חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// תנובה חייבת רענון מוסרי /// ישראכרט צריכה יחס זהיר במיוחד /// אמות פיצחה את השיטה /// אפל לא באמת בסכנה
תנובה
זמן לאתיקה אמיתית
נציגי הקיבוצים בדירקטוריון תנובה פנו בשבוע שעבר לבית המשפט בדרישה לסיים את כהונתו של היו"ר חיים גבריאלי, בעקבות מערכת יחסיו עם עובדת החברה ומה שלטענתם הוא "הפרה של הקוד האתי" של תנובה. קריאת התקנון מגלה שאמנם מדובר במסמך לא אלגנטי במיוחד, אבל אפשר ללמוד ממנו כמה דברים. ראשית, שהוא לא אוסר יחסים בין מנהל לעובדת, רק מחייב לדווח עליהם (וגבריאלי, ככל הידוע, לא דיווח). ובכל מקרה, לכל הצדדים ברור שהשימוש שעושה צד אחד בקוד האתי הוא ציני, ושמאחוריו עומד סכסוך עסקי מתמשך בחברה.
על הרקע הזה, יש משהו חשוב יותר שהקוד האתי של תנובה מציף: הוא דורש שמירה על יחסי כבוד, שיתוף פעולה, אמינות ומהימנות בעבודת החברה. כל אלה, עושה רושם, נזרקו לפח כבר מזמן בידי כל המעורבים — הקיבוצים, ברייט פוד, ההנהלה, חברי הדירקטוריון.
הימים הנוראים, השנה החדשה והפרשה הנוכחית הם הזדמנות לא רעה לתנובה, ובעצם לכל החברות, להתרעננות בעניין. קוד אתי לא צריך להיות מסמך מאובק שחוזרים אליו רק ככלי ניגוח בסכסוכים. הוא יכול להיות מצפן חשוב לחברה, שיאפשר לא רק ניהול תקין אלא גם פשוט שמחת עבודה ואווירה נעימה. והוא יכול לא רק להגדיר דקויות בעניינים רגישים כמו יחסים, אלא גם להזכיר שוב ושוב את המטרות הגדולות, את הערכים המהותיים. זה נשמע תמים, אבל החברות הגדולות בעולם כבר יודעות שזו בדיוק הדרך לשמור על חברה חזקה, כזאת שגם מרוויחה יותר.
/// גלית חמי
צילום: אוראל כהן
ליסינג למקרר
פיתוי שמסתיר סיכון
השבוע התברר שישראכרט מקימה חברה לאשראי צרכני, ובין השאר תשווק ליסינג למוצרי חשמל. רוצים מקרר ואין לכם כמה אלפי שקלים להשקיע בו? 150 שקל בחודש לחמש שנים והוא שלכם. וזה אפילו לא ייגרע לכם ממסגרת האשראי. נשמע טוב? אז זהו, שלא לגמרי.
בסך הכל, מצבה של ישראל טוב יחסית בכל הנוגע למינוף של משקי הבית. גם במשבר הקורונה מוסר התשלומים היה גבוה, ורוב ההלוואות, גם אלה שהוקפאו, משולמות כסדרן. במילים אחרות, ברמה המערכתית אין סיכון באשראי הצרכני. אבל ברמה הפרטנית, הוא בהחלט קיים. כי תרגילי השיווק הפתייניים שעוטפים את האשראי הזה עובדים על אזרחים, בעיקר מי שלא שולטים מספיק בשוק, בעלויות ובמחירים ארוכי הטווח. גם מי שממש חייב כסף, בדרך כלל יכול להשיג אותו בדרך משתלמת יותר מליסינג, בהלוואה ממקור אחר עם ריבית טובה יותר. היצע ותחרות זה מצוין, אבל הצרכנים צריכים תמיד להיות ערניים לסיכונים, והרגולטור והתקשורת צריכים לבדוק שוב ושוב מי מגויס להזין את המערכת הזאת, ומה קורה לו כשהוא לא עומד בתשלומים.
/// גולן פרידנפלד
אמות
צוות לזיהוי יהלומים
חברת אמות של נתן חץ קנתה השבוע מהסוכנות היהודית 18 מחסנים בצריפין תמורת 1.5 מיליארד שקל, במה שהיה בפועל הליך מכירה מזורז של נכסים סמי־ציבוריים. לוותיקי הנדל"ן ושוק ההון זה נשמע מוכר: גם ב־2005 חץ עשה עסקה זריזה, כשקנה את אמות עצמה, על 83 בנייני המסחר והמשרדים שלה, מקרנות הפנסיה הוותיקות, בקצת פחות ממיליארד שקל. אז הרימו גבות על המחיר ועל עצם הקנייה של נכסים ישנים, שנוהלו במשך שנים בחובבנות. אלא שחץ הפך את אמות לאחת מחברות הנדל"ן היציבות בשוק המקומי, והגבות ירדו מהר.
