נוויל צודק: הסרט (שיוקרן בשבוע הבא בפסטיבל חיפה) לא משקר בתוכן, רק מזייף בצורה. יתרה מזאת, מרגע שיודעים על הטריק, קל לזהות את שלושת הרגעים שנעשה בו שימוש: על קולו של בורדיין נוסף עיוות מתכתי קל, כמו זמר שקולו שופץ באוטו־טיון.

אבל החשש הגדול יותר מהמהלך של נוויל הוא התקדים שהוא קובע: מרגע שסרט תיעודי אחד מרשה לעצמו להשתמש בזהירות בטכנולוגיית דיפ־פייק לאודיו, נפתח הפתח לסרטים עתידיים שינהגו באופן אחראי פחות בטכנולוגיה הזאת ויתחילו להשתיל מילים מפוברקות בפיהם של אנשים אמיתיים. אלא שהחשש הזה לא נולד עם המצאת טכנולוגיית הדיפ־פייק, הוא קיים ושריר מרגע שהומצא הקולנוע הדוקומנטרי.

הבעיה הכי גדולה של הקולנוע התיעודי היא השימוש במילה "תיעוד", שאמורה להעניק ליצירה המוסרטת ממד נוטריוני — שכל פריים בה ישמש תעודה עם חתימת אותנטיות. אלא שבימינו ברור לכולם שבכל סרט תיעודי יש בימוי — מפגש של שתי דמויות שלא היו נפגשות אילולא הצילום, מסע שלא היה קורה וזווית צילום שלא היתה יכולה להיקלט אם לא היתה שם מצלמה עם צלם, תאורן ובמאי מאחוריה. וגם אם ישנה אמינות מוחלטת ברגעי הצילום, היא מסתיימת בשלב העריכה, שבו כל מה שמתחולל הוא בגדר מניפולציה.

ויכוח דומה התעורר כשהחל טרנד השחזורים — הרגעים האלה שבהם במאים תיעודיים משתמשים בשחקנים כדי לייצר סיטואציות דרמטיות על סמך הראיונות המצולמים. קהילת הקולנוע התיעודי האמריקאית ראתה בשחזורים חצייה של קו אתי, אבל השימוש בהם על חשבון דקות רבות של "ראשים מדברים" הוא שהפך את הז'אנר לפופולרי יותר ויותר בקהל הרחב, שלא הזדעזע מכך שלא כל פריים בסרט היה ממוסמך, מאומת ומתוארך. בשם הסיפור האמיתי היוצרים — וגם הקהל — לא נבהלים מקצת חירויות יצירתיות. בודקי העובדות ירימו דגלים, אבל עיוותים קלים בטיימליין או העלמתן של דמויות משנה לא משמעותיות לסיפור הגדול הם כבר שגרה בסרטי תעודה.

אחרי שהשחזורים יצאו מהאופנה הגיעו קטעי האנימציה, פעלולי גרפיקה, קליפים מוזיקליים וגם הדיפ־פייק. השימוש הראשון בדיפ־פייק בקולנוע תיעודי נעשה בשנה שעברה ב"ברוכים הבאים לצ'צ'ניה", שעוסק במאבק נגד המדיניות האנטי־להט"בית של רוסיה. התוכנה החליפה את פני המרואיינים כדי לשמור את זהותם בסוד מאימת השלטונות, וזה ללא ספק שימוש אלגנטי יותר מאשר הנוהג להצליל מרואיינים ולעוות את קולם. "שף" הוא הסרט הראשון שבו נעשה שימוש בדיפ־פייק אודיו, והראשון שלוקח חירות אמנותית להרחיב את חומרי הארכיון שהיו ברשות היוצרים.

לא צריך להיות נביא כדי לחזות ולהמר שבתוך זמן קצר מאוד מישהו יעשה סרט תיעודי שעושה שימוש בדיפ־פייק של מרואיין אמיתי. בשנים האחרונות לא מעט סרטים השתמשו בהקלטות אודיו ישנות של אמנים מתים, ועליהן ערכו מונטאז' של קטעי ארכיון ואנימציה. סביר להניח שהבמאי הבא שימצא אוצר מוקלט יחליף את האנימציה בפניו של המוקלט, שיעשו "ליפסינק" באמצעות מחשב לאודיו המקורי שלו. תקום זעקה, אבל בכנות האם זה באמת שונה מכך שפיטר ג'קסון לקח את ארכיוני מלחמת העולם הראשונה וצבע אותם כדי ליצור סרט תיעודי שידבר לקהל מודרני?

הקולנוע הוא אמנות המניפולציה, גם התיעודי. ו"שף" הוא רק תזכורת למה שכל צרכני התקשורת אמורים לדעת כבר מזמן: האחריות ליצירה עברה מידי היוצרים לידי הצופים, הנדרשים לצפייה ביקורתית, מודעת, חדת הבחנה ונטולת נאיביות.