א

גתה כריסטי לא מתה. בשנים האחרונות שטף של סדרות וסרטים הקימו לתחייה את התבניות העלילתיות של ספריה הבלשיים: מהסדרה "רק רוצחים בבניין" (דיסני+), שעונתה השנייה הגיעה לסיומה באחרונה, דרך סרטי "רצח כתוב היטב", שהקרנת הבכורה של הסרט השני בסדרה התקיימה השבוע בפסטיבל טורונטו (ויגיע לנטפליקס בסוף דצמבר) ועד "רצח באוריינט אקספרס" ו"מוות על הנילוס", שמבוססים על ספריה של כריסטי.

אחת התבניות שחוזרות בספרים, שבהם מככבים גברת מארפל או הרקול פוארו, היא רשימת חשודים שהולכת ומתארכת עד לסצנת סיום רבת דרמה, שבה הבלשים מכנסים את החשודים בחדר אחד, ובאמצעות להטוטנות מילולית ולוגית מצליחים להצביע על הרוצח, שאז נשבר ומודה, או מנסה לברוח ובכך מאשש את אשמתו.

המבנה הזה שונה מאוד מזה של סרטי הבלש הפרטי הקלאסיים, שבהם הבלש אף פעם לא מנותק ומרוחק מהחקירה שהוא מנהל, אלא חוקר את פנימיות נפשו לא פחות מאשר את פרשיית הרצח. מבנה סרט הבלש מחייב את התסריטאים לחשוף בפנינו את זהות הרוצח מתישהו בין נקודת האמצע לתחילת המערכה השלישית, כדי שיישאר זמן לבלש להתעמת עם השלכות החקירה ותוצאותיה. זו הדרך ליצור מתח: אנחנו כבר יודעים מי הרוצח, אבל כעת צריך ללכוד אותו, לרדוף אחריו או למנוע ממנו לבצע את הרצח הבא שלו.

נקודת המוצא של "רק רוצחים בבניין" היא הפופולריות הגואה של פודקאסטים החוקרים מקרי רצח אמיתיים, כמו "Serial" (מ־2014) ו"My Favorite Murder" (מ־2016). שלושה דיירי בניין, מעריצים אדוקים של פודקאסט כזה, נחשפים לרצח אמיתי בבניין שלהם, ופוצחים בחקירה עצמאית, שעליה הם מדווחים מדי שבוע למאזיניהם המדומיינים — זו לא פרודיה רק על פודקאסטים אלא סאטירה על מאזיניהם.

הסדרה מתרחשת בבית דירות מיושן ויוקרתי באפר ווסט סייד של מנהטן, בנוסח הבלרונד, האנסוניה והדקוטה, בנייני פאר אמיתיים שנבנו בתחילת המאה העשרים ואכלסו בעברם לא מעט מקרי מוות מתוקשרים (ג'ון לנון, למשל). זו מנהטן כפי שאנחנו זוכרים מהקולנוע של וודי אלן, למשל. מנהטן שתושביה עשירים ופריבילגים, בעיקר בזכות הון ונדל"ן שירשו. זו מנהטן צינית ומיזנתרופית, שבה כולם מכירים כולם, וכולם שונאים את כולם. כפר קטן שבו כלי הרצח המועדף הוא רכילות ולשון חדה. ולכן, מי שחדש בבניין יהיה קורבן הרצח או החשוד הראשון בביצועו.

זה מה שקרה בעונה הראשונה של הסדרה, כשהבניין שבו גרים שחקנים, זמרים, במאים, מפיקי תיאטרון ויורשים, מקבל אליו צעיר היספני, שמיד נרצח. החשוד הראשון הוא כמובן השכן החדש מהפנטהאוז. בעונה השנייה, כשהמנהיגה של הבניין נרצחת, זו הצעירה ההיספנית החדשה בבניין שהופכת לחשודה הראשונה. זה גם מה שקרה ב"רצח כתוב היטב", שבו סופר עשיר נרצח במסיבת יום הולדתו, והעוזרת הדרום אמריקאית מסומנת כחשודה ראשונה.

האם זה מקרי שמרטין, ג'ונסון ובראנה הם גברים לבנים שמספרים סיפור על בלשים לבנים שחוקרים מקרי רצח של לבנים עשירים מאוד, ושרוב החשודים המיידיים הם הלבנים הקרובים אליהם — בני משפחה ושכנים — שיהיה להם מה להרוויח ממותם? או שברוב היצירות הללו אותם לבנים מסיטים את האש לעבר הלא־לבנים, יוצאי הדופן בסביבה ההומוגנית? כנראה לא. עלילות הבלש הלכאורה־מיושנות האלה, שמקבלות כאן טוויסטים חדשים, משמשות את היוצרים כדי לעסוק ברגשות האשמה של עשירי ומפונקי העולם, שהם עצמם שייכים אליו.

הדמויות המזדקנות של סטיב מרטין ומרטין שורט ב"רק רוצחים בבניין" מיטיבות מכולם לייצג את הלך הרוח של הגברים הלבנים הבומרים: הם לא רק מרגישים שהם כבר לא רלבנטיים, שהעולם דחק אותם הצדה וכפה עליהם פרישה מוקדמת, הם גם חיים במצב של רגשות אשמה תמידיים. לא משנה מה הם עושים, איכשהו האצבע המאשימה של הציבור והתקשורת תמיד חוזרת אליהם. הם הפכו לבני הדור שמואשם בכל פשעי העולם, ולכן כל מה שקורה ודאי נגרם באשמתם — גם אם ידם לא אחזה בסכין או סחטה את ההדק.