עכשיו חץ חוזר שוב לנכסים שמוסדות ציבור מחזיקים שנים, ויש לו מנגנון שמאפשר לו לעשות זאת. כמה ימים לפני העסקה האחרונה הודיעה אמות על מינוי שני דירקטורים חדשים, קרן טרנר וירום אריאב, שכיהנו כמנכ"לים של משרד האוצר. סביב שולחן הדירקטוריון כבר יושבת מנכ"לית לשעבר אחרת, יעל אנדורן. במילים אחרות, לחץ יש צוות שיודע להעריך את הנכסים שהמדינה וזרועותיה מחזיקים; בפעם הבאה שיפריטו עוד קצת נדל"ן, הדירקטוריון שלו יידע טוב מאוד לומר אם זה עוד יהלום ששווה לקנות בהליך מזורז.
/// דרור מרמור
פסיקת אפל
בינתיים רק סדק
לשונאי אפל לא באמת היתה סיבה לפתוח שמפניה בעקבות הפסיקה בתביעה של אפיק נגד החברה. זו לא דרמה גדולה, בטח שלא בכל הנוגע למונופול או בזירת התשלומים. ובכל זאת, זה סדק. וסדק משמעותי, שיגרור עוד סדקים בחזית המשפטית.
מתוך עשרת סעיפי התביעה של אפיק, מפתחת פורטנייט, בית המשפט דחה תשעה. השופטת קיבלה את העשירי, ואף שנמנעה מלהגדיר את אפל מונופול, היא פסקה שעליה לאפשר למפתחים לגבות תשלום על אפליקציות שלא דרך אפסטור, וכך להימנע מעמלה של 30%. ההערכה היא שאפל לא תקל על מפתחים לעשות זאת, ותאפשר רק הטמעה של לינק לתשלום חיצוני — חוויית משתמש מיושנת, מציקה ויותר ארוכה, שרוב המשתמשים יעדיפו להימנע ממנה. לכן אין כאן דרמה.
אבל ברור לכל שהפסיקה הזאת ראשונה, ושאחריה יבואו עוד תביעות של מפתחים, וכנראה גם מחוקקים ומשתמשים. אפל אולי לא תפסיד כל כך מהר הרבה כסף בחזית התשלומים, אבל כן תיאלץ לבזבז הרבה אנרגיות על מלחמת התשה משפטית. עוד תביעה ועוד תביעה, אולי בסוף החומה תיפול. כדאי לשמור את השמפניות לרגע הזה.
/// הגר רבט
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מילה אחת עם הילה של קדושה עוברת ביזוי מכאיב
יום כיפור נתפס בציבור הישראלי כקדוש ביותר. הוא לא כזה מבחינה הלכתית, אבל גם אצל החילונים הוא קנה לו הילה אלוהית. אפילו אלה שלא פוקדים את בית הכנסת בשום הזדמנות אחרת מגיעים לאזור ביום כיפור, בעיקר כדי שהילדים ישמעו את תקיעת השופר.
אבל עכשיו אנחנו בזמנים שבהם המילה שופר מייצגת שני הפכים שהמתח ביניהם מכאיב. כי במקור, השופר הוא קולו של אלוהים. כך הוא התגלה במעמד הר סיני. אפשר לדמיין את ההתרגשות האדירה אז, משמיעת קול שכמוהו לא נשמע מעולם. וכקולו של אלוהים, יש בשופר איזו תמצית של מהות הכל, של משמעות החיים. כשתוקעים בו ביום כיפור, הוא מזמין אותנו לחשוב מי קורא למי: אלוהים לנו? אנחנו לו? זו הנשמה שלנו שמתדפקת על דלתות התודעה כדי להעיר אותנו? מה קורה בדיוק ברגע ההוא?
ומנגד, השופר נהיה קול של אלוהים אחר. ולהבדיל מהשופר בבית הכנסת שמחכים לו כל השנה, את השופרות האחרים שומעים כל הזמן, זמזום בלתי פוסק שאין בו דבר מן הקדושה. פרשנים תומכי בנימין נתניהו מסומנים כשופרות שלו, ומנגד מאשימים את כל מי שאינו תומך ביבי בהיותו שופר בעצמו. מלחמת יום הכיפורים אאוט, מלחמת השופרים אין. מכלי נשגב שמשמיע קול על־אנושי, יוצא מן הלב ופותח שערי שמים, השופר נהיה צינור למיצי קיבה, שמזרים אותנו היישר לביוב. המילה לא בוזתה כך מעולם. אולי השנה נצליח לנקות אותה, ולהחזיר לה את היופי וההתעלות.
