ב

ינואר 2020, זמן קצר לפני שארגון הבריאות העולמי אישר שהקורונה היא אכן מגפה עולמית, בית המכירות הפומביות סות'ביס קיים את מה שתוכנן להיות מכירה צנועה של פריטים מעיזבונו של מריו בואטה, מעצב פנים שמת ב־2018. בואטה (Buatta) זכה לתהילה בשנות השמונים כ"נסיך הצ'ינץ" (סוג של אריג פרחוני), לאחר שעיצב לכמה מהמשפחות העשירות באמריקה, ולסלבס כמו מריה קארי, בתים ברוח הדחוסה והפרחונית־עד־שיגעון שאפיינה את האחוזות הכפריות של האצולה האנגלית במאה ה־19. אם לאצולה הזו היו סטרואידים ודיסקו, ייתכן שהיא היתה נראית כמו הגרסה של בואטה. כך או כך, עם מותו התברר שהוא לא הותיר אחריו צוואה. אבל הוא כן הותיר חמישה מחסנים ושני בתים, עמוסים עד התקרה במציאות שנראות כאילו השתייכו לאדם שישן על מיטת אפיריון סינית, שמעליה כיפה בסגנון עות'מאני, בסמוך לעמודים שנראו כמו דקלים סחופי רוחות.

ההנחה היתה שהמכירה תמשוך קומץ של מביני דבר: "כסף ישן", מעצבי פנים ותיקים ומבוססים — בקיצור, אנשים שעשויים לזכור את עידן ה"יותר הוא יותר" של בואטה. במקום זאת, המכירה נהפכה לטירוף בינלאומי שנמשך יומיים. כל פריט באוסף עורר מלחמות מחירים לוהטות: מעמד לגרוטו (גומחת תצוגה) בסגנון ונציאני, מעוצב כדולפין; או פורדוניום (שידה לאחסנת פחם להסקה) על גלגלים, עשוי מתכת צבועה לכה ומעוצב כקונכייה ענקית. טורין (כלי הגשה) פגום, עשוי פורצלן שעוצב כערמת אספרגוסים, שמחירו הוערך ב־2,000-3,000 דולר, נמכר ב־25 אלף. "ממש מינימליזם", אמרה ל"הניו יורק טיימס" בליין טראמפ, אחת הקונות וגיסתו לשעבר של דונלד טראמפ.

אבל הדבר המפתיע בבהלה לבואטה היה הרוכשים הלא מוכרים שכאילו הגיעו משומקום. חלק מהם היו בלוגרי עיצוב לא בולטים. רבים מהם היו מתחת לגיל 50. היה נדמה שכל מי שהשתתף במכירה חש אותו הדבר: כאילו מכסה כבד הורם, ותחתיו נחשפה תשוקה שנחנקה שנים — לגודש, להוללות, לנהנתנות בוטה. "מתברר שיש המון אנשים שמאסו בעיצוב פנים מונוכרומטי, ומתרגשים מהסגנון המקסימליסטי של בואטה", אמר ל"הניו יורק טיימס" דניס הרינגטון, סגן נשיא סות'ביס.

עיצוב הוא מטוטלת שתנופתה מחבבת דרמה. המעבר ממינימליזם למקסימליזם מופיע לא רק בניו יורק, אלא בכל מקום ובכל רמת מחיר. אם בזמן המגפה קניתם כלי בית, ברשתות זולות או בחנויות יוקרה — ייתכן שהבחנתם בכך שהפריטים שרכשתם ניחנים בקצת יותר צבע, קצת יותר דוגמה, קצת יותר אקסצנטריות מאשר אלה שהם החליפו. וייתכן שהבחנתם גם בכך שאהבתם את זריקת האנרגיה הזו.

