*

הראפר "ליל דיקי", יהודי נוירוטי וחסר ביטחון שמשוכנע שהוא מתנת אלוהים לעולם, הוא גיבור הקומדיה "דייב" (yes ו־HOT), שבעונתה הראשונה היתה משב רוח מרענן בזירת הקומדיה השמרנית מאוד בזכות ההתעסקות של הגיבור בסקס, איבריו המוצנעים ויחסיו המוזרים עם חברתו. אבל בעונה השנייה, שהסתיימה בשבוע שעבר, כל החן נעלם: הנוירוטיות מעיקה, חוסר הביטחון כבר לא מצחיק ואי־יכולתו לסתום את הפה נהפכה מחיננית למעצבנת ממש. נראה פתאום שכל הדברים שעשו את "דייב" חתרנית הפכו לסתמיים: דיקי ממשיך להתעסק באותם הדברים, אבל כעת זה נראה כמו לא יותר מאשר בדיחות קקי־פיפי. ככה זה — מה שהיה קיצוני וחדשני רק לפני שנתיים, היום פשוט משעמם. ובדיוק בגלל זה "דייב" מנסה בכוח והולכת לקיצוניות גדולה עוד יותר. יש בעונה פרק שלם, למשל, שמתעסק בפי הטבעת שלו, וזה לא פורץ דרך בשום צורה, סתם דוחה.

במחשבה מעמיקה על ההבדל בין שתי העונות מבינים שלא הקיצוניות היתה סוד הקסם של "דייב", אלא הכנות שלה, האופן החדשני שבו גברים סטרייטים דיברו על יחסם למיניות שלהם ואיך היא משפיעה על התפתחותם, יחסיהם עם נשים ובכלל. אלא שאת זה היוצרים של "דייב" עדיין לא הבינו בעצמם. וכשהדגש הוא רק על הקצנת ההומור, יותר ויותר צופים נושרים בדרך. כי קיצוניות היא לא ערך בפני עצמו. רק מיעוט מהקהל מזהה את עצמו בשוליים הממש קיצוניים. הרוב מסתפקים בצעד אחד הצדה מהמרכז.

את זה בדיוק פספסו דונלד טראמפ ובנימין נתניהו: אנשים לא העלו אותם לשלטון כי הם היו קיצוניים, אלא כי הם השמיעו קול חדש. אבל במקום להתמקד במה שהמצביעים שלהם צריכים, שניהם פשוט הפכו את ההקצנה לאמנות. וכך טראמפ, שעלה לשלטון בזכות קולות של מחוסרי עבודה, הגיע למערכת הבחירות השנייה כתומך בהפגנות ניאו־נאצים, כולא ילדי זרים ומעודד הזרקת אקונומיקה נגד קורונה. ואילו נתניהו, אחרי "הערבים נוהרים" ואחרי שהסתכסך עם כמעט כל בעל ברית אפשרי, חשב שמה שירכיב לו ממשלה בתום שלוש מערכות בחירות כושלות הוא ימין משיחי שונא נשים ולהט"בים.

כמו דייב, גם טראמפ ונתניהו טעו לחשוב שכדי להישאר פופולריים עליהם להקצין שוב ושוב. ולכן מפלתם שולחת מסר חיוני לכל פוליטיקאי שמנסה לקנות פרסום מהיר באמצעות אמירות זולות וצעקניות: קיצוניות תופסת לאנשים את האוזן, לא את הלב.