"

אה, וביקשנו חדר שקט", ציינתי, אוחזת את המזוודות. "זו תהיה בעיה", סינן פקיד הקבלה במלון בקופנהגן, שהתבונן בחשש בי ובשני הזאטוטים. "אנחנו בתפוסה מלאה. מחר יוסרו כל הגבלות הקורונה בדנמרק, ואנשים מכל רחבי היבשת הגיעו להשתתף במרתון, שיתקיים ביום ראשון. יהיו גם המון מסיבות". קופנהגן כבירת הרייבים של אירופה. מי ידע.

וואלה, חוגגים. בעת כתיבת הדברים השעה היא 11 בלילה והבאסים נשמעים היטב מבעד לחלון, זה לילה שלישי ברציפות. בתי המלון עמוסים עד להתפקע. ביום ראשון, כמובטח, שטפו רצי Royal Run את רחובות קופנהגן, במה שנראה בעיניים ישראליות כמסיבת הדבקה של 79 אלף איש. ומכיוון שמדובר באירוע שנערך בכמה מוקדים, שרק חלק מהם בבירה, זו אפילו יותר ממסיבה אחת. קרנבל.

שלושה ימים בלבד לאחר שארגון הבריאות העולמי הודיע שהקורונה תישאר איתנו לנצח, כמו שפעת, בדנמרק הלכו על הסנטימנט הזה בכל הכוח והשאירו אבק אפילו לאחות הגדולה שבדיה, זו שכל העולם ראה בה מכחישת קורונה. ביום שישי, אחרי 548 יום של "מצב מגפה", דנמרק הפכה לאחת המדינות הראשונות ביבשת שהסירו את כל הגבלות הקורונה הלאומיות, כשהצהירה כי המגפה אינה מהווה עוד סכנה לאומית וביטלה את אחרונת חומות ההגנה — חובת הצגת הדרכון הירוק (בדנמרק הוא מכונה בפשטות "דרכון קורונה", ללא ציון הצבע ה"נכון") בכניסה למועדונים.

זו לא החלטה שרירותית. עד יום ראשון נמנו בדנמרק 352 אלף נדבקים, שהם כ־6% מהאוכלוסייה, לעומת 10.3% בישראל. בדנמרק ייחסו את ההישג הזה לשיעור המתחסנים הגבוה מקרב בני 12 ומעלה במנה השנייה, 80%.

איך נראית מדינה שגמרה עם הקורונה? כאילו הזמן קפא איפשהו ב־2019. אין מסכות, חוץ מאשר בנמל התעופה. אין הגבלה על התקהלויות. חלק ממקומות העבודה אף הודיעו שאין צורך לדווח על הידבקות: שבו בבית, תחלימו, הקולגות שלכם לא צריכים לדעת מזה. באתר המידע הרשמי של דנמרק לענייני קורונה בולטת בהיעדרה מילה אחת, טעונה, שהפכה לגביע הקדוש של ההגבלות בארץ: "בידוד". אין בו גם שום התייחסות ל"חשיפה לחולה מאומת". שפה משנה מציאות.

"הבן שלי טוען שיש מגפה אחת לדור, והחמצנו אותה", אומרת פרופ' ליאורה שיאון, מרצה ללימודי ישראל באוניברסיטת קופנהגן. "בלי סגרים ודרמה, היא די עברה מעל הראש". רגע, היה פה סגר, לא? "היו אפילו שניים, אבל זה לא היה רציני", היא מספרת, ומיד מתבהר לי עד כמה פערי הטראומה בינם לבינינו גדולים. "הלימודים היו בזום לתקופה, מסעדות נסגרו לישיבה אבל לא לטייק־אווי, וכך עשו גם עם חנויות בגדים. כל היתר היה פתוח ועודדו אותנו לצאת מהבית. עד ספטמבר שעבר לא מכרו כאן מסכות או אלכוג'ל. מעולם לא נדרשנו לעטות מסכות בחוץ". אולי ככה מרגישים כשסומכים עלייך שתגלי אחריות, תשמרי על ריחוק חברתי ותנוחי בבית אם יש לך סימפטומים.

