כ

וכב הגולף טייגר וודס הוא שם נרדף לסיפור הצלחה כל־אמריקאי אולטימטיבי. מגיל עשרה חודשים, שבו דשדש אל מחבט גולף, אחז בו וחיקה את ההנפה שראה את אביו מתאמן עליה, דרך הופעתו הראשונה בטלוויזיה בגיל שנתיים וחצי, שבה הטיס כדור ליד המנחה ההמום בוב הופ, וכלה בניצחונו בתחרות לגילי 9–10 במסגרת אליפות העולם לנוער, כשהוא בן 8 בלבד. וודס תויג כסיפור של כישרון עצום שזוהה מוקדם, טופח באימונים מפרכים — כבר בגיל 4 התאמן לעיתים שמונה שעות ביום — ופרח. ככזה, הוא עמד במרכזם של כמה רבי מכר על פיתוח מומחיות. התיוג הארכיטיפי הזה, כולל האנקדוטות מילדותו המוקדמת, מלווה אותו כל חייו.

לעומת זאת סיפורו של רוג'ר פדרר, הטניסאי הטוב ביותר בכל הזמנים, מתחיל לרוב ב־1998, כשהיה בן 17 והחל להתחרות באופן מקצועי. אין בו כל אזכור לכך שבילדותו שיחק עם אביו סקווש בימי ראשון, והתנסה, בין היתר, בסקי, היאבקות, שחייה, סקייטבורד, כדורסל, כדור יד, טניס, טניס שולחן, בדמינגטון וכדורגל. הוריו עודדו אותו להתנסות בשלל סוגי ספורט, ואמו, שלימדה טניס, החליטה שלא לעבוד איתו ("הוא היה רק מעצבן אותי", אמרה בעבר, "הוא ניסה כל חבטה משונה אפשרית, ומעולם לא החזיר כדור בצורה נורמלית"). הסיפור של פדרר לא הפך לקלאסיקה בתרבות המודרנית. למה? ועד כמה הסיפור שלו נפוץ?

"רוב האנשים שיצטיינו, לא יצטיינו בשלב מוקדם בחייהם", מבהיר בריאיון ל"מוסף כלכליסט" העיתונאי האמריקאי דיוויד אפשטיין (Epstein), מחבר רב המכר "מולטי טאלנט" (במקור "Range"), העוסק באופן שבו אנשי אשכולות משגשגים בעולם של מומחים. "בזמן המחקר על הספר נתקלתי במחקר מ־MIT שמצא שגילם הממוצע של מייסדי סטארט־אפים מוצלחים בתחום הטכנולוגיה, ביום הקמת הסטארט־אפ, הוא 45".

"מולטי טאלנט" מביא אינספור דוגמאות של אנשי עסקים, מדענים, ממציאים ואמנים שפרחו מאוחר, בלי שהתמקדו בתחום אחד מגיל צעיר, מסביר מדוע דווקא ההתפרשות לתחומי ידע שונים בתחילת הדרך היוותה יתרון עבורם, ומתקף את הטענה במחקרים מדעיים. הרעיון, בהפשטה גסה, הוא שמוטב להתייחס לקריירה שלנו כפי שאנחנו מתייחסים לדייטינג — דגימה והתנסות קודמות למחויבות.

מושג המפתח הוא "איכות ההתאמה" — מונח שכלכלנים משתמשים בו לתיאור מידת ההתאמה בין העיסוק של האדם לבין מי שהוא, יכולותיו ונטיותיו. אפשטיין מסביר כי איכות ההתאמה למקצוע של אנשים שלהטטו בין כמה תחומי עניין ורק אז התמקדו באחד היא גבוהה יותר, והם על פי רוב יצירתיים ושבעי רצון יותר מחייהם.

אפשטיין מדגים את העיקרון הזה, בין היתר, באמצעות סיפורי חייהם של ואן גוך, שספג כישלונות מהדהדים בכל תחום שבו התנסה, כולל רישום, אגב, עד שלוש שנות חייו האחרונות, והאסטרונום הגרמני יוהנס קפלר, ממציא האסטרופיזיקה. אפשטיין מפליג בשבחי חוסר היעילות, טוען שכישלון במבחן הוא לעתים הדרך הטובה ביותר ללמוד, ומעביר מסר ברור — בעידן שבו מחשב מתמקצע בקלות בתחומים שהיו בעבר נחלתם הבלעדית של בני האדם, רק מי שיחשבו לרוחב ויאמצו גמישות מחשבתית, ישגשגו.

