ביפנית "קין" זה זהב ו"צוגי" זה חיבור. קינצוגי היא שיטה מסורתית לתיקון כלי קרמיקה בעזרת זהב, שבו צובעים את הסדקים אחרי שחלקי הכלי הודבקו מחדש באורושי (Urushi-e) — לכה שעשויה משרף מיוחד. זה התחיל כפתרון אסתטי פרקטי, אבל יש מאחוריו המון פילוסופיה.

הקינצוגי משקף את חיינו: במקום לזרוק משהו שנשבר, אני בוחרת לתקן אותו ואפילו להקפיץ אותו מדרגה — לתת לו חיים חדשים כמשהו אחר לגמרי. ביפן היו בעבר נותנים כלי קינצוגי כמתנה לחתונה, כדי לסמל זוג שמודבק חזק, מתגבר על השברים ויוצר מהצלקות משהו חדש.

קינצוגי התפתחה יחד עם טקס התה — המסורת לאירוח האולטימטיבי. הקערות שבהן היו שותים תה תמיד היו יקרות מאוד. לכן כשלשוגון (שליט יפן) במאה ה־14 נשברה אחת הקערות, הוא שלח אותה לתיקון בסין, אבל היא חזרה מחוברת בסיכות מתכת. אז השוגון פנה לאמני אורושי יפנים,  שתיקנו את הקערה בעזרת השרף. וכדי לייפות את הסדקים, הם צבעו אותם בזהב.

בסיס התרבות והיחס לכלים באמת שונה לגמרי. בישראל רוב הצלחות מגיעות בסטים אחידים, ואנשים רגילים שכשאחד הכלים נשבר, אז זורקים אותו. אבל ביפן לכל מאכל יש התייחסות מיוחדת עם קרמיקה שונה וכלים ייחודיים. אין סטים אחידים. ומכיוון שלכל מאכל יש כלי מיוחד, יש יותר היקשרות ואהבה כלפי הכלי.
ובכל זאת מה שכן מחבר בין התרבויות הוא הכבוד לזיכרונות. רבים פונים אליי עם כלי שבור שהיה חשוב לסבתא שלהם, שהביאה אותו איתה מאירופה, ולכן הם רוצים לתקן אותו. גם ביפן זה ככה, הרבה מהכלים שלנו עוברים במשפחה, ואנחנו לא רוצים לזרוק אותם. בשבילי זו הזדמנות לעזור לאנשים לעבור תהליך של תיקון כלי עם קשר משפחתי, בעצם לחבר מחדש את קשר המשפחה. זה מאוד מרגש.
לכן גם נכון בעיניי שכל אחד יעבוד בעצמו על כלי שנשבר לו. הכי קל לשלם למישהו, אבל כשאת מתקנת בעצמך, את מכניסה את הלב שלך.

קודם כל צריך להבין שיש פה סיפור: הכלי נשבר, אבל כשאני מחברת ומתקנת אותו, אני לא סתם מדביקה אותו, אלא חושבת קודם איזו צורה הכי יפה יכולה להיות. איזה עובי לתת לסדק המודבק ואיזו צורת קו, כך שכשאני אוסיף את הזהב זה יקפיץ את הכלי לשמים.

אחרי שבחנו את אופן האיחוי, אני מורחת אורושי במכחול דק על שני החלקים שאני רוצה להצמיד, ואז מוסיפה על זה נייר דבק, שיחזיק את השברים מוצמדים זה לזה עד שהשרף יתייבש. אם חסרים חלקים בכלי, אני יכולה להשלים אותם בעזרת ערבוב של אורושי וחמר.
תהליך הייבוש נמשך שבוע ומצריך תנאי לחות של 60%–70%. ביפן יש ארון מיוחד לזה, ופה אני שמה את הכלים בקופסת קרטון עם בד רטוב. אחרי שבוע אני מנקה את הלכלוך הלא רצוי שנוצר מהשרף החום בעזרת טרפנטין וספוג, ואז מורחת עוד שכבה של אורושי בין הסדקים, בחריץ שנשאר, ושוב מייבשת — הפעם למשך שלושה ימים. ואז שוב עושה מריחה שלישית, כדי שההדבקה תהיה ממש חזקה. ואז אני מטפלת בשקעים.

