ג'

ארד דיימונד חייב הרבה מהקריירה שלו לנגיפים למיניהם, או לפחות ליכולתו להתבונן בהם ולזהות כיצד השפיעו על האבולוציה האנושית. הספר פורץ הדרך "רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם", שפרסם דיימונד (Diamond) ב־1997, הקנה לו שם עולמי, נהפך לרב־מכר יוצא דופן, נמכר במיליוני עותקים ותורגם ל־40 שפות, "לא רק שבדית ועברית, אלא גם למונגולית, קזחית ואזרית", הוא מדגיש עכשיו בחיוך בריאיון עמו. "רובים, חיידקים ופלדה" זיכה אותו בפרסים יוקרתיים, בהם הפוליצר ופרס וולף, והפך את פרופ' דיימונד לגיאוגרף והיסטוריון נערץ ולמי שרבים מחשיבים אבי ז'אנר "ההיסטוריה של הכל". היסטוריונים צעירים "של הכל" העידו שהושפעו ממנו רבות, למשל יובל נח הררי, שאמר בריאיון ל"הניו יורקר" כי הספר "שינה את חייו" כשנתקל בו לראשונה כדוקטורנט באוניברסיטת אוקספורד.

בתמצית, הספר של דיימונד גורס שלא רק המדע והטכנולוגיה הפכו את האירופאים לשליטים הגלובליים, אלא גם — ואולי בעיקר — החיידקים הקטלניים שהם הפיצו על הדרך במסעות הכיבוש שלהם באפריקה, אמריקה ומזרח אסיה. הספר סוקר 15 אלף שנות היסטוריה אנושית, וחותר תחת התפיסה המקובלת שלפיה מנהיגים גדולים שינו אותה. במקום זאת הוא מותח קו ישיר בין ההשפעה של חיידקים והעמידות בפניהם לבין התפתחות ציוויליזציה מהירה.

לפי דיימונד, הסיבה שהציוויליזציה האירופית־אסייתית היתה הראשונה לפתח טכנולוגיה מתקדמת, כמו רובים ופלדה, היא, בין היתר, משום שבאזורים הללו התפשטו צמחים בעלי ערכים תזונתיים גבוהים מהר יותר מאשר באמריקה או באפריקה, בזכות היותה היבשת הגדולה ביותר שכיוונה הוא מזרח־מערב. זה אפשר בין היתר ביות מוקדם של בעלי חיים, שאמנם גרר גם מגפות חוזרות ונשנות שמקורן באותן חיות, אבל הקנה לאירופאים ולאסייתים יתרון עצום לעומת שאר העולם: אלה שבהם ששרדו במגפות היו חסינים יותר. וכאשר הכובשים האירופאים פגשו ציווילזציות חדשות, הם הכריעו אותן לא רק בכוח הרובים והתותחים שהמציאו, אלא גם באמצעות החיידקים שהפיצו, שגרמו להרג רב באוכלוסייה המקומית הבלתי מחוסנת.

"מדינות חייבות לסייע זו לזו מתוך אינטרס עצמי, לא מתוך נדיבות. כשמחלת האבעבועות השחורות הכתה בסומליה בשנות השבעים, היה קל יחסית לשכנע מדינות עשירות לתרום כסף כדי לבלום אותה שם, וכך המגפה מוגרה כליל"

לכן דיימונד הוא ה־איש שצריך לדבר איתו על עתיד האנושות בתום שנתיים כמעט של מגפה בינלאומית, שכבר גבתה את חייהם של מיליונים ורחוקה מלהיות בשליטה, בעיקר באזורים החלשים של העולם. "הקורונה אולי לא תביא לאבולוציה ביולוגית, אבל היא בהחלט תתרום לאבולוציה חברתית, משום שמדובר בבעיה גלובלית שמחייבת פתרון גלובלי", עונה דיימונד לשאלה האם ההיסטוריה הנגיפית שוב נכנסה לפעולה.

למה הכוונה באבולוציה חברתית?

"אף מדינה לא יכולה לפתור את בעיית הקורונה שלה בעצמה. הרי גם אם ישראל, או כל מדינה אחרת, תצליח זמנית למגר את הקורונה בגבולותיה, היא בסופו של דבר תודבק שוב על ידי מדינות אחרות. לכן את הקורונה יש למגר גלובלית. אולי זה מה שישכנע אותנו סוף סוף שגם בעיות גלובליות אחרות, כמו חוסר שוויון, שינויי אקלים ודלדול משאבים, מחייבות פתרונות גלובליים".

