותו ערב ניתקתי קשר עם כולם והפסקתי להעביר את השיעורים. עברתי משבר קשה שנמשך שנה, עד שאבא הציע לי לדבר עם יצרן חלילי בארוק שהוא הכיר בגרמניה.
נסעתי לאותו יצרן, הייתי אצלו שלושה ימים ולמדתי את כל מה שהייתי צריך לדעת. כשעזבתי הוא אמר לי לעשות חליל ולשלוח אליו עוד כמה חודשים, ובתוך שבועיים כבר שלחתי לו אחד. הוא היה בהלם. פתאום הגעתי לחזית של הדיוק והצורך בהבנת המוזיקה באופן חד מאוד.

חליל בארוק

"החלילים צריכים להיות מדויקים ברמה מושלמת כדי להפיק את הצליל הנכון ולא לזייף. התעלה הפנימית לא אחידה כמו צינור, אלא בצורת חרוט — בכל עשירית המילימטר העובי משתנה. חייבים ללמוד את התוכניות של החליל בשביל להבין את זה, כי חייבים להגיע לרמות דיוק קטסטרופליות. למשל יש חור שצריך להיות בקוטר 85 מילימטר".

החלילים צריכים להיות מדויקים ברמה מושלמת כדי להפיק את הצליל הנכון ולא לזייף. הייתי חייב ללמוד את התוכניות בשביל להבין את זה, כי חייבים להגיע לרמות דיוק קטסטרופליות של עשירית המילימטר. למשל, יש חור שצריך להיות בקוטר 85.85 מילימטר. זה הכריח אותי לעבוד קשה ולשנות את האופי שלי, ונורא שמחתי על כך. זה סתם את הגולל על תקופת החיים הסוערת שלי כנער.

נורא כיף להפוך חתיכת עץ, שאף אחד לא התייחס אליה, לכלי נגינה עם כל כך הרבה עומק, קדושה ויופי. זה מספק מאוד. אני גם רואה את עצמי באיזשהו אופן כמי שאחראי להחזיר משהו שנלקח מהיהדות ומהמגזר הדתי.

כיום כל עיסוק שהוא מהנה נחשב כמעט ביטול תורה. אבל אם רק המוח עובד ושאר החלקים של הגוף לא עובדים ולא יוצרים שום דבר, נוצר ניתוק בעייתי. זה סטואי רק לשבת ללמוד, זו לא היהדות. לא יכולה להיות תורה בלי מלאכה. וליצירה יש קדושה בפני עצמה כמו שלכל בן אדם יש קדושה בפני עצמו.