האינטרנט לא מפספס שינויים כאלה. בשנה האחרונה הרשת הולכת ומקוטבת בין שני הסגנונות, ושורת אתרים ומגזינים מעמתת אותם זה מול זה. "המינימליזם מת. הכירו את המקסימליזם", הכריזה כותרת ב"Vox". ב"הרפר'ס בזאר" שאלו "מינימליזם מול מקסימליזם: מי סטייליסטי יותר?". מובן שאין שום מלחמה בין כורסאות עם קפיטונאז' עליז לבין שולחנות קפה דניים סולידיים, ושום גנרל מונטי־פייתוני אינו דורש שנבחר בין צלחות חלקות לכאלה עם דוגמה. אבל התחושה היא שאכן, המינימליזם חמור הסבר ששלט בשוק עיצוב הבית והכלים במשך יותר מעשור, כשהוא שוטף את הטווח שבין איקאה לטולמנ'ס בכלי חרס חרישיים באפור־בז' ועץ לא מעובד ברוח צדקנית, מאבד רלוונטיות, בעוד יריבו הולך ונהפך לאופנתי. כבר כמה שנים החדרים שמוצגים באתרי עיצוב ובבתיהם של משפיענים, למשל השחקנית קארה דלווין ומעצבת הנעליים אורורה ג'יימס, מציגים סגנון מגוון, שיכור מביטוי עצמי ועמוס בפריטים — מקומות שבהם חדרי שינה מבולגנים מוצגים כסימן לחיים, ולא כבעיה שיש לפתור.

לקורונה היתה השפעה עמוקה מאוד על היחסים שלנו עם הבתים שלנו. היא חוללה בהם מהומה, כפי שחוללה גם בלב ובבריאות שלנו. היינו אסירי תודה על קיומו של מקדש המרחב האישי שלנו, ומלאי זעם על כך שנכלאנו בתוכו. הסגרים הביאו אותנו לפשטות מרגיעה ולזמני קרבה, אבל גם עוררו בנו סבל ומחלוקת. יותר מאי פעם, בתינו נהפכו לכלי שבאמצעותו חווינו את סערות החיים. לא מפתיע, לפיכך, שהמינימליזם, עם השאיפה שלו לסדר נקי ובתולי, לא צלח את המגפה במיטבו.

בתרבות הצריכה, מינימליזם תמיד היה קצת תרמית מקושקשת. הוא היה אנורקסיה ביתית ששווקה כבריאות, חומרנות שנארזה כהיפוכה, פרפקציוניזם שנמכר כשלווה. זו היתה הפרוורסיה שבהצגת בית שנאצר עד לכלום כיוקרה האולטימטיבית — או גרוע מזה, כהתגלמות הטוהר. חלק מהתפיסות הישנות האלה מוצגות לראווה ב"מינימלי: לחיים פשוטים ובני־קיימא", ספרן של לורי בארט וסטפני מנדראה, בעלות מותג עיצוב מינימליסטי ממונטריאול. כמה מפרקי הספר מספקים הנחיות שנשמעות טרום־קורונה במובהק, עמוסות טיפים כמו איך להכין פילינג לשפתיים, לצבוע סדינים ישנים צביעת טאי־דאי בחליטת היביסקוס, או לשמור על מדפי מטבח פתוחים בעזרת דגני בוקר הנמזגים לצנצנות זכוכית. אבל בימינו, אף אחת מההצעות האלה לא נחווית כ"פשוטה", ואולי מעולם לא היתה כזו. הדבר הראשון שחשבתי כשקראתי את הפתיחה לפרק "משפחה" — "ילדים לא זקוקים לעוד דברים. הצעצוע הטוב ביותר שילד יכול לקבל הוא הורה שיורד לגובה הרצפה ומשחק איתם" — היה "לא עכשיו, גבירותיי!".

לא עכשיו. העולם אמיתי מדי. אם את יכולה לשבת ישיבת לוטוס מלאה על שטיח ההמפ ולהיות המשחק היחיד של הילדים שלך, זה נהדר. אבל אני אמא עובדת, בת 48, גרושה, שיושבת בבית עם שתי ילדות קטנות ודדליינים. זה לא באמת אפשרי לנטרל את החיים הכאוטיים שלי עם גרנולה תוצרת בית וקולקציית שקי קניות מיוטה שתלויים על יתדות עץ אשור. ויותר ויותר, התחושה היא שזה לא הגון להעמיד פנים שזה אחרת.

