/// משקיעי הנדל"ן הם קורבן קל /// רשות הרגולציה צריכה לבדוק גם את האוצר /// חוק ההפלות בטקסס מסוכן יותר משנדמה /// ההצפות בניו יורק חשפו משבר מרובע
הכלכלנית הראשית של משרד האוצר סימנה השבוע את קוני הדירות להשקעה כאויב הגדול שמתדלק את הביקושים הגוברים והמחירים העולים. "המשקיעים הובילו את העסקאות ביוני", היא כתבה בסקירת הנדל"ן החודשית, והוסיפה כי "כמות הדירות שהם רוכשים עלתה ב־126% בתוך שנה" וכי "הם מתחרים עם רוכשי דירה ראשונה על אותן דירות". גם מנכ"ל משרד האוצר רם בלינקוב אמר בראיונות החג שהוא "עצוב מאוד" שהורידו את מס הרכישה ל־5% (כבר בשנה שעברה), כי זה הזרים מחדש את המשקיעים לשוק הדיור.
אבל באותה נשימה האוצר הכניס לחוק ההסדרים מהלך שדוחף יזמים להסב דירות "רגילות" לדירות להשכרה, באמצעות מס חברות מופחת משמעותית. כלומר מבחינת האוצר, משקיעים קטנים שקונים דירות להשכרה חוטפים אותן מזוגות צעירים, ואילו יזמים גדולים שמשכירים דירות הם צדיקים שמסייעים לשוכרים.
איך זה הגיוני? זה לא. אכן צריך לבנות בארץ מאגר גדול יותר של דירות להשכרה, אבל המשקיעים הפרטיים שרושמים תשואה זעירה יחסית של 3% בשנה הם לא הבעיה, לא של שוק המכירה ולא של שוק ההשכרה. הם פשוט כתובת נוחה לאוצר להפנות אליה את האש, כאילו מבחינת הממשלה "אם נאשים את המשקיעים, אולי לא ישימו לב שבעצם אנחנו אשמים".
/// דרור מרמור
רשות הרגולציה, הבת היצירתית של חוק ההסדרים, נולדה עם המון כוונות טובות: גוף שיבחן את הרגולציות שמקדמים המשרדים השונים, יבדוק לעומק את המטרות, התוכניות, החלופות, המקבילות הבינלאומיות, ההשלכות על התחרות ועל יוקר המחיה וכו'. אחרי מאבקים שונים ורגע לפני אישור החוק, בוטלה התוכנית לאפשר לרשות לעצור רגולציות, והיא תיאלץ להסתפק בייעוץ. בלהט הוויכוח על הסמכויות שלה, נעלמה מהעין העובדה שמאחריות הרשות הוחרגו רגולציות שנוגעות לפיקוח על מחירים, מסים, היטלים, אגרות ותמלוגים, וגם תוכניות מיוחדות לטיפול במשבר הדיור.
כן, האוצר — ממובילי הקמת הרשות וממנסחי חוק ההסדרים — דאג להשאיר את הסמכויות שלו מחוץ לטווח הטיפול של רשות הרגולציה. הוא שכנע את השרים שהתנגדו לרשות שהיא לא תפגע בסמכויותיהם, אבל מאחורי הקלעים וידא בעיקר שהיא לא תתקרב לסמכויותיו. עדיין אפשר לתקן את זה. למעשה, חשוב לתקן את זה: מסים חדשים או תוכניות דיור שאפתניות הם בדיוק מסוג הדברים שמצריכים נקודת מבט ביקורתית נוספת; נזק שתוכניות שגויות כאלה עלולות לגרום יכול להיות גדול יותר מנזקים שיגרמו רגולציות של משרדים אחרים.
ואם כבר הרשות הורדה לדרגת "מייעצת", לא אמור להיות כל קושי לאפשר לה לספק גם לפקידי האוצר עוד עין, עוד חוות דעת, עוד דגשים וכיווני מחשבה. זה לא מאיים על המשרד, זה יכול לשפר את תהליכי הרגולציה, לחזק את שרירי הממשל התקין. אלה מטרות שקשה לראות גם את האוצר, הכל כך קנאי לסמכויותיו, מתנגד להן.
/// שלמה טייטלבאום
החוק החדש בטקסס, שנועד למנוע הפלות אחרי השבוע השישי להיריון, הוא הרבה יותר מפגיעה קשה בזכויות האשה במדינה. הוא פיגוע דמוקרטי שלם ורחב, עם הדף אדיר.
בית המשפט העליון האמריקאי אוסר על המדינות למנוע מאשה את הזכות להפלה, אז בטקסס התחכמו: החוק בעצם אומר שעובדי מדינה לא יכולים למנוע זאת, אבל "כל אדם שאינו עובד מדינה או ממשל" יכול להגיש תביעה נגד אשה שעברה הפלה ונגד כל מי שמסייע לה, ולקבל פיצוי כספי. בית המשפט העליון כבר נדרש לחוק וקבע שהוא לא יכול לדון בו כי אין בו הפרה של הזכות להפלה.
