// האינפלציה בארצות הברית מזכירה שזה גם פלרטוט /// הנפקת מובילאיי לא מלהיבה את השוק /// מתחם גולף באילת הוא רעיון רע /// חבר העמים הבריטי יספוג פרישות
האינפלציה בארצות הברית ממשיכה להאט, והמדד באוגוסט עלה רק במעט, אבל השווקים לא רגועים ונתוני השבוע הובילו לירידות חדות בבורסות. ההסבר המקובל הוא שציפו להאטה גדולה יותר, כלומר הנתונים היו גרועים מהציפיות, וכעת הבנק המרכזי ייאלץ שוב להעלות ריבית כדי להיאבק בהתייקרויות.
מאבק הוא רק דימוי אחד שנקשר באינפלציה, ומסמן אותה כאויב או כמחלה (התרופה? העלאת ריבית כמובן). בתמונה כזאת, הנגידים הם גיבורים שלוקחים סיכונים. כשזו נקודת המבט, כולם מצפים לניצחון, וכשהוא לא מגיע הלחץ גובר. אבל עדיף להסתכל על ההתמודדות עם האינפלציה אחרת, באופן מציאותי יותר — כמו על רומן. "אם אתה מפלרטט עם האינפלציה, בסוף תיאלץ להתחתן איתה", אמר הנגיד הגרמני אוטמר אמינגר כבר בשנות השבעים. זו אזהרה במקומה, אבל יחסים עם אינפלציה אכן נראים יותר כמו פלירט: עליות וירידות, הפתעות ומסתורין, פוטנציאל להיסחף ופיתוי לא קטן (לא להעלות ריבית). כשמסתכלים כך על התהליך, לא רק נפתרים משפה מלחמתית אלא גם זוכרים שאין מה לצפות להכרעת בזק. שהכלכלה היא עניין מורכב, שבחיים יש אינספור סימנים שמרכיבים את התמונה המלאה, ושתמיד יש איזה צעד קדימה שניים אחורה (לא כל נסיגה היא כישלון), וצריך סבלנות. כך הכל נהיה מעניין. וכמובן שכמו בכל פלירט, צריך לדעת איך לנהל אותו, מתי להיסחף ומתי להיזהר ומתי חייבים אמצעי מניעה, כדי שבכל זאת לא כל פלרטוט ייגמר בחתונה.
/// שלמה טייטלבאום
אחרי שאינטל כבר דחתה את החזרה של מובילאיי לוול סטריט, השבוע דיווחה בלומברג שהיא מורידה את השווי להנפקה מ־50 מיליארד דולר ל־30 מיליארד. מבחינת השוק, זה איתות שמעורר אי־נוחות, כאילו אומר: יש כאן שתי חברות שלחוצות לדחוף למשקיעים את מובילאיי. אינטל זקוקה למזומנים שיתקבלו ממכירת חלק מהחזקתה בחברה הישראלית, ואילו מובילאיי והמייסד אמנון שעשוע, מצדם, ישמחו לנתק את התגמול ההוני מספינת האם, שהמניה שלה תקועה כבר שנים ומקשה על החברה כאן לגייס כוח אדם. גם כך המשקיעים יודעים שחובת ההוכחה עדיין מוטלת על מובילאיי, עם כל הכבוד לחזון הגדול של הרכב האוטונומי. יכול להיות, אם כן, שגם 30 מיליארד הוא תג מחיר גבוה מדי, ובאינטל צריכים לזכור שהמשקיעים לא אוהבים ספין־אופים, או במילים אחרות: השוק יודע להיות חשדן כשהכלה לחוצה לחתן.
/// סופי שולמן
רשות מקרקעי ישראל ומשרד התיירות פרסמו מכרז להקמת מתחם גולף בשטח 850 דונם, כולל 600 דונם כרי דשא, באילת — העיר החמה בישראל, עם 22 מ"מ גשם בשנה בממוצע וטמפרטורה ממוצעת של 40 מעלות בצל בחודשי הקיץ.
שר התיירות יואל רזבוזוב בטוח שהמתחם יהיה "מוקד למשיכת תיירות גולף אשר עשוי להכניס כסף רב למדינה". אולי הוא צודק, ועשרות אלפי שחקני גולף רק מחכים לעלות על כפכפים וגופייה ולפזר אלפי דולרים בדוכנים בטיילת. נניח. זה עדיין לא מצדיק את המחיר הסביבתי. האם ה"כסף רב" הזה מצדיק הריסה רחבה של בתי הגידול של בעלי החיים המדבריים, ובעיקר האם הוא מצדיק את בזבוז המים האדיר שיידרש לתחזוקת מדשאות ענק בלב המדבר, ועוד בעיצומו של משבר אקלים גלובלי?
אילת היא לא רק העיר החמה בישראל, היא גם אחת היפות. השונית שלה היא פנינת טבע ברמה עולמית, נוף המפרץ שנשקף מהר יואש עוצר נשימה. וברור לכולם שהפוטנציאל שלה אכן לא ממומש. אבל מתחם גולף הוא לא מה שירים את העיר. אם רוצים לחזק אותה כאתר תיירות, השתמשו בטבע הנפלא שמקיף אותה במקום להרוס אותו. צרו מוקדי תיירות בני־קיימא במקום לכוון לחיקוי חיוור של דובאי. התיירים לא מטומטמים; אם אנחנו נחסל את היופי המדברי המקומי לטובת דשאים צמאים, אנחנו המטומטמים.
/// יובל שדה
בשלהי יוני, בכינוס של מנהיגי חבר העמים הבריטי ברואנדה, יורש העצר הנסיך צ'ארלס הודיע שהמדינות חופשיות להיפרד מבית המלוכה אם יחפצו בכך. הוא ידע שהן יחפצו; כשאליזבת הוכתרה, היא מלכה על 32 מדינות. בסוף השבוע שעבר, כשצ'ארלס הוכרז מלך, הוא קיבל 15 מדינות. האחרונה לפרוש היתה ברבדוס, בשנה שעברה, והשבוע, אחרי מות אליזבת, גם אנטיגואה וברבודה הודיעה על הצבעה מתוכננת לאישור מהלך פרישה. מות המלכה אולי מקל קצת את הפרידה, אבל שורשי הגל הנוכחי נעוצים בתנועת "Black Lives Matter" ובהתנערות הגוברת מסמלי העבדות והקולוניאליזם. האם הגל הזה יסתכם בכמה מדינות שנתקשה למקם על המפה, כגון אנטיגואה וברבודה? בינתיים נראה שכן. בקנדה העיסוק בפרישה נותר אזוטרי ומוגבל לרשתות החברתיות, באוסטרליה ראש הממשלה הכריז שבארבע השנים הקרובות לא מתוכנן משאל עם בנושא. אלה האוכלוסיות המוחלשות במדינות המתקשות ששואפות לשחרור מהיר - שחרור שהוא אקט סמלי בדיוק כמו בית המלוכה עצמו, וככל הנראה לא ישפר את מצבן. למדינות הדשנות לא אכפת להמשיך לשגשג גם תחת היוניון ג'ק.
/// תמר טוניק
לא קל להתרגל לצירוף "המלך צ'ארלס". 73 שנה קראנו לו הנסיך צ'ארלס, עד שזה כבר נהיה מגוחך: איש מבוגר למדי, שממשיך להיות מוקטן כנסיך, רק כי אמו עדיין מלכה. אז לא עוד; הוא צלח את כל הלעג, התעלם מהדרישה המתרחבת שיוותר על הכתר לטובת בנו וויליאם, הצעיר והפופולרי, והגיע אל היעד הנכסף שאליו כיוונו אותו כל חייו.
במובן הזה, צ'ארלס מהדהד קצת את המלך בהקשרו היהודי. לאירופים מלוכה היא לא עניין מיוחד, יש להם שושלות מלוכה מפוארות באינספור מדינות, ויש מלכים ומלכות ונסיכות ודוכסים שעדיין מסתובבים להם בלא מעט מקומות. לנו, לעומת זאת, כבר 2,000 שנה אין מלך בשר ודם. כבר מזמן אנחנו לא דורשים "מלך ככל הגויים". ליהודים מאמינים יש רק מלך אחד, האל, או מקסימום המשיח, כשיבוא. כלומר כשיהיה ליהודים מלך בשר ודם הוא בעצם יהיה שליח האל, שיסמן את קץ הימים של האנושות. ויש מי שמחכים לזה, שמתפללים לזה, שמאמינים שזה ממש במרחק נגיעה מאיתנו, שעוד יראו את זה בימי חייהם — בדיוק כמו צ'ארלס. והנה, בסוף אצלו זה התממש. הוא הגיע אל קץ הימים. מבחינת כל השאר, זה יהיה בעיקר עוד מאותו הדבר.