אנחנו רגילים לחשוב שהתמחות בתחום מצריכה התמסרות אליו מגיל כמה שיותר צעיר.

"נכון, וזה עובד לחלק קטן מהאוכלוסייה. אבל במקרים רבים 'מומחיות יתר' כזאת עלולה להיות דווקא בעוכרינו. בספר אני מצטט מחקרים, שבחנו את יכולות השיפוט של מומחים מתורגלים מאוד, וגילו כי לעתים קרובות הניסיון שלהם — לא רק שלא סייע להם בקבלת החלטות, אלא פגע בהם".

למה שניסיון רב יפגע במומחה?

"כי מומחיות לעתים קרובות מובילה להגדלת־יתר של הביטחון העצמי, והתוצאה היא איש מקצוע שאינו מודע לביצועיו הלא טובים. מחקר של הפסיכולוג פיליפ טטלוק, למשל, מראה כי כושר השיפוט נפגע ממומחיות צרה, כזו שגורמת לאדם להסתכל על העולם כולו דרך התחום שלו, וכך הוא לא מצליח לראות את התמונה הגדולה יותר או כיצד ניתן לעשות דברים אחרת"

לגלות מה הייעוד שלך בגיל 40  

אחת הדוגמאות הבולטות למולטי טאלנט, שמציג אפשטיין בספרו, היא המומחית לפיתוח מנהיגות פרנסס הסלביין (Hesselbein), שלה מוקדש פרק שלם. הסלביין נולדה בג'ונסטאון שבמערב פנסילבניה לעובדי תעשיית הפלדה והפחם של העיירה. היא חלמה לפתח קריירה של מחזאית, ועם סיום לימודיה בתיכון נרשמה למכינה של אוניברסיטת פיטסבורג, שם התנסתה בקורסים מגוונים. אבל הסלביין לא זכתה לסיים את המכינה. אביה חלה, וכשהיה על ערש דווי, הבטיחה לו שתדאג לפרנסת המשפחה. כשהיתה בת 17 בלבד נשרה מהלימודים ועבדה כעוזרת פרסומאי, ולאחר נישואיה הפכה למעין כלבויניקית בסטודיו לצילום.

כשהסלביין היתה בת 34, אחת מנכבדות הקהילה ביקשה ממנה לעמוד בראש שבט צופות מס' 17 בהתנדבות. היא סירבה שלוש פעמים להצעה, בטענה כי כאם לבן היא לא מבינה דבר בבנות, עד שלבסוף הסכימה למלא מקום למשך חודש וחצי, רק עד שתימצא לה מחליפה קבועה. בפועל היא עמדה בראש שבט מס' 17 במשך שמונה שנים, ולאחר מכן המשיכה לקבל עליה תפקידים בתנועת הצופים ולנסוע לכנסים בינלאומיים. באמצע שנות הארבעים לחייה היא גילתה שהיא אוהבת להתנדב.

ההזדמנויות המשיכו להתגלגל לפתחה של הסלביין. היא עמדה בראש מסע גיוס תרומות של "יונייטד וויי" בתקופה שבה התפקיד הזה היה זר לנשים, והפכה את שיעור התרומות לנפש בג'ונסטאון לגבוה ביותר בארצות הברית. משם קודמה לנהל את הוועד המקומי של תנועת הצופות, ובתוך כמה שנים, בהיותה בת 60, מונתה למנכ"לית תנועת הצופות הארצית כולה. כיום הסלביין היא מומחית פיתוח קריירה, שעומדת בראש מכון למנהיגות הקרוי על שמה, ממשיכה לבוא בכל יום למשרד אף שהיא כבר בת 105, ואוהבת להגיד, חצי בבדיחות: "מי יודע מה יהיה האתגר הבא שלי?".