ואיך תיראה האבולוציה החברתית שאתה מקווה לה?

"המשמעות היא שמדינות מכל רחבי העולם ישתפו פעולה זו עם זו ויעזרו זו לזו מתוך אינטרס עצמי, לא מתוך נדיבות או סיוע חוץ אידאליסטי. הן יעזרו כי בעיות גלובליות שנותרות לא פתורות במדינה אחת פוגעות בהכרח גם במדינות אחרות. דוגמה טובה לכך היא האופן שבו מוגרה מחלת האבעבועות השחורות, לאחר שהמקרים האחרונים הכו בסומליה בשנות השבעים. היה אז קל יחסית לשכנע מדינות עשירות לתרום כסף כדי למגר אותה שם, משום שככל שהמגפה המשיכה להכות בסומליה, היא היתה יכולה להתפשט למדינות אחרות, לרבות מדינות עשירות".

ולמה אתה לא צופה אבולוציה ביולוגית בעקבות הקורונה? גם במקרה הזה יש חלוקה לא שוויונית של התחסנות אנושית לצד וריאנטים חדשים שצצים ומשתנים ממדינה למדינה.

"עוד מוקדם להעריך. הקורונה שונה ממגפות עבר, שהתפתחו באזור מסוים בעולם, ואז תושביו פיתחו חסינות מסוימת בפניהן לפני שהפיצו אותן למקומות חדשים. הקורונה, לעומת זאת, התפרצה כשהעולם היה 'לוח חלק' בפניה, פחות או יותר — כלומר לא היה מקום בעולם שבו היא היתה מחלה ותיקה. כרגע כולם מתים מקורונה, בין שהם אמריקאים, ישראלים או אפריקאים. בעוד כמה מאות שנים תושג ברירה טבעית, ואז במדינות מסוימות תהיה חסינות גנטית גדולה יותר לווירוס מאשר באחרות. אבל זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין, ואנחנו נספור עוד מיליוני מתים עד שזה יקרה".

הקורונה תשנה את יחסי הכוחות הגיאו־פוליטיים?

"כדי שתהיה לקורונה השפעה אבולוציונית צריך שימותו ממנה כל כך הרבה אנשים, עד כדי כך שתיווצר ברירה טבעית והישרדות דיפרנציאלית של אנשים עם חסינות גנטית לווירוס. אבל זה לא תרחיש סביר, משום ששיעור המתים מקרב הנדבקים נמוך מדי, רק כ־2%. לכן כפי שזה נראה כעת, לקורונה לא תהיה השפעה על אבולוציה ביולוגית, אבל כן תהיה לה השפעה על אבולוציה חברתית".

טראמפ כדוגמה אישית רעה

דיימונד (84) נולד בבוסטון לפלורה, לשונאית במקצועה, ולואי, פרופ' לרפואת ילדים שנחשב אבי תחום המטולוגיית הילדים. הוריו היהודים נולדו במזרח אירופה וברחו בילדותם לארצות הברית בעקבות פוגרומים. "הלכתי לבית ספר יהודי למשך שנתיים כשהייתי בן שמונה, אבל אז התחלתי בית ספר אחר, שהיו בו הרבה שיעורי בית וויתרתי על לימודי עברית", מספר דיימונד. "למעשה, אני היחיד במשפחה שלא מדבר עברית — אשתי מארי למדה את השפה כשעברה גיור, ובניי, מקס וג'ושוע בני ה־34, כשלמדו לבר מצווה".

כיום הוא גר בקליפורניה ומשמש פרופסור לגיאוגרפיה ב־UCLA — המרצה הפעיל המבוגר ביותר באוניברסיטה. ואם רוצים המחשה לאבולוציה שהקורונה כופה בכל זאת, אפשר למצוא אותה בעובדה שבעת הזאת דיימונד מעביר את ההרצאות שלו רק בזום. הפרופסור, שנודע בהסתייגותו העזה מטכנולוגיה — מארי או מזכירתו מסייעות לו בכל משימה שמצריכה מחשב — ושמאשים את הטכנולוגיה בכל תחלואי הדור, פשוט חושש להידבק. או במילותיו: "הסטודנטים שלי נהדרים, אבל הם בני אנוש בגיל שמועד למסיבות, אלכוהול והידבקות בקורונה".

