חשמל כשר

מי שמחמיר, שישלם

במדינת ישראל אין יכולת אמיתית להפריד את הדת מתקציבי המדינה. אי אפשר להתעלם, למשל, מהעובדה שפעילות הפנאי והתרבות העיקרית של רבים באוכלוסייה היא בילוי בבתי כנסת, או מכך ששיעור משמעותי של הנשים החיות בישראל לא יעברו טיפולי פוריות ללא ליווי הלכתי. גם העובדה שהמדינה מפנה תקציבים לבניית מקוואות טבעית ומקובלת על רוב החברה.

אך הדרישות האחרונות של מפלגת יהדות התורה עוברות את קו הגבול הזה. היא רוצה שהמדינה תממן גם "חומרות הלכתיות". ניקח למשל את נושא "קבורת שדה". הקבורה בקומות מותרת על פי פוסקים רבים, אך הרב אלישיב המנוח החמיר בכך. זכותו של הפרט החרדי להחמיר, אך אין היגיון בכך שהמדינה תממן את ההחמרה הזו. וכך גם בעניין החשמל הכשר. מדובר בהחמרה הלכתית מבית מדרשו של החזון איש, וניתן לחוש אמפתיה לחומרה הזו, אולי אף ראוי לתקן את הרגולציה כך שמי שרוצה לרכוש חשמל כשר יוכל לעשות זאת. אבל אסור שמימון החומרות ייעשה על ידי הציבור הרחב.

בעולמות ההלכה והיהדות, ההבחנה בין חומרה לבין עיקר הדין היא הבחנה יסודית, והיא חייבת להיות אבן בוחן במציאות הפוליטית בישראל. גם אם החלטנו לערב בין דת למדינה, כי אין ברירה, החומרה צריכה וחייבת להישאר מחוץ לכיסו של משלם המסים.

/// שלמה טייטלבאום

האטה בשוק הדיור

בלי עזרת פוליטיקאים

אם ההאטה החדה בהיקף העסקאות לרכישת דירה תימשך, היא תוביל לירידת מחירים. יש לא מעט שרים שהיו שמחים לזקוף הישג כזה לעצמם, מאורי אריאל שבכהונתו נולדה התוכנית מחיר מטרה, דרך יאיר לפיד שחשב לפתור את משבר הדיור עם מע"מ אפס, משה כחלון שריכז מאמץ והגה את מחיר למשתכן, יעקב ליצמן שהקופירייטר שלו כינה את התוכנית דיור במחיר מופחת, ועד זאב אלקין שאימץ את השם הקליט דירה בהנחה. התוכניות האלה הניבו הרבה רעש ומאות כתבות, אך המחירים המשיכו לנסוק.

ובכל זאת סביר שבעוד כמה חודשים נצפה בפוליטיקאי שינכס לעצמו ירידת מחירים או לפחות האטה. לכן חשוב להזכיר כי שינוי המגמה בשוק הדיור הוא בעיקר תולדה של משבר גלובלי שאינו בשליטת פוליטיקאי ישראלי, בכיר ככל שיהיה. האינפלציה גררה עליית ריבית חדה, ויחד עם העלאת מס הרכישה, כל העניין של רכישת דירה נהיה הרבה פחות אטרקטיבי. תרומת שרי השיכון לדורותיהם, ככל שהיתה, היא בכך שלא התערבו בצעדי האוצר ונגיד בנק ישראל. גם זה משהו.

/// אמיתי גזית

הגנת הסביבה

תיק ללא דורש

עוד חודש שגרתי עבר על מדינת ישראל: בראש העין שוב נאלצו התושבים להגיף את התריסים כדי לא לנשום עשן חונק של שרפות פסולת; ביבנה דיווחו על ריח חריף התוקף את השכונות מאזור התעשייה באשדוד; במתחם בז"ן שבחיפה היתמר עשן שחור מעל המפעל, לאחר ששנאי בכרמל אוליפינים, המייצרת פלסטיק, עלה באש; באשקלון נאלצו להתמודד עם דליפת שמן לים של קצא"א; ובקריית חיים מים מזוהמים בנפט של תש"ן דלפו מקו ניקוז אל הקרקע.

הרשימה החלקית מאוד של האירועים ה"שגרתיים" הללו לא גורמת לאף חבר כנסת להניד עפעף. לתיק הגנת הסביבה אין כמעט אף דורש, כשמנגד — חברי הכנסת מציבים על ראש שמחתם את ההבטחות לביטול מס החד־פעמיים והפיקדון על בקבוקי משקה. כשהם מסדרים לעצמם את רשימת הג'ובים הארוכה, הם ממשיכים לעצום את עיניהם אל מול כ־2,000 מתים מזיהום אוויר בשנה בישראל  — הערכה גסה מאוד של ארגון הבריאות העולמי, שאפילו לא משקללת את כל סוגי הזיהומים.

העיקר שבוועידת האקלים הבאה נראה את כולם מברברים על כמה חשוב להפחית את הפליטות ולהגן על הציבור והסביבה. כמו הממשלה היוצאת, גם הם ינסו ללכת בלי וליחצן עם. אף אחד לא יפספס את ההזדמנות לסלפי עם נשיא ארצות הברית או המיליארדר ביל גייטס. על העבודה הקשה שיכולה באמת להשפיע במשהו אפשר לוותר.

/// שני אשכנזי