מדובר בשינוי דרמטי מהעבר. פעם ניסו להקשיב לטרוריסטים, כינו אותם "לוחמי חופש" וניסו להבין את מניעיהם. כשנרצחו הספורטאים באולימפיאדת מינכן, למשל, גרמניה סירבה להפסיק את המשחקים כי לא רצתה להיכנס למה שתפסה כחלק מהסכסוך הישראלי־פלסטיני נטו. גם פיגועי המחתרת הבאסקית, הנמרים הטמיליים, חזבאללה, ה־IRA ואחרים נתפסו כבעיה מקומית, מלחמות שחרור של מיעוטים. אבל פיגועי התאומים מותגו מלידתם כטרור שמרני־קיצוני נגד המערב בכללותו — הבחישה של ארצות הברית באזור לא גרמה להם, אלא רק ההתנגדות של אל־קאעדה לקידמה באשר היא. ולכן אין טעם בכלל לנסות להבין אותה.

ב־20 השנה שחלפו מאז, גישת ה"אין פרטנר" קנתה אחיזה חזקה: ימין פשיסטי לעומת שמאל עוכר ישראל; מתנגדי חיסונים שונאי מדע לעומת תומכי חיסונים מחסלי חופש הפרט; גברים מתרבות האונס לעומת נשים מהג'יהאד הפמיניסטי. כל צד מתבצר בעמדתו, בטוח שהוא בן האור ומסרב להכיר בחלקו בפגיעה בצד שהוא תופס כחושך. אבל במצב עניינים כזה אין סיכוי לפתרון הבעיות שפוגעות בשני הצדדים — מספיק להביט בקריסה המחודשת של אפגניסטן בימים אלה. אם לא ננסה להבין מה עובר על מי שפגענו בו, אנחנו עלולים להתגלגל שוב לנקודת מפנה מדממת.