במרוצת 56 שנות הקריירה שלו פרסם דיימונד שישה ספרים, שהפכו אותו לסופרסטאר אקדמי, שמככב דרך קבע בעשיריות הפותחות של דירוג האינטלקטואלים החשובים בעולם של "האקונומיסט" ו־"Foreign Policy".

דיימונד הסתובב בכל רחבי העולם, אבל ללא ספק פרויקט חייו, שלו הקדיש יותר מ־50 שנה, הוא השבטים הפרימיטיביים שבפפואה גיניאה החדשה, ששרדו עד המאה ה־20 בלי לאמץ את החקלאות. ב־2012 איגד את מסקנותיו לספרו "העולם עד אתמול: מה נוכל ללמוד מחברות מסורתיות?", שכולל תובנות מפתיעות על החברה האנושית וטוען כי הקטסטרופה הגדולה בתולדותיה היתה המהפכה החקלאית — טמינת זרעי הדגן הראשונים באדמת הסהר הפורה, שהפכה את אבותינו מציידים־לקטים נודדים לחקלאים תושבי קבע. לפני עידן החקלאות, טוען דיימונד, לא היו מלאי מזון לציידים־לקטים, ולכן לא צמח מעמד של טפילים חברתיים שמשמינים מאוכל שהחרימו מאחרים. עם החקלאות, לעומת זאת, נולדו פערי המעמדות, האי־שוויון בין המינים, המחלות והרודנות שרודפים אותנו עד היום. "רק בחברה החקלאית יכלה לצמוח אליטה לא יצרנית, ולשים את עצמה מעל ההמונים מוכי המחלות", כתב במאמר מעורר הדים ב־1987.

"יש לנו 30 שנה להינצל"

פינלנד, המדינה שפותחת את "מהפך", היא דוגמה אהובה במיוחד על דיימונד, כמי שבילה בה חודש בזמן חופשה מלימודי הדוקטורט שלו, כששקל לעזוב את הכל כי חש שאינו מתאים למקצוע. סיפורו האישי של דיימונד נשזר בסיפורה הלאומי של פינלנד, שנאלצה להתמודד מול המכבש הסובייטי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. "פינלנד היא דוגמה מובהקת של קבלת אחריות והערכה עצמית כנה ומציאותית מאוד", כותב דיימונד בספרו. הפינים איבדו במלחמה כ־5% מהגברים במדינה, ולמרות זאת לא שקעו ברחמים עצמיים או רצון בנקמה אבודה מראש. "לבסוף הם הכירו במציאות", הוא כותב בספר. "הם עמדו לנוכח העובדה שהדרך היחידה לשמור על עצמאותם הפוליטית היא לזכות באמונם של הסובייטים, ולהקריב לשם כך חלק מעצמאותם הכלכלית ומחופש הביטוי שלהם". וכך ההקרבה החלקית והמפוכחת בטווח הקצר אפשרה את שרידותה של פינלנד בטווח הארוך וסילוקה לבסוף של ברית המועצות.

דיימונד לא רק בילה פרקי זמן משמעותיים בכל המדינות שהוא סוקר ב"מהפך", הוא גם שולט בשפות הדבורות בהן, חוץ מיפנית. "ידיעת השפה היא מצע להבנה מעמיקה של התרבות", הוא מסביר. "קחי למשל את המילה 'אהבה'. באנגלית היא חד־משמעית, אבל באיטלקית יש שתי מילים שונות למילה הזו, וכדאי שלא תתבלבל ביניהן כשאתה אומר למישהו שאתה אוהב אותו".

אולי כעת הקורונה והצורך בפתרונות גלובליים יפרקו את הגבולות בין המדינות?

"לא. המושגים 'מדינת לאום' ו'גבולות' רלוונטיים כשם שהמושגים 'חיים' ו'מוות' רלוונטיים. מדינות הלאום יהיו איתנו לנצח. ישראל, למשל, לעולם לא תתמזג עם לבנון וירדן, וגם ארצות הברית לעולם לא תתמזג עם מקסיקו. הן תמיד יהיו מדינות לאום. מה שאולי ישתנה בעתיד, אני מקווה, הוא שהמעורבות הבינלאומית תגדל".

אז אולי המסקנות מהמאבק הגלובלי בקורונה יתורגמו למאבק עולמי משותף במשבר האקלים?