הסוג הזה של פשטות יומרנית כבר משך תגובה נגדית חריפה, עוד לפני הקורונה. מארי קונדו, תופעת הסידור שעודדה מיליונים "להצית שמחה" באמצעות היפטרות מערמות של דברים טובים לחלוטין, נתקלה בלעג ניכר כשהחלה למכור באתר שלה מוצרים "חיוניים" כמו מעסה קרקפת מסיליקון או משקולות נייר ב־61 דולר. והיה גם "המנזר המינימלי" של קניה ווסט וקים קרדשיאן: העיצוב המחודש של אחוזת הפרברים שלהם בקליפורניה, שהפך אותה לבלתי ראויה למגורים עד כדי גיחוך, הושלם אשתקד וזכה לסיקור בכל מקום, מתוכניות בידור יומיות ועד מגזינים לאדריכלות. בתוך תהום הבלינג־ההפוך הלבנה, הטלוויזיה הוסתרה ברצפה, הכיורים נראו כמו שולחנות נתיחה בחדר מתים, והריהוט רווח כאילו כדי להבטיח שאיש לעולם לא יוכל לנהל כאן שיחה. לפי הדיווחים האחרונים, קים, שנשארה בעלת הנכס אחרי הפרדה מקניה, "מעצבת מחדש" את הבית, ומשתמשת בעודפי החלל כ"מחסן" לכל הדברים שלה.

מקסימליזם, סגנון שופע שבו מעודדים חפיפה, תאונה וביטוי עצמי, מספק הקלה, ולו רק מפני שהוא סלחני. התחייה הנוכחית שלו כוללת את כל מה שתוכלו לזרוק פנימה: ישן וחדש, מכוער ויפה, שימושי וחסר תועלת לחלוטין. הפעם, בניגוד לאקסטרווגנטיות של עידן מריו בואטה, הוא מתמקד פחות בדקדנטיות, ראוותנות ועושר, ויותר בגיוון, קבלה וכיף. יש עניין מחודש בסגנון "הבית של פיסטוק" האייטיזי של מעצבים כמו אטורה סוצאס, במציאות אקסצנטריות בשוקי פשפשים, בהאקינג של עשה זאת בעצמך — ולראשונה זה זמן רב, ברהיטים עתיקים, שבזמן הטאטוא הנקי של המינימליזם נהפכו כה בלתי־אהובים עד ש"יריד הענתיקות החורפי", אירוע שנתי שנערך בניו יורק, מותג מחדש כ"יריד החורף".

שלא במפתיע, הבריטים חובבי העומס — מעצבים כמו ריטה קוניג, מרטין ברודניצקי ובן פנטרית' — מובילים את הגל המקסימליסטי. מעצבת הפנים השבדית־לונדונית העולה ביאתה היימן כותבת בספרה הראשון, "Every Room Should Sing": "אני אוהבת לרקום ריסים על ספות, ולתת לכורסאות רגליים עם פיתוחי עץ שנראים ככפות של חיה. כך אני מנסה לגרום לאנשים להתחבר לחפצים דוממים לכאורה, ולהראות להם מה אני רואה כשאני מסתכלת על רהיטים. הכורסה אינה חיה, אבל היא בפירוש לא מתה".

בשיאה של מגפת הקורונה ערכתי הרבה מסעות בביתי שלי. כמו רבים מכם, נותרתי עם ניתוק הולך וגדל מה"לפני" המפואר. הזיכרון של מה שהיה פעם נורמלי הלך והתעמעם. הגירושים שלי לא סייעו לי, אבל הרהיטים כן. כי אף שהמסדרון שלי נראה כמו קלישאה קולנועית של פירוק זוגיות — הרבה מסמרים מיותמים שהחזיקו בעבר תמונות — רוב החדרים שלי רבודים בדברים שהשתייכו לאנשים שאהבתי: הוריי, הוריי החורגים, סביי וסבותיי. בבדידותי, הרהיטים שלי סיפקו לי תזכורת שהחיים הם סיפור מתמשך. יש לי סט של כיסאות מודרניסטיים בעיצוב הקלאסי של מרסל ברוייר, עם גב עשוי קנה קלוע, שקיבלתי מבית הוריהם של חברי ילדות. בכל פעם שאני משתמשת בהם, אני נזכרת בביתם של החברים, שבו ביליתי אחרי צהריים רבים של ילדי מפתח, מעורסלת בידי משפחה שהשגיחה עליי כשהוריי, אז בעצמם גרושים טריים, לא יכלו לעשות זאת.