כך, המחוקקים בטקסס הצליחו גם להעביר חוק שהעליון לא יפסול, וגם לשבש לגמרי את סדרי המדינה: הרשויות כבר לא אחראיות לאכיפה, ואנחנו עוברים למלחמות אזרחים קטנות ולהלשנות. זה בעצם מהלך שמשחרר את הרסן מפניהם של שמרנים קיצונים. בפלורידה כבר התלהבו, ומקדמים חוק דומה. מניעת הפלות תהיה רק תוצאה קשה אחת של זה; הפרטה מסוכנת של אכיפת החוק (תכף האזרחים יוכלו לתבוע את מי שביקש מהם לעטות מסכה) וקריסת המשטר הפדרלי בדרך לפירוק הברית עלולות להיות התוצאות הבאות. כך נראית חזרה לימי המערב הפרוע, והדו־קרב עובר לבית המשפט.
/// הגר רבט
בני אדם משכבות מוחלשות גרו בדירות מרתף טחובות ואפלות בערך מאז המצאת הבניינים. ואלה לרוב היו מגורים בתת־תנאים, מסוכנים, עם שלל איומים וגזים רעילים. אלא שכעת, בעידן ההתחממות הגלובלית, נראה שהאיום המרכזי הוא טביעה בהצפת פתע. הוריקן איידה, שהכה בשבוע שעבר במזרח ארצות הברית, הוביל למותם בדרך זו של 11 מתושבי ניו יורק, יותר מחמישית מכל הרוגי ההוריקן בארצות הברית, והטרגדיות האלה חשפו את כי שוק דירות המרתף הלא חוקיות גדול משהיה ידוע. מהגרי עבודה, מנקים, שוטפי כלים, האנשים שמחזיקים את ענפי ההסעדה והמלונאות — כולם גרים בדירות כאלה בלית ברירה. לפי ההערכות העדכניות, יש לא פחות מ־100 אלף מרתפי מגורים בעיר, בעיקר בקווינס. הרשויות אמנם ניסו בעבר להילחם בתופעה, אבל בשנה וחצי האחרונות, בגלל המגפה והמשאבים שהיא גזלה, התקציב המוקדש לנושא נחתך, מ־12 מיליון דולר לכ־90 אלף דולר. כך, יש כאן רגע שבו צורך עז להתפרנס, מצוקת דיור, קטסטרופת בריאות ואסון אקלימי מתנגשים זה בזה במרתפים אפלים, כלומר ארבעה משברים שונים מייצרים מציאות שבה מתים בטביעה בבית האומלל היחיד שאדם יכול להרשות לעצמו. וזה רגע שהוא לא רק מצמרר ומאיים, אלא גם ממחיש את עומק האתגרים שאיתם אנחנו מתמודדים כעת, ואת הצורך הדחוף לטפל בהם.
/// תמר טוניק
מחכים לתשובות של הבדיקות המהירות, מחכים לתשובות של הסרולוגיות, מחכים לתשובות של ה־PCR. מתוך כל ההמתנות מורטות העצבים שלנו מתחילת המגפה — שהמענק ייכנס, שהגל יעבור, שהחיסון ישפיע, שהמשבר יחלוף — ההמתנה לתשובות היתה לנו טבע שני. מה זה בשבילנו עשרת ימי תשובה, אנו כבר בשנה וחצי של חיפוש תשובות. ולא רק מהמעבדות, גם מהמנהיגים; למדנו השנה לדרוש מהם יותר.
אבל דווקא עשרת ימי התשובה כעת מזכירים לנו שיש גבול לתשובות שאנחנו יכולים לחפש בחוץ. זו תשובה של שיבה אל איזה מקור עמוק של טוב. אנחנו צריכים לבקש סליחה, לתקן את דרכינו, ולשוב אל הדבר הזה שאולי אבד לנו. לכל אחד יש את מקור הטוב העמוק שלו, וגם אם האל מבחינתו לא מעורב בזה, תמיד יש איזו תשובה בפנים שעוד אפשר למצוא, תמיד יש מה לתקן, תמיד יש לאן לשאוף לחזור. ההנחה היא שהמצב הבסיסי הוא של סדר, שקט, שלום, הרמוניה, וצריך תמיד להמשיך לחפש אותו. גם כשאנחנו דורשים תשובות מההנהגה, השאיפה הזאת לסדר נמצאת שם. גם כשאנחנו מחכים לתוצאות הבדיקה, הכמיהה היא בעצם לשקט.
אז אולי אלה ימים נוראים, ולא רק בהקשר הדתי. אבל בבסיסם יש איזו אופטימיות חסרת תקנה: שבבסיס הכל טוב, ושתמיד אפשר לתקן את הכל. או לפחות את הרוב. העובדה שאחרי שנה וחצי של משברים, מוות וחרדות, אנחנו עדיין מצפים לטוב די מדהימה, למעשה. מתברר שבני אדם הם יצורים שקשה מאוד לייאש. וזו כשלעצמה תשובה משמחת.