*

שמעתם על המפלצת מאגם החוּלה? זה קרה ב־1953, בימי ייבוש האגם, כשהדגים נעלמו. בקיץ של אותה שנה פני המים היורדים התכסו קני סוף, שהיו צפופים כל כך עד שבסתיו דייגי קיבוץ חולתה פילסו בהם שבילים עם סירות מקצרה. הם שטו וקצרו את דרכם אל האזורים שורצי הדגה — זה היה אגם חי ושוקק במיוחד — אבל הדגים לא היו שם. החכות עלו ריקות. הם חשמלו את המים, ורק קומץ מבוטל של גוויות צף. מישהו עבר שם קודם.

אלה לא היו פורעים מיסוד המעלה. הם לעולם לא היו יכולים לדוג הכל. לפרוש רשתות לא היה מקום. זו היתה עבודה מבפנים. לפי כתב העיתון "דבר" בטבריה, בעיני דייגי חולתה היה רק חשוד אחד: חיית ציד מקומית בעלת תושייה מצמררת, שהיא גם אחד הדגים ההזויים בעולם: השפמנון.

השפמנון הרחב והפחוס הוא דג עם קטלניות של פנתר. הוא אורב לטרפו בלי ניע, מתגנב מאחוריו באטיות ושקט מקפיאי דם, ואז שואב אותו לפיו בהתקפה קצרה ואכזרית. לפעמים הוא מזנק על פני המים, לופת בלסתותיו ציפור או נוטרייה קטנה שהתקרבה לחוף הנהר, ומושך אותן למצולות. על סירות דיג הוא מנסה לנשוך את הדייגים. יש באסיה ואמריקה כמה זני שפמנונים קטנים שיכולים לעלות ליבשה ולגרור עצמם בסנפירים, שעות. גגלו Walking Catfish.

ממלכת השאול של השפמנון היא קרקעיות אגמים, בעיקר סבוכות. שם שפמנון גדול דיו יגבר גם עלינו. עשבי המים הגבוהים ועננות הבוץ מסמאים עיני דגים ומפריעים להם לחוש בתנועות הזרמים על גופם, שמלמדות על סכנות בסביבה. השפמנון לא צריך את הדברים האלה. הוא קורא את הסביבה בעזרת חוש אחר: הטעם. השפמנון רואה עולם מפורט, באמצעות הלשון.

מה שמגניב זה שלשפמנון אין בדיוק לשון. הוא עצמו לשון ענקית. משפם עד זנב, עורו מכוסה בכ־700 אלף בלוטות טעם. רק את המחושים סביב פיו מכסות כ־20 אלף בלוטות, יותר מכפול ממה שיש על הלשון שלנו.

בלוטות הטעם האלה דומות לשלנו: מין "בצלים" מיקרוסקופיים שקבורים ברקמה רירית, ובקצותיהם העליונים, החשופים, יש נקב בעובי סיב כותנה. דרך הנקב מציצים זיפים מיקרוניים שמתנועעים כאלמוגים, ולוכדים פרודות כימיות שנמסו במי האגם — או ברוק, אצלנו. והן מחלחלות אל הבלוטה ומנותחות בקולטנים שבתוכה.

ויש מה לזהות, בטח לשפמנון. המים מלאים פיסות קטנות מכל מה שבהם — המינרלים, הצמחים, היצורים וההורמונים שלהם. כולם נקלטים בבלוטות הטעם של השפמנון ומיתרגמים למשהו במוח. לא ברור למה: האם כמו כלבי ציד השפמנון חווה את המים כצבר של "שובלי ריחות" לעקוב אחריהם, או האם ריבוא השדרים מצטרפים במוחו לתמונה מלאה של הסביבה, שונה מכל מה שאפשר לדמיין, אבל חדה ושימושית בדיוק כמו התמונה שנוצרת במוחנו מריקושטים של גלי אור.

אין לדעת. הקולטנים הם רק חומרה. בלשון שלנו הם מתרגמים חומרים לטעמים. במעיים שלנו, גם שם יש קולטני טעם, הם לא. הם דוגמים את האוכל כמו בפה, אבל פועלים מאחורי הקלעים. לך תדע מה הם עושים אצל הקרפיון.

אבל אפשר לנחש שיש שם חושניות. כך הטבע מפעיל את ברואיו. במתחים והקלות, ותגמולי עונג. במעבדות, בלוטות טעם של שפמנונים הגיבו בערנות לחומצות אמינו, שהן מרכיב בחלבונים ובטעם האוממי אצלנו. כנראה השפמנון רגיש לאוממי לפחות כמו שאנחנו רגישים למר. אולי כך הוא "מריח" את טרפו מרחוק.

למה לדמיין איך שפמנונים רואים את העולם בעזרת הלשון? בעיניי לכך יש סיבה אחת: כדי להבין איך אנחנו רואים את העולם באמצעות הלשון.

לשון היא באמת סוג של עדשה. במקום להפוך קרני אור לפיקסלים, היא עושה את זה לחתיכות ממשיות מהעולם. והמבנה שלה, מספר הבלוטות והקולטנים, התמהיל והצפיפות שלהם, משפיעים על התמונה: יותר קולטני מר יהפכו את אותו הביס למר יותר. מיעוט קולטנים יעשו אותו תפל.

באופן מעניין, בלשון האנושית ריבוי בלוטות לא משפר את חוש הטעם. טועמי־על אינם אנינים יותר. הם לא בהכרח מבחינים ביותר ניואנסים, אלא לרוב בעיקר "מסתנוורים" מהאוכל. הטעמים עוצמתיים להם מדי. שמני זית ועלים משתלטים אצלם יותר. למעשה ל"ראייה" הכי טובה של טעמים מתאימה לשון בינונית, עם כמות ממוצעת של בלוטות וקולטנים.

למה? כי האנינות איננה בתוואי הלשון. היא במוח. בהשכלה. מבחינת ריחות אנחנו נולדים לוח חלק, עם כמה תגובות צרובות לטעמי הלשון הבסיסיים ונטייה לחבב מגוון ואיזון טעמים. הזיהוי וההיכרות, והקביעה אם נתענג על תבשיל מסוים או לא, מגיעים מהיכרות, התנסות והשתהות באכילה — מהשכלה גסטרונומית שנרכשת רק בלעיסות. לא צריך מאה לשונות.

למרות שאם השפמנונים המהלכים יכולים ללמוד ולשפר את חוש הטעם שלהם, יכול להיות שאנחנו בצרות.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"