"פרנסס היא המודל לחיקוי שלי", אומר אפשטיין, שמכיר אותה אישית. "היא באמת חיה את ה'אני מאמין' שלה. יש לה אמירה מפורסמת: אתה צריך להביא סל גדול כדי להחזיר איתך משהו הביתה. משמעותה היא שצריך לשמור על ראש פתוח. כשהיא אמרה לי את זה לראשונה, הייתי קצת תקוע בכתיבה שלי, והחלטתי לקחת קורס כתיבת סיפורת למתחילים, שזה אולי יישמע קצת מוזר, כי בנקודה הזו כתבתי למחייתי כבר תקופה, אבל זה היה יוצא מגדר הרגיל ושחרר אותי מהתקיעות הזו".

מה אתה מציע למי שחש תקוע בעבודה שלו?

"להתמקד בתכנון אופורטוניסטי לטווח קצר, שמבוסס על הזדמנויות שנקרות בדרככם. יש מחקר מפורסם של הרווארד, שנקרא 'פרויקט הסוס השחור', שביקש לבחון כיצד אנשים מגיעים לאיכות התאמה טובה בעבודה שלהם. אחת ההתנהגויות האופייניות לאנשים האלה היא שהם מודעים למה שהם כעת, לתחומי העניין וליכולות שלהם, ומקדישים את עצמם למה שעומד לפניהם באותו רגע בידיעה שבעוד שנה הם אולי ישתנו בעקבות מה שלמדו, או שההזדמנויות שלהם ישתנו. אני יודע, כמובן, שזה היגיון שמנוגד לכל ספרי העסקים שלפיהם צריך להיות לך חזון לעשר שנים קדימה, אבל המחקר הפסיכולוגי לא תומך בזה בכלל. בגלל זה כל כך התחברתי לפרנסס. כי זה בדיוק מה שהיא עשתה. והמאפיינים של המסלול שלה — התכנון לטווח קצר, הדילוג בין הזדמנויות והיותה לייט בלומרית — הם כל הדברים שרציתי להאיר".

על תפקיד ההורה:
"הורים לא 'מייצרים' את ילדיהם כמו שאנו חושבים. מעל מידת העשרה בסיסית מסוימת, הכי טוב פשוט לעזור להם להפוך להיות מי שיהיו. למשל, לעודד אותם להתנסויות בתחומי עניין ויכולות מגוונים כדי שילמדו מהן על כישוריהם ונטיות לבם"

ירידה לצורך עלייה

החיבור של אפשטיין להסלביין אינו מפתיע, אחרי ששומעים את מסלול חייו. כמותה, גם אפשטיין התגלגל אל המקומות שבהם שגשג, ולא סימן אותם כמטרה מגיל צעיר. "כשהייתי טינאייג'ר, ידעתי בדיוק מה אעשה עם החיים שלי — אהיה טייס קרב ואז אסטרונאוט", הוא מספר מדירתו בניו יורק, שבה הוא גר עם בת זוגו אליזבת ובנם בן השנתיים. "כמובן בסופו של דבר לא עשיתי אף אחד מהדברים האלה, והפרויקטים שהפכו להיות חשובים עבורי היו דווקא כאלה שלא צפיתי כלל".

אפשטיין פנה ללימודי מדעי הסביבה באוניברסיטת קולומביה היוקרתית כדי להפוך למדען, אבל גם הנתיב הזה לא התממש. רגע לתוך לימודי התואר השני שלו, אירוע טרגי גרמה לו לעשות הסבה. "הייתי אצן תחרותי בזמנו, ואחד משותפיי לאימונים מת בפתאומיות לאחר מרוץ", הוא משתף. "החלטתי להיכנס לעיתונות כדי לכתוב על מקרי דום לב של אתלטים. וכך החלה סדרת ג'ובים מוזרים בעיתונות", בין היתר ככתב לילה בצהובון "ניו יורק דיילי ניוז". "אמנם לא הייתי בוחר בג'וב הזה לעולם", הוא אומר, "אבל בסופו של דבר זו היתה טירונות מעולה לתחום".