בקופנהגן אין הגבלה על התקהלויות, ולא רואים מסכות חוץ מאשר בנמל התעופה. חלק ממקומות העבודה אף הודיעו שאין צורך לדווח על הידבקות, כי דין הקורונה הוא כדין שפעת: שבו בבית, תחלימו, זה לא עניין של הקולגות

באַבְּסָלוֹן, סלון קהילתי מפורסם בשכונת וֶסְטֶרְבְּרוֹ המחוספסת, מצטופפים בראשון בערב קרוב ל־200 איש סביב שולחנות ארוכים לארוחה השיתופית הנודעת של המקום. אנחנו יושבים במרחק רסס טיפתי זה מזה, ושרה גינס בת ה־32, עובדת המקום, מודה שזה מעורר בה מעט אי־נוחות. "אני די גאה בזה שדנמרק הסירה את ההגבלות לפני רוב אירופה, אבל אני קצת מודאגת מכך שוויתרנו על דרכון הקורונה, שאולי עדיין רלוונטי במקומות מסוימים", היא אומרת. "היה פה קיץ רגוע, ומאז תחילת החודש, עם הסרת רוב ההגבלות, יש עלייה חדה בתיירות. זה מורגש מאוד בחיי הלילה". שרה לא יודעת שגם ישראל "חזרה לחיים" לפני חצי שנה, ומביעה תקווה שדנמרק לא תהפוך בעקבותיה למדינה אדומה, תוך שהיא לוקחת צעד אחורה ממני.

"הסרת ההגבלות היא צעד מתבקש, לאור שיעור המתחסנים הגבוה", אומר ג'ק, מפתח מוצר בן 26 מאנגליה שעבר לקופנהגן לפני כשנתיים בעקבות האהבה. את שיעור המתחסנים הזה הוא מייחס לאמון של הדנים ברשויות. "אי אפשר לא להאמין בכלום", הוא מושך בכתפיו. "אני בטוח שלמתנגדי חיסונים ישנן הסיבות שלהם, אבל אני לא רואה שום אלטרנטיבה למי שרוצה לחיות חיים נורמליים בעשור הקרוב. אני מקווה שעד אז זה ייהפך למשהו כמו שפעת, שאנשים חולים בה ומחלימים וזהו. בת הזוג שלי בהיריון, וקיבלה את החיסון הראשון לאחר ששקלה את היתרונות והחסרונות. תראי, אני מאמין במדע, אבל צריך להודות: אין לנו ניסיון של 20 שנה עם החיסון הזה. פשוט נצטרך לראות".

גם שבדיה, שכמו דנמרק, אזרחיה השלימו את החיסון השני בקיץ, תסיר בסוף החודש את מעט ההגבלות שעוד היו בתוקף במדינה — בעיקר הגבלות על התקהלויות. ברכבת, למשל, תראו שם מדי פעם אדם מבוגר עוטה מסכה, ובאחד הקרונות נתקלתי בשלט שממליץ על עטיית מסכה בשעות העומס, אך לא מעבר לכך. גם בחלק מהמעליות בדנמרק תמצאו שלט שממליץ להשתעל למרפק ולשמור על היגיינה, ובמרכז העיר מוצבים שלטי הכוונה ורודים למרכז הבדיקות החינמי הקרוב. השפה הגרפית נעימה, נטולת הפחדות.

"לפעמים אני לא בטוחה שהקורונה אי פעם היתה באמת", מסכמת מלאני, סטודנטית בת 22. ואולי זה מסכם את העניין. כשיש אמון ברשויות, כשהקמפיינים הממשלתיים לא זורעים בהלה, וכשיש יותר "הנחיות" מ"הגבלות", אפשר לקדש את החיים בלי להתמכר ל"בצל המגפה". אולי גם אנחנו ניגמל, יום אחד.