כשהשרף מתייבש תמיד נשאר חריץ קצת שקוע, וצריך להחליט אם למלא אותו בדיוק בגובה הכלי או אולי לעשות פס בולט כדי שיהיה יותר יפה - זו אמנות וכל אחד יכול לבחור מה לעשות. מערבבים אבקה של חימר מיוחד עם מים ולכה למרקם של פלסטלינה וממלאים את השקע עם החומר שנוצר. זו עבודת נמלים ממש, צריך לראות טוב טוב את החריץ ולמלא אותו, וצריך לעבוד עם כפפות כי החומר עושה אלרגיות. בסוף אני משייפת את הכל בעזרת נייר זכוכית, ואז מורחת על כל הכלי עוד שכבה של אורושי, הפעם כדי לצפות אותו, ולא כדי לחבר חלקים.

לפני שהאורושי מתייבש לגמרי אני שמה אבקת זהב טהור בעזרת מכחול או צמר גפן משי. לפעמים אני גם משייפת את הזהב בשן דג כדי שיבריק במיוחד. לבסוף אני מניחה את הכלי לייבוש של שבוע נוסף.

אורושי הוא לא כמו דבק אפוקסי, שאפשר באותו רגע לראות איך הוא מתייצב. כאן את משאירה את הכלי להתייבש במשך שבוע, ואם משהו היה קצת עקום בהתחלה, במהלך השבוע הוא יתעקם עוד יותר, ואז צריך לפרק את הכלי בהשריה במים חמים ליום שלם ולהרכיב מחדש.

צלחות קינצוגי

"ביפן מתעסקים באמנות מגיל מאוד קטן, וכך סופגים אותה באופן טבעי, אבל בישראל עולם האסתטיקה חסר, ולימודי אמנות הם רק בחירה. אני רואה איך קשה לישראלים אפילו להחזיק מכחול ולצייר קו דק מאוד. מצד שני זה הופך את הלימוד למעניין ומאתגר יותר".

למדתי קרמיקה באוניברסיטה בקיוטו עד גיל 22, אבל שם לא לימדו אותנו על קינצוגי. נחשפתי אליו דרך חברה, שהיתה אמנית אורושי, והתעסקה גם בקינצוגי. היא גרמה לי לחקור את זה בעצמי ולפתח את הכישורים שלי.

דרך בעלי, ישראלי שהגיע לקיוטו כדי להתמחות באמנות הלחימה אייקידו. התחתנו ועלינו לארץ כשהייתי בת 28. ואז בכלל לא התעסקתי בקרמיקה.

אחרי שסיימתי את הלימודים רציתי לעשות הפסקה מהקרמיקה ולהכיר דברים נוספים. התחלתי לנסוע להודו לתקופות של חודשים כדי ללמוד ריקוד הודי קלאסי, וזה הפך לעיסוק המרכזי שלי. אבל תמיד אמרתי לעצמי שכשאתחתן אחזור לקרמיקה. ובאמת כשהגענו לארץ קניתי אובניים ותנור והתחלתי להכין כלים לעצמי. אבל רק בגיל 33, אחרי עשר שנות ריקוד, כשחשתי שוב שאני צריכה שינוי, התחלתי למכור כלי קרמיקה.

לפני עשר שנים נשברה קערה שהיתה חשובה לי מאוד, עם הרבה זיכרונות מביקור שלי באי קיושו, שבו החלה אמנות הקרמיקה היפנית. הכרתי שם קרמיקאים שמכינים חמר בעצמם מהאדמה שמול ביתם וקניתי מהם קערה. וכשהיא נשברה, הייתי חייבת לתקן אותה. התחלתי עם קינצוגי בשביל עצמי, וזה התגלגל לעסק.

תקופת הקורונה היתה מאוד  מלחיצה כלכלית. ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לעשות, וזכרתי שביקשו ממני הרבה פעמים ללמד. אבל לא רציתי ללמד קרמיקה, כי זה חומר קשה ותקופת הלימודים זכורה לי כמתסכלת, אז החלטתי ללמד קינצוגי. התחלנו מקבוצה של שלושה אנשים, וזה הלך וגדל מפה לאוזן. גיליתי שגם הישראלים התחברו לפילוסופיה שמכבדת את הצלקות ואת אי השלמות של בני האדם.

ביפן מתעסקים באמנות מגיל מאוד קטן. כבר בגיל 5 למדתי קליגרפיה וגם בבית הספר יש הרבה דברים שאנחנו בונים ומציירים. כך באופן טבעי אנחנו סופגים אמנות. אבל בישראל עולם האסתטיקה חסר. לימודי אמנות הם בחירה בתיכון, וגם ילדים קטנים לא כל כך מתעסקים בזה. אני רואה איך קשה לאנשים כאן אפילו להחזיק מכחול ולצייר קו דק מאוד. מצד שני זה הופך את הלימוד למעניין ומאתגר יותר.