*

הבמאי אוליבר סטון משוכנע שלי הארווי אוסוולד לא רצח את הנשיא קנדי. לא משנה לו שוועדת וורן לחקירת הרצח קבעה חד־משמעית שאוסוולד פעל לבד. הוא כל כך משוכנע, שהוא יצר את הסרט התיעודי החדש "ג'יי.אף.קיי: מבעד למראה", שמנסה להוכיח שיש קונספירציה סביב הרצח עם עשרות פרטי מידע, מומחים ומסמכים. טענתו הראשונה היא: אין סיכוי שאוסוולד היה מצליח לבצע את הרצח הזה לבד. טענתו השנייה: ה־CIA היה יכול להרוויח הרבה מסילוקו של קנדי והיו לו האמצעים ליישם זאת.

30 שנה עוסק סטון בפרשה הזאת. ב־1991 הוא יצר את הסרט העלילתי "ג'יי.אף.קיי: תיק פתוח", שניסה להוכיח שאוסוולד לא פעל לבד, ועשה כל כך הרבה רעש, שהוא הביא לחשיפת הפרוטוקולים והמסמכים המסווגים של ועדת וורן לפי ארבע שנים, 12 שנה מוקדם מהמתוכנן. כעת, כשהארכיון לצדו, סטון כבר לא מבזבז את הזמן עם תסריט דרמטי שמציג קונפליקט וגישות מנוגדות, הוא רוצה לבטא את עמדתו באופן שלא משתמע לשתי פנים. אז הוא יצר סרט תיעודי.

הקולנוע התיעודי של השנים האחרונות הפך להיות חדר חקירות בתחנת משטרה, משרד בפרקליטות המדינה, לשכת שופטים בבית משפט השלום, המחוזי והעליון, וזירת ביצוע גזר דין. לצד סרטו של סטון, הוקרן בפסטיבל ירושלים "למה אמרתי אני", שבו גם ג'ולי שלז חוזרת לנושא שהעסיק אותה בשנות התשעים: רצח חנית קיקוס. ב־1995 ביימה שלז את "אם את שומעת תעני", שבו היא מספרת את סיפורה של קיקוס, שנרצחה באופקים ב־1993. הסרט החדש מתמקד בסלימאן אל־עביד, ששוחרר מהכלא בשנה שעברה, אחרי שריצה עונש על הרצח והאונס של קיקוס. אף שהוא הורשע ארבע פעמים, שלז ומשפחת קיקוס משוכנעות שאל־עביד אינו הרוצח, אלא רק שעיר לעזאזל נוח — כבדואי שחור — שהמשטרה ומערכת המשפט העדיפו לתפור לו תיק שישקיט את המערכת.

אנחנו חיים בתקופה שבה התקשורת, ולא מעט מהאזרחים, לא מוכנים לקבל את סמכות בית המשפט. נדמה לנו שזו אג'נדה ימנית, שמבקשת לעלות עם די־9 על בית המשפט העליון כי הוא מעדיף ערכים ליברליים על ערכים שמרניים. אבל הסרטים האלה מוכיחים שהשמאל חוטא באיבת מערכת המשפט בדיוק כמו הימין, והוא מגיש את ערעוריו באמצעות סרטים מלוטשים, מופקים היטב, שגורמים לנו לפקפק בכל, חוץ מבמי שהורשעו ברצח.

כל הסרטים האלה לא רק תפקדו בתור בית משפט לערעורים של אנשים ללא השכלה משפטית או פורנזית, הם גם סיפקו זיכויים לרוצחים מורשעים. ולהבדיל מבית המשפט, הם עושים זאת באמצעות מניפולציות קולנועיות — מוזיקה מעוררת רגש, עריכה שבוחרת רק את מה שרלוונטי לטענה, ובנייה ברורה של קונפליקט דרמטורגי שבו החלש (הנאשם) נרמס בידי החזק (מערכת המשפט). העובדה שיוצרי "צל של אמת" התנצלו השנה בפני האשה שהם ניסו להפליל ברצח תאיר ראדה, במקומו של זדורוב, מעידה עד כמה קל להאמין לסרטים, וכמה קשה להאמין לבית המשפט. בשעה שראוי שזה יהיה הפוך.

השאלות שהסרטים מעלים אכן מעוררות ספקות לגיטימיים, אבל הן מונעות מתוך סנטימנט רגשי סנסציוני ופופוליסטי, בעוד צדק ומשפט אמורים להיעשות בקור רוח וביישוב הדעת, ולא מתוך סערת רגשות. ואם עלינו להטיל ספק בכל — למה שנאמין כי במאים דוקומנטריים כשירים יותר לקבל הכרעות דין מאשר שופטים?