"יש לנו בערך 30 שנה לפתח כלכלה בת־קיימא,  אחרת לא יישאר לנו סיכוי. מדובר בכלכלה שתוכל להתקיים לנצח ולאפשר לנכדינו ליהנות מאותו סגנון חיים שממנו אנו נהנים היום. היא מצריכה, למשל, שימור מתמיד של מינונים גלובליים ראויים של משאבים כמו יערות ומים, כמו גם שמירה מתמדת על ההרכב והטמפרטורה של האטמוספרה. אבל השאלה אם נפתח כלכלה כזו או לא כבר תלויה במקבלי ההחלטות".

אבל משבר הקורונה מצביע גם על מגבלות כוחם של מקבלי ההחלטות, ומנגד על כוחם של ההמונים שמסרבים להתחסן.

"אין לי או לאף אמריקאי שפוי אחר שום מושג מה לעשות עם מתנגדי החיסונים המטורללים, שמהווים כעת 30% מהאוכלוסייה שלנו. הם עמידים בפני כל היגיון — וזו בעיה שצצה לא רק בקורונה כמובן. ישנם מאות מיליוני אמריקאים שמקבלים החלטות איומות, לצד מאות מיליוני אנשים שמוכנים לקבל החלטות נהדרות, ואי אפשר לדעת מי יגבר על מי. השבוע, למשל, קליפורניה הלכה לבחירות חוזרות כי המושל הנוכחי שלנו, הדמוקרט גאווין ניוסום, היה למוביל ארצי בהחלת הגבלות קורונה מחמירות, ולעומתו המתמודדים הרפובליקנים מבקשים להסיר את כל ההגבלות. כך שהשאלה אם קליפורניה תתקדם בכיוון טוב או נוראי תלויה בתוצאות הבחירות האלה".

"כדי שתהיה לקורונה השפעה אבולוציונית צריך שימותו ממנה כל כך הרבה אנשים, עד כדי כך שתיווצר הישרדות דיפרנציאלית של אנשים עם חסינות גנטית לווירוס. אבל זה לא תרחיש סביר, משום ששיעור המתים מקרב הנדבקים נמוך מדי, רק כ־2%"

"הגזענים השתלטו על השיח"

כבן מהגרים שעוסק בפתרונות גלובליים לבעיות לאומיות, מפתיע לגלות את דעותיו של דיימונד בנושא הגירה, שהקימו עליו ביקורת רבה בטענות לשמרנות ואף גזענות. "המציאות האכזרית היא שבלתי אפשרי שאירופה תקלוט מיליארד אפריקאים, אבל האירופאים מסרבים להכיר בהתנגשות הזאת שבין הערכים שלהם לבין המציאות", אמר בריאיון ל"הגרדיאן" ב־2019. "ובגלל ההיעדר היחסי של דיון כן בסוגיה, הגזענים השתלטו על השיח בנושא, ממש כמו בארצות הברית".

למה אתה מתנגד לטיפול האירופי בבעיית הפליטים?

"ביבשת אפריקה חיים מיליארד בני אדם, וכמעט כל אחד מהם יחיה חיים טובים יותר באירופה. והם יודעים את זה. אבל זה פשוט לא אפשרי ל־4 מיליארד איש שחיים באזורים חסרי מזל גיאוגרפית להגר לאירופה, לישראל ולארצות הברית".  

אילולא ההורים שלך ברחו מאימת הפוגרומים במזרח אירופה, מי יודע מה היה עולה בגורלם.

"נכון. ואני עדיין זוכר את שחרור מחנות הריכוז במלחמת העולם השנייה כקריאת השכמה — העולם אמר שלא ניתן שוב למיליוני בני אדם למות בגלל הגבלות על הגירה. אבל העובדה היא שכרגע חיים בעולם 7.5 מיליארד איש, וישנן מדינות שמטעמים גיאוגרפיים הפכו לנוחות, עשירות ובטוחות למחיה, ולעומתן יש מדינות שמטעמים גיאוגרפיים הן פחות כאלה. הגירה אינה הפתרון היחיד".

אז מה כן? לדברי דיימונד, הפתרון הישים היחיד לטווח ארוך הוא לעשות את המיטב כדי לשפר את תנאי המחיה באפריקה. באותו ריאיון ל"הגרדיאן" הוא אמר כי "לפי הערכות, יעלה כ־30 מיליארד דולר בשנה לפתור את בעיות המלריה והאיידס בעולם כולו. זה חלקיק קטן מהכסף שעומד לרשות האיחוד האירופי, כך שזה לגמרי בהישג ידה של אירופה להקדיש סכומים צנועים כדי לפתור את אחת הבעיות המרכזיות של אפריקה — בעיית הבריאות הציבורית".