מארוול עושה המון מאמצים בשנים האחרונות כדי להוכיח לעולם שהיא ממש בסדר עם כולם: כל קבוצה אתנית מקבלת גיבור משלה, להט"בים זוכים לייצוג, ונשים כמובן הן כבר לא העלמה במצוקה, אלא גיבורות בפני עצמן שאפילו מקבלות סרטים משלהן. היא גם דואגת להחליף גיבורים גברים ביורשות (הוקאיי והענק הירוק), לספק גיוון אתני (מיס מארוול) ואפילו להעסיק במאיות. אז למה אנחנו הנשים עדיין לא מרוצות? מה עוד אנחנו יכולות לבקש?

התשובה במילה אחת היא: לחיות. נראה כי מארוול נהנית לעצב נשים רבות־עוצמה רק בשביל הסיפוק שבלהרוג אותן (זהירות: ספוילרים!). יתרה מזאת ההקרבה שלהן תמיד הכרחית להצלת העולם: נטשה רומנוף, האלמנה השחורה, השליכה את עצמה לתהום ב"הנוקמים: סוף המשחק"; הדודה מיי מתה ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה" כדי להפוך את פיטר פארקר לגיבור חומל, לא נוקם; וונדה מקסימוף, הגיבורה שהפכה נבלית, מקריסה על עצמה הר שלם; "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" מראה לנו יקומים חלופיים שבהם מתות קפטן מארוול וקפטנית אמריקה; ואחד מנבלי הסרט הוא וריאנט של סטריינג' שנהיה רשע כי אהובתו מתה ביקום שלו.

ועכשיו ב"ת'ור: אהבה ורעם" האל הנורדי מגלה שהאקסית המיתולוגית ג'יין פוסטר קיבלה את כוחותיו, יחד עם מחלת סרטן. ובניגוד לת'ור, השימוש בכוחות האלוהיים שקיבלה ג'יין רק מחמיר את מצבה. ועד סוף הסרט היא — ניחשתם נכון — תקריב את עצמה כדי להציל את העולם.