‍

1

מחילות ומרחבים

קריירת האדריכלות של אסף לרמן שופעת תארים ופרסים, אבל הרגע המואר ביותר שלה התנהל הכי רחוק שאפשר מזירת הארכיטקטורה הרשמית, המכובדת. הוא קרה לפני כ־17 שנה, כשלרמן קפץ לאתר הבנייה בהיכל הספורט ביד אליהו, לבדוק מה קורה עם השיפוץ שאותו תכנן. "ישבתי ואכלתי פלאפל כשהגיעה משאית גדולה ושפכה הר גדול של חול", הוא מספר. "פתאום ראיתי ירבוע בוקע מתוך החול. זו חיה מקסימה כזו, עם אוזניים גדולות ורגליים כמו של קנגורו. והוא בוקע מבולבל, נופל מהחול בהיסטריה, רץ אל הכביש, וטאק — נדרס לנגד עיניי. זה היה רגע פוקח עיניים מבחינתי. אמרתי לעצמי: אם אני כבר בונה בניין, מפר סדרי עולם, חותך, גוזר, שופך, מזהם, הורג — אם אני כבר עושה את כל זה, אז למען השם, בוא נעשה את זה כהלכה, ושתהיה לזה הצדקה".

לרמן (52) היה אז אדריכל צעיר יחסית, רגע לפני שהקים משרד עצמאי. ומאז הוא זוכר את הירבוע, וממשיך לחפש את ההצדקה. פחות בשביל המכרסם הקטן, למען האמת, ויותר בשביל בני אדם. כי בעוד הירבוע חי לבדו במחילה ורק מדי פעם מגיח אל הלילה, תושבי העיר חיים בקהילות שמתנהלות במרחבים ציבוריים, בכל שעות היום. ולרמן, מבחינתו, קצת מנהל קרב מאסף על בתי הגידול האנושיים הללו. בשעה שיש מי שממירים שטחי ציבור לשטחים פרטיים, בעיקר למגורי עשירים, לרמן חושב שצריך להרוס בניינים פרטיים כדי לפנות מקום לגינות ציבוריות ולמוסדות לקהילה. זו נשמעת פנטזיה, אבל הנימוקים שלו מפורטים.

"בהרצליה, למשל, העירייה לקחה את השטח הכי יקר שהיה לה, שמיליון אנשים מאוד עשירים רצו לקנות, והתעקשה שהוא יהיה מבנה ציבור. כך קם מרכז התרבות תאו", אומר לרמן ל"מוסף כלכליסט". "בתל אביב, לעומת זאת, יש שטחים 'חומים' — כלומר כאלה שהיו מיועדים למוסדות ציבור — והעירייה הופכת אותם לשטחים שנמכרים למרבה במחיר, לייעוד מגורים ומסחר, מכיכר אתרים ועד שלל דוגמאות מהעבר: גן העיר שנבנה על גן חיות, הריסת הגימנסיה ובניית מגדל שלום, אסותא שהיה שטח חום ועוד. חשבי על היסטוריונים שבעתיד יסתכלו על הרצליה ויגידו: 'הנה, העיר הזאת שמה במקום היקר ביותר שלה חלל ציבורי' ולעומת זאת יסתכלו על כיכר אתרים ויראו ש'העיר הזאת לקחה את החלל הציבורי שאותו היא שמה במקום הכי יקר שלה והחליפה אותו בדיור לאנשים עשירים ולהחזקות פרטיות'. האם העיר הזו התקדמה? זו שאלה. בעיניי התשובה היא שברור שלא, העיר הזו הלכה אחורה".

למה שאלת השטח הציבורי כל כך משמעותית