בגיל 27, לאחר שהשלים תואר שני בעיתונות, התקדם אפשטיין למשרה זמנית של בודק עובדות במגזין "ספורטס אילוסטרייטד", תפקיד זוטר שמילא לצד אנשים שהיו צעירים ממנו ב־5–6 שנים. "הגיעו לשם אנשים היישר מהקולג', למסלול שיוביל אותם להיות כתבים", הוא נזכר. זה היה יכול, כמובן, לרפות את ידיו, "אבל די מהר קלטתי שאם הייתי ממשיך במסלול האקדמי שלי הייתי נהפך למדען בינוני, בעוד אותן מיומנויות מדעיות ממוצעות, כשהן נוחתות במערכת מגזין ספורט... פתאום זה היה כאילו אני חתן פרס נובל. ברגע שהבנתי שאני לא צריך להתחרות על אותם פרמטרים עם אף אחד, זה שחרר אותי לעשות את הדבר שלי".

היתרון הזה גרם לו להתבלט מעל הקולגות שלו ולזכות במינוי קבוע נחשק — אפשטיין נהפך לכתב הבכיר הצעיר ביותר במגזין, וצבר עוד ועוד ביטחון. "הבנתי שהרקע השונה שלי הבדיל אותי מאנשים אחרים במערכת, וזו הפכה להיות התמה והאסטרטגיה של הקריירה שלי", הוא אומר. "לקחת הזדמנויות במקומות שיש לי מה ללמוד בהם, וברגע שנעשיתי דומה לאנשים במקומות האלה, ניסיתי לקחת את הכישורים החדשים שרכשתי ולהתקדם למקום אחר, שבו אהיה ייחודי יותר".

והוא עשה את זה גם במחיר של "הליכה אחורה". ב־2009, במקביל לעבודתו ב"ספורטס אילוסטרייטד", הצטרף אפשטיין למיזם העיתונות העצמאי "פרופבליקה" בימיו הראשונים לעבוד שם כמה חודשים כמתמחה, במטרה להפוך ל"עיתונאי תחקירים מסורתי יותר". "בשבוע אחד, מילולית, היתה לי כתבת שער ב'ספורטס אילוסטרייטד', ובמקביל צילמתי מסמכים עבור מישהו ב'פרופבליקה'", הוא מספר. "וזה היה פנטסטי — אני הכי בעד לנצל את החלק המוקדם של עקומת הלמידה ולנסות הרבה דברים שונים". ארבע שנים לאחר מכן אפשטיין החליט לעזוב את "ספורטס אילוסטרייטד" ולחזור ל"פרופבליקה", הפעם ככתב תחקירים בתחומים כמו מדע וקרטלי סמים.

לא כל אחד מסוגל לוותר על משרה בכירה במקום אחד כדי להפוך למתמחה במקום אחר.

"תראי, המעבר שלי ל'פרופבליקה' היה כרוך בירידה בשכר, ובצורך להסביר לכולם סביבי, ומי אני בכלל. אבל ככה זה. לפעמים ההתפתחות לטווח קצר ולטווח ארוך מצויות בקונפליקט. כלומר שהדברים שתורמים להתפתחות ארוכת הטווח שלך, בין שזו מיומנות ספורט או כישורי קריירה, למעשה פוגעים בהתקדמות שלך בטווח הקצר. אבל לי מעולם לא היתה בעיה עם הדברים האלה".

זו הסיבה שבכל מקום שנחת הוא סירב לשקוט על שמריו. כך, במקביל לעבודתו ככתב אפשטיין גם כתב את שני ספריו, שהפכו אותו לכותב ומרצה מבוקש, גם ב־TED כמובן. כיום עיסוקו העיקרי הוא הפודקאסט הפופולרי "How To!" של מגזין "Slate", שבו הוא פותר בכל פרק בעיות של מאזינים בעזרת מומחים.

הילד נטש חוג: אסון או הזדמנות?

אפשטיין אמנם עוד לא היה הורה בזמן שכתב את הספר, אבל בפרק הסיכום שלו חזה שהורים יסרבו להאמין לתמה שהציג בפניהם. אחרי הכל אחת ממילות המפתח בייעוץ להורים בעשור האחרון היתה נחישות, בזכות חוקרות כמו אנג'לה דאקוורת', פרופ' לפסיכולוגיה ומחברת רב המכר "גריט", שהרצאת ה־TED שלה על החשיבות של עידוד ילדים להתמדה נהפכה ויראלית ב־2013.