לביוגרפיזציה של הדקורציה יש מקום טבעי באינטרנט, שבו סוג חדש של בלוגרים, אינסטגרמרים וגורואים של מותגים שוזרים את זהותם, משפחתם וביתם לתוך כל דבר שהם מציגים. בחבורה הזו בולטת ג'סטינה בלייקני, בעלת האתר Jungalow, שמציבה את מורשתה השחורה והיהודית בלב המקסימליזם הקליפורני שלה. הסגנון של בלייקני הוא בוהו ורב־תרבותי, מלא בצמחים טרופיים ובטקסטיל מרחבי העולם. בספרה האחרון, "Jungalow: Decorate Wild", מסירותה המוצהרת של בלייקני לרב־תרבותיות ולמימוש עצמי מתורגמת לסגנונות שבהם התמהיל הוא הקסם, ושלהם היא מעניקה שמות (קצת מגושמים) כמו "מָרוֹק־קָלִי", "טוּרְקְ־סִיקָנִי" או "מֶקְסִי־קופנהגן חדש".

בתוך המסגרת הזו, הערכים המבריאים והמזככים שנתפסו כמשתייכים למינימליזם עוברים עכשיו בקלילות למגרש המקסימליסטי. בספריהן של היימן ובלייקני, שפת ה־wellness זוכה לשימוש חופשי, כאילו מובן מאליו שכדי שעיצוב יהיה משמעותי כיום, הוא חייב להיות גם מרפא.

עיצוב פנים נוגע, אחרי הכל, ל"בִּפְנים" שלנו — אבל, כמו בכל דבר שמושפע מאופנות, מדובר גם במקומות שבהם התשוקות שלנו נחשפות, פורצות החוצה. כבר כמה עונות תצוגות נוטות להפרזה. באלה של גוצ'י השחור והבז' טובי הטעם הוחלפו במעילי בייסבול עם הדפסים של כלבי קינג צ'רלס ספנייל, משקפי שמש אלטון־ג'ונ'יים משוגעים ונעלי בובה באדום־דובדבן. לאחרונה ניסיתי לתת לטינאייג'רית זוג של סקיני ג'ינס, והיא הצביעה על מכנסי הרייברים שלה, דגמ"ח פדלפוני מתרחב בצבע לילך, ואמרה שהיא מעדיפה למות. במסעדות אופנתיות אפשר למצוא מנות שנראות כמו ברדק עסיסי ומפתה, במקום זרזוף דק שמתפתל לצד עלי בייבי. בבשמים, ניחוחות פרחוניים נקיים הולכים ומתאדים, ופרפומרים מובילים כמו ביירדו או ארקיסט משיקים בשמים עם מאסק משכר, פאצ'ולי ומה שאפשר לכנות "תווי ריח גוף". הרעיון המקשר בין כל אלה הוא אנושיות אקספרסיבית ומחברת — בלגן אטרקטיבי מכוון.

אם המינימליזם עסק בניסיון לשלוט ברעש הסטטי ובהתרסקות של עולם שמסתובב מהר מדי, מקסימליזם עוסק יותר בניסיון למלא חלל של בדידות ובידוד. מספר האנשים שחיים בגפם בקנדה, שבה נכתבים הדברים, הוכפל ב־35 השנה האחרונות. בקנדה ובארצות הברית אנשים צעירים עושים פחות סקס מאי פעם. רוב המילניאלס ודור ה־Z מנהלים את הדייטינג שלהם באינטרנט וחלק גדול מהעולם החברתי שלהם באמצעות הטלפון — וכל זה עוד לפני שהקורונה הפכה את חיי כולנו למישושיים פחות.

כולנו מכירים את התחושה שמתעוררת אחרי שעתיים של קניות מקוונות, גלילת מדיה חברתית או צפייה בוובינר של העבודה — חוויות אנושיות נטולות בני אנוש. זה כמו קערה ריקה קרה במעיים, במקום שבו דברים אורגניים היו נזרעים פעם. אז ייתכן שזה לא מפתיע שלאנשים שמרגישים כמו קליפה נטולת מין שחיה חיים מנותקים ודיגיטליים, ספת קטיפה ורודה יכולה להיות ריפוי בדקורציה.

ואם, בתוך האקסטרווגנצה העמוסה הזו, אתם חובטים את השוק שלכם בכורסה עטורת קפיטונאז' עליז, או בפורדוניום מעוצב כצדפה? לפחות תרגישו משהו. ואם, בעוד כמה שנים, הטפטים וכריות הנוי יחנקו אתכם? אתם יכולים להיות בטוחים שעיצוב הפנים שלכם ישתנה שוב. כי הבפנים שלכם ישתנה.