כחוויה מצטברת, זה מגעיל. הגועל הזה יכול להיתפס כרוח גבית להתחזקות השמרנים ברחבי העולם, לצדקנות הדתית. הנה, תראו את כל אלה, עגלה ריקה כולם, חיים בהדוניזם מוחלט, מתנהגים כמו בהמות. בלי רוח, רק בשר. אם ניתן לאנשים חופש, אם נסיר מהם את מוסרות הדת, כך ייראו החיים שלהם, מרדף מתמיד למימוש הצרכים הגופניים והתאוות הנחותים ביותר.

אלא שבעצם "הלוטוס הלבן" עושה משהו הפוך, כי דווקא העובדה שהיא מעוררת בנו אי־נוחות מוכיחה שאנחנו לא צריכים את המוסרות החיצוניות — יש לנו כאלה בפנים. אם אנחנו נגעלים מההתנהגות הבהמית שאנחנו צופים בה, אם אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו שאנחנו לא עבדים לתאוות באופן שרומס את כל מי שסביבנו, הרי שהסופר־אגו שלנו מרסן היטב את האיד, החסמים הפנימיים עובדים. אנחנו יודעים את הגבולות, יודעים לזהות מי עובר אותם, יודעים לא לעבור אותם בעצמנו. אנחנו לא צריכים את אבי מעוז או כל אדם ומנגנון אחרים שיטילו עלינו איסורים. כפייה כזאת רק תפר את האיזון המתפקד, הבריא, בין הסופר־אגו לאיד. היא בסוף תמיד נכשלת, ומתמודדת עם בקלאש רחב. מעוז עוד עשוי לגלות כמה באמת מגעיל זה יכול להיות.