אבל יומיים לפני יציאתו של "מולטי טאלנט" לאור, פרסמה דאקוורת' מאמר ששמו "הקיץ הוא עבור התנסויות", שבו ריככה מעט את גישתה. "גם דאקוורת' נשאלת לא פעם איך לאזן בין נחישות לבין לאפשר לילדים לפרוש מדברים?", אומר אפשטיין. "ובמאמר ההוא היא אמרה שכן, התמדה היא דבר חשוב, אבל אסור לכפות אותו על ילד לפני שהיתה לו ההזדמנות לדגום כל מיני דברים שונים. אני חושב שאנשים הופתעו לשמוע את זה ממנה".

כמי שבנו הבכור נולד בפרק הזמן שבין הגשת כתב היד של "מולטי טאלנט" לפרסומו, יש לאפשטיין פרספקטיבה חדשה על הנושא, בהשראת תוכנית צבאית דווקא: "כן, אני יודע שזה נשמע רע כמודל להורות, אבל הכוונה שלי היא לסיפור על איך הצבא האמריקאי התמודד עם הקושי לשמר כוח אדם שלא באמצעות קידום".

איך הצבא האמריקאי עשה זאת?

"הוא יצר תוכנית מבוססת כישרונות. במקום להגיד לחיילים: 'הנה מסלול הקריירה שלכם, תתקדמו למעלה או החוצה', היא הפגישה אותם עם מנטורים־מאמנים, שיעצו להם להתנסות בלפחות חמישה סוגים של קריירות לפני שיתחייבו לאחת. התוכנית גם עודדה את החיילים לתעד את הרשמים שלהם בפורטל ברשת, והממצאים היו מפתיעים: אנשי הצבא היו טובים בדברים שלא חשבו שיהיו טובים בהם, התעניינו בדברים שחשבו שישעממו אותם, ובסופו של דבר 90% מתוכם שינו את בחירות הקריירה שלהם. הדבר הזה שיפר את שימור הכוח אדם ברמה שבונוסים כספיים לא הצליחו לעשות מעולם".

מה אתה מסיק מזה על ההורות שלך?

"את התפקיד שלי כהורה אני רואה באותו האופן: עליי להציע כל מיני אפשרויות, וברור שתמיד יהיו מגבלות שנגזרות מאיפה שאני חי והדברים שיש לי גישה אליהם, אבל אני צריך לוודא שאני עוזר לבן שלי בכך שאני מעודד אותו להתנסויות בתחומי עניין ויכולות מגוונים, כדי שילמד מהן על כישוריו ונטיות לבו. בפסיכולוגיה קוראים לזה 'self regulatory reflection learning', האופן שבו שיקוף של מה שאתה עושה, ואיך שהוא עונה על הציפיות שלך או לא, עוזר לך להבין מה עליך לעשות בהמשך כדי לקבל עוד יותר מידע".

אז מה היית אומר להורים שנחרדים מכך שילדם פרש מחוג כלשהו?

"שישאלו את עצמם: האם הילד שלי פשוט פרש או שהוא למעשה מגיב למידע כלשהו? שני הספרים שכתבתי השפיעו על ההורות שלי. עבור הראשון, קראתי המון מחקרים על גנטיקה התנהגותית, ששכנעה אותי שהורים לא 'מייצרים' את ילדיהם במידה שבה אנו חושבים, כלומר, כמובן אפשר להרוס ילדים אם מזניחים אותם, אבל מעל מידה מסוימת של העשרה בסיסית, הכי טוב פשוט לעזור להם להפוך להיות מי שהם יהיו.

"בהתחלה זה קצת דיכא אותי, אבל אז הגעתי למסקנה שזה בעצם משחרר, כי אין לי עניין לעשות מיקרו־ניהול גם ככה. אז אני רואה את התפקיד שלי יותר כמנטור־מאמן, ואני חושב שזו אמנות בפני עצמה".