א

י.טי, החבר מכוכב אחר, חוגג הקיץ 40 ועושה קאמבק להקרנות בבתי הקולנוע בגרסת איימקס משופצת ומשודרגת. והוא לא לבד: גם "מלתעות", שחוגג כבר 47, חוזר למסך הגדול בניסיון להפחיד את הדור שלא ידע את הכריש ההוא. האם הם יצליחו לעניין את דור היוטיוב והטיקטוק, שרגיל לקבל ריגושים במנה גבוהה? צפייה מחודשת בשני להיטי הענק של סטיבן ספילברג מוכיחה שלא נס ליחם: "מלתעות" מבעית כשהיה בזמן אמת, ו"אי.טי" עדיין מרגש עד דמעות. אבל הדבר העיקרי שהם מעוררים ב־2022 הוא געגועים לתקופה שבה הוליווד העזה להיות חדשנית ביצירות הכי מסחריות שלה, אבל לא בפן הטכנולוגי והחזותי, אלא דווקא בסיפור סיפורים.

לצערו של ספילברג, זו המורשת ההרסנית שהוליווד לקחה ממנו. במקום להבין שסוד קסמו טמון דווקא בחשיבה המקורית ובתעוזה שלו, היא זיקקה משוברי הקופות הללו רק את הדברים הרדודים שקל לשכפל ולמכור להמונים. והתוצאה היא עידן שבו כל הסרטים הגדולים הם המשכונים או רימייקים.

צלילה לתוך ההיסטוריה שבין "מלתעות" לבין "אי.טי" מבהירה איך הסרטים הללו המציאו את הקולנוע המסחרי של ימינו והרסו אותו בו זמנית, ואיך כל זה עומד בעצם בסתירה גמורה לקולנוע של ספילברג.

מערכה ראשונה:

הכריש שטרף את הקלפים

"מלתעות" היה שובר הקופות המכונן הראשון, הסרט שסלל את הדרך לתעשייה של המשכונים וחיקויים זולים. אבל אף אחד לא שיער שזה מה שיקרה בתחילת דרכו, ודאי לא ספילברג: הוא בכלל לא רצה לעשות את הסרט, ומשהסכים, הבין לאיזו צרה הכניס את עצמו, והיה בטוח שעשיית הסרט לעולם לא תיגמר. ואם תיגמר, הוא יפוטר. ואם לא יפוטר, הסרט לעולם לא יצא. ואם יצא, לעולם לא יצליח. הוא כמובן התבדה ובענק.

ריצ'רד זאנוק, בנו של המפיק ההוליוודי האגדי דאריל זאנוק (זוכה שלושה פרסי אוסקר לסרט הטוב ביותר), קנה עם המפיק דיוויד בראון את הזכויות לעיבוד הספר "מלתעות" של פיטר בנצ'לי לסרט, עוד כשהיה רק כתב יד בבעלות ההוצאה, שנה לפני שראה אור. הם הציעו את הסרט לספילברג הצעיר (אז בן 27), משום שהרשים אותם בעבודות הטלוויזיה שלו, ובראשן הסרט "דואל", שעסק במרדף בין משאית למכונית.

ספילברג היה אז לקראת סיום העבודה על סרט הקולנוע הראשון שלו "שוגרלנד אקספרס", ולא רצה לקבל את הג'וב, שנשמע לו מסחרי מדי. "מי רוצה להיות מוכר בתור במאי של משאיות וכרישים", הוא אמר בריאיון שנים אחר כך. "רציתי לעשות סרטים שיותירו חותם על התודעה של הקהל, לא בקופות. רציתי להיות מיכאלאנג'לו אנטוניוני, בוב רפאלסון, האל אשבי או מרטין סקורסזי. רציתי להיות כל אחד אחר, רק לא אני".

"יש שתי קטגוריות: יש סרטים ויש קולנוע, ואני רוצה לעשות קולנוע", הוא אמר לבראון. ובראון, שזכר את המו"מ הדומה שניהל פרנסיס פורד קופולה עם האולפן לבימוי "הסנדק", השיב: "אם תעשה את הסרט הזה, תוכל לעשות כמה קולנוע שאתה רוצה אחרי זה". ואכן, סיפורי ההפקה של "הסנדק" ו"מלתעות" דומים להפליא: שני במאים צעירים עם אספירציות אמנותיות, שנגעלו מהמחשבה שיהיו שכירי תאגידים, ומצליחים נגד כל הסיכויים וההימורים ליצור יצירות מופת שגם נהפכו ללהיטי ענק. "הסנדק" הוכתר ב־1972 כסרט הקופתי בכל הזמנים, תואר שהחזיק בו עד ש"מלתעות" לקח אותו ממנו שלוש שנים לאחר מכן.

סיפור ההפקה של "מלתעות" כבר הפך לפולקלור הוליוודי, שיום אחד יהפוך בעצמו לסרט אימה (או קומדיה פרועה): ספילברג יצא לצילומים ב־2 במאי 1974, להפקה שתוקצבה ב־3.5 מיליון דולר והיתה אמורה להימשך 55 יום. בפועל היא נמשכה 155 יום ועלתה 10 מיליון דולר. האשמה על העיכוב היתה כולה על ספילברג: הוא הסכים לעשות את הסרט רק בתנאי שהוא יצולם כולו בתוך האוקיינוס, ולא בבריכה באולפן. זו הפעם הראשונה שדבר כזה נעשה, וזו טעות שתחזור על עצמה בעתיד לפחות פעמיים עם "עולם המים" של קווין קוסטנר ו"טיטאניק" של ג'יימס קמרון, שלמדו בדרך הקשה שצילומים במים בתנאי טבע קפריזיים תמיד נגמרים בעיכובים רבים ועלויות יקרות בהרבה.

ספילברג חסר הניסיון לא הצליח להתמודד עם אתגרי ההפקה, עם מחלות הים של הצוות, עם בעיית האלכוהוליזם של חלק מהשחקנים ועם העובדה שכל האפקטים המכניים, ובראשם שלושת הכרישים המלאכותיים שהוכנו לסרט, התקלקלו שוב ושוב.

אבל לפעמים קטסטרופה בים מוציאה סנסציה ביבשה. הסרט הפך ללהיט עצום מרגע הבכורה שלו ב־20 ביוני 1975 — בדיוק חודשיים אחרי הנסיגה של ארצות הברית מווייטנאם, נפילת סייגון וסוף המלחמה, כשהציבור היה צמא למשהו אחר שישתלט על מהדורות החדשות. "מלתעות" עזר לאמריקה להדחיק אימה אחת באמצעות אימה אחרת, ובאותו קיץ כולם דיברו רק על הכריש. האמריקאים פחדו להיכנס למים — החופים היו ריקים ואפילו מקלחות הפכו לדבר מאיים. הכריש הפך למפלצת החדשה, מקור קמאי לפחד שמגיח מתחת לפני השטח.

ההצלחה של "מלתעות" היתה כה גדולה, שאולפני יוניברסל נדרשו להפיץ אותו ב־500 עותקים בעת ובעונה אחת, ואחר כך גם ב־1,000 — מספרים חסרי תקדים לתקופתם. וזה עורר את התיאבון המפלצתי של הוליווד באופן שרק הלך וגבר משנה לשנה. "ספילברג", כתב פיטר ביסקינד בספרו "Easy Riders and Raging Bulls", "כל כך השפיע על התעשייה, שלמעשה מאותו רגע כל סרטי האולפנים הפכו בי־מוביז, סרטי ז'אנר ואקשן, שהחליפו בן לילה את כל התוצרת האולפנית".

ואכן, ההשפעה המיידית של הסרט היתה גל של חיקויים: הוליווד מיד הנפיקה סרטים על לווייתן אורקה, אליגטור, תמנון, דגי פיראנה וכמובן עוד סרטי כרישים. אבל ל"מלתעות" היתה השפעה תרבותית עמוקה הרבה יותר. כי מאז קיץ 1975 הוליווד החלה להתמקד אך ורק בשאלה: מה יהיה הסרט הבא שישבור שיאי הפצה והכנסות. "ההשפעה הגדולה ביותר של 'מלתעות' על הוליווד היתה בכך שהוא יצר את 'מנטליות הבלוקבאסטר' לאולפנים", כתב ג'וזף מקברייד בביוגרפיה על ספילברג. "הצלחתו גרמה להוליווד להשקיע יותר כסף בפחות סרטים". ואילו פיטר בוגדנוביץ', מבקר הקולנוע שהפך לבמאי ("הצגת הקולנוע האחרונה"), טען ש"'מלתעות' היה הרסני לסרטים הקטנים והאמנותיים. הוליווד שכחה איך עושים אותם, כי היא איבדה בהם עניין".

"'מלתעות' יצר את 'מנטליות הבלוקבאסטר'", כתב מקברייד. "הצלחתו גרמה להוליווד להשקיע יותר כסף בפחות סרטים". והבמאי פיטר בוגדנוביץ' טען ש"'מלתעות' היה הרסני לסרטים הקטנים והאמנותיים"

מערכה שנייה:

החייזר שפיצח בני אדם

"אי.טי" היה יכול להיות "מלתעות" מהחלל החיצון, כי בתקופה שהוא יצא החייזרים היו המפלצות החדשות — ע"ע "הנוסע השמיני" ו"היצור". אבל ספילברג רצה להציג חייזר ידידותי, נבון, סקרן ושוחר שלום, שמעורר אימה רק מעצם היותו זר ורק בקרב מי שלא מכיר אותו. האויבים בסרט הזה הם בני האדם — חבורת המבוגרים שרוצה ללכוד את היצור החמוד ולהרוג אותו, ורק הילד הקטן יודע את האמת שהמבוגרים עיוורים לה.

וכמו "מלתעות", שהיה בעצם משל פוליטי על ציבור שמאבד אמון במנהיגיו, גם "אי.טי" ידע לשקף היטב את רוח הזמנים: עידן רונלד רייגן השמרן בבית הלבן, עידן שביקש לאחד את שורות המדינה אחרי השסעים הפוליטיים והחברתיים של שנות השבעים. הוליווד הגיבה לרייגן עם סרטים המתאימים לכל המשפחה, בלי סקס או אלימות מופרזת, ועם מבט שמרני על ערכי משפחה. "אי.טי" חתר נגד כל זה, ותיאר הוויה בורגנית פרברית שהתקלקלה — השכונה המטופחת מבחוץ מסתירה משפחה מפורקת מבפנים.  

אבל אם "מלתעות" המציא את סרטי הקיץ, "אי.טי" נולד לתעשיית קולנוע מסחרי משומנת, שכבר מדברת במונחים אחרים לגמרי. בתווך שבין שני הסרטים הללו יצר ג'ורג' לוקאס את "מלחמת הכוכבים", שלימד את הוליווד שכסף לא עושים רק בקופות, אלא גם בחנויות המזכרות, עם צעצועים, מצעים, כוסות, פוסטרים, פרסומות וכל מה שהיה אפשר למסחר מהיקום הבדיוני שברא. לוקאס זיהה את הצמא של המעריצים להפגין ביומיום את ההזדהות שלהם עם המותג, ונתן להם בדיוק את זה: בממורביליה, בסרטי המשך ובכנסי מעריצים, שמשמרים את האש של היקום בחיים גם כשאין סרטים חדשים באולמות.

וכך, "אי.טי" אמנם היה פרויקט אישי עבור ספילברג עם מבט קודר על המשפחה הגרעינית, אבל עבור האולפנים הוא היה בוננזה מסחרית שיכולה להכניס את לוקאס לכיס הקטן. "אי.טי" שכלל את הנוסחה של "מלחמת הכוכבים" פשוט על ידי הרחבת קהל היעד שלה: אם "מלתעות" פנה למבוגרים, ו"מלחמת הכוכבים" לבני נוער, הרי ש"אי.טי" הפך לסנסציה כי פנה גם לילדים, הקהל האידאלי להתמכרות למותג בצפיות חוזרות ונשנות בסרט, ברכישת אינסוף מרצ'נדייז וברעב אינסופי לקבל עוד ועוד מאותו יקום אהוב. מכאן ואילך הוליווד הפכה את הילדים ובני הנוער לקהל העיקרי שלה, ונטשה בהדרגה את הקהל המבוגר יותר, שהפך את "הסנדק" ו"מלתעות" ללהיטי ענק.

"אי.טי" לקח מ"מלחמת הכוכבים" את התואר "הסרט הקופתי בכל הזמנים", שבשעתו לקח אותו מ"מלתעות". ואחרי שיתוף הפעולה בין לוקאס לספילברג ב"שודדי התיבה האבודה", התקשורת פשוט חיברה את השניים לישות אחת. זו טעות. הם אכן היו ונותרו חברים קרובים, אבל מבחינה קולנועית הם שונים: לוקאס יזם, ספילברג מספר סיפורים; לוקאס טכנופיל, ספילברג טכנופוב; לוקאס חושב בסדרות, וספילברג מעדיף את הסרט הבודד. אבל שניהם היו בעלי חזון, שניצלו את ההצלחות המסחריות שלהם להעז יותר בסרטיהם הבאים.

בהוליווד הישנה, לוקאס היה יכול להיות ראש האולפן וספילברג במאי הבית שלו. לוקאס המציא במידה רבה את המסחור של הקולנוע, בעוד ספילברג שנא את מסחור סרטיו, אבל לא היתה לו שליטה במה שהאולפנים עשו להם (למעט במקום אחד — הוא סירב, מאז ועד היום, ליצור ל"אי.טי" סרט המשך).

ובכל זאת השפעתו של "אי.טי" על הקולנוע המסחרי שבא אחריו היתה מכרעת: מהפיצוח של קהל היעד הצעיר, שסלל את הדרך לקאמבק הגדול של אולפני דיסני בשנות התשעים, ועד הליטוש הוויזואלי, סימן ההיכר של ספילברג, שהפך ללוק האופנתי של הקולנוע ההוליוודי. הסרטים קיבלו תקציבי הפקה גבוהים יותר, ונטשו את המראה המגורען, המחוספס והדמוי־ריאליסטי של סרטי שנות השבעים לטובת מבע מסוגנן ומלאכותי יותר. ספילברג, שוב בעל כורחו, גרם לכך שסרט הוליוודי גדול הפך מילה נרדפת לסרט שנראה מדהים.

"אי.טי" איננו "סרט חייזרים לילדים", אלא סרט על בדידות בתוך משפחה מתפרקת, על גאולה דרך קולנוע, ואפילו סרט השואה הראשון של ספילברג, שמתאר את חוויית הרדיפה של יצור חף מפשע שמסתתר בארון

סצנת סיום:

שודדי התיבה המוכרת

עכשיו שתי יצירות המופת של ספילברג מגיעות בעותקים חדשים לבתי הקולנוע המסחריים, בתקווה שקהל חדש יגלה אותן. אבל השמחה מהולה בעצב: הסיבה שיש בספטמבר מקום בבתי הקולנוע לשני סרטים בני 40 פלוס היא שפשוט אין סרטים. לוחות ההפצה שוממים, והסרטים היחידים שמוקרנים באולמות הם להיטי תחילת הקיץ, סרטים צרפתיים, שבארץ מביאים עוד ועוד מהם, והחידוש — הפצות חוזרות לסרטים ישנים, ולא רק "אי.טי": בבתי הקולנוע עדיין מציג "הארי פוטר והאסיר מאזקבן" (2004), כחלק מחגיגות 20 שנה לבכורת סרטי הסדרה; בשבועות הקרובים יעלה שוב "אווטאר" (2009), כהכנה לקראת עליית "אווטאר 2" בדצמבר; "מלחמת הכוכבים: רוג 1" (2016), זוכה להפצה מחודשת לקראת עליית הסדרה "אנדור" בדיסני+, שממשיכה את עלילתו; ו"ספיידרמן: אין דרך הביתה" (2021), חוזר עם סצנות שלא היו בסרט המקורי. באמריקה המצב עגום אף יותר, ולשבועות הקרובים משובצים עותקים חדשים ל"פיץ' פרפקט" (2012) ו"צעקה 2" (1997).

צופי קולנוע מבוגרים מכירים את התופעה הזאת, שנקראת "עונת המלפפונים": כשאין סרטים חדשים, מוציאים את הישנים מקופסאות השימורים. עד סוף שנות השבעים הקיץ היה העונה החלשה של בתי הקולנוע — הקהל בחופשה ובימים שלפני המזגנים היה חם מדי להצטופף באולמות. כך הפך הקיץ לשעתם היפה של סרטים ישנים שהוחזרו להפצות חוזרות.

למה עונת המלפפונים חוזרת פתאום? אפשר לקרוא לזה תופעות הלוואי של הלונג קוביד. מצד אחד, זה היה קיץ אגדי לקולנוע האמריקאי ולבעלי בתי הקולנוע בכל העולם, עם שוברי קופות ששימחו את המפיצים ואת בעלי בתי הקולנוע, ובראשם "אהבה בשחקים: מאווריק" של טום קרוז, שהפך לסנסציה מסחרית ותרבותית אדירה. מצד שני, האולפנים נהיו זהירים וקמצנים. סרט שלא נראה להם כמו להיט ענקי יועבר מראש לסטרימינג. לכן בתי הקולנוע מלאים בסרטי אימה קטנים וזולים, שאיכשהו כמעט תמיד מצליחים לא להפסיד כסף (לפחות באמריקה), או בשוברי קופות ענקיים, שתמיד יהיו סרטי המשך ללהיטים מוכרים או חלק מסדרת מותגי גיבורי־על. הבאים בתור יהיו "פנתר שחור 2" בנובמבר ו"אווטאר 2" בדצמבר. עד אז — שממה.

זה לא היה כך בתור הזהב של לוקאס וספילברג, שהשכילו לנצל את ההצלחות שלהם כדי לברוא להם הוליווד משלהם, שבה הם יכולים ליזום ולהוציא לפועל כל פרויקט שהם ירצו. ובין 1975 ל־1982 הם כמעט תמיד גם הצליחו. הבעיה היא שהוליווד לא יודעת מה לעשות עם אנשים כאלה: היא אסירת תודה להם על הכסף, אבל מאוימת מהם. ראשי האולפנים רוצים לצדם את היוצרים הצייתנים, שיעשו מה שאומרים להם ויספקו תוצאות משביעות רצון המבוססות על הצלחות קיימות. ספילברג ולוקאס המציאו את הפרויקטים לעצמם, וכשהאולפנים צריכים להתמודד עם הימור, המפיקים סובלים מנדודי שינה וחרדות שמא הפרויקט הבא יתרסק.

הוליווד בימינו מסתפקת בסרטי פרנצ'ייז, שמיועדים להצלחות אסטרונומיות בן רגע. מדי פעם צצים להם ספילברגים ולוקאסים חדשים, כמו כריסטופר נולן ואולי אפילו ג'ורדן פיל, אבל במקום לחפש ולעודד אותם, את בעלי החזון שיבראו עבורה עולמות חדשים, היא רק רוצה להעתיק ולהרחיב את העולמות שהם כבר בראו עבורה לפני כמה עשורים — עוד "פארק היורה" ועוד "מלחמת הכוכבים".

זו לא היתה אמורה להיות המורשת האמנותית של ספילברג, והצפייה המחודשת בסרטיו היא עדות לכך. כך תוכלו לגלות ש"מלתעות" הוא מופת של עשייה קולנועית וירטואוזית, שאמנם מכוונת למתוח ולהקפיץ, אבל בלבה שוכן מצפון חברתי נוירוטי למדי. וכך תיזכרו מדוע "אי.טי" הוא אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים, אולי אף הטוב שבהם, סרט שבו ספילברג לימד את העולם שסרט אוטוביוגרפי מחויב לאמת רגשית, לא לאמת עלילתית. כי חייזר הוא מעולם לא פגש — אבל את חוויית הבדידות במשפחה מתפרקת בשכונה פרברית, הוא ידע לתאר היטב. כמו גם את חוויית הרדיפה של יצור חף מפשע שמסתתר בארון חדרו של הילד היחיד שמנסה להציל אותו מהקלגסים הרודפים אותו — "אי.טי" הוא בעצם סרט השואה הראשון שלו. והוא גם הסרט הראשון שלו שעוסק בגאולה דרך קולנוע: החללית שאיתה מגיע החייזר מעוצבת כמו מצלמת בוקסה ישנה, ודלת הכניסה שלה נראית כמו צמצם.

"אי.טי" איננו "סרט חייזרים שמתאים לילדים", אלא סרט על דמיון, חלומות ועל המשאלות להגשים אותם. ספילברג הגשים אותם, ובדרך פלא הפך את החוויה האינדיבידואלית הזאת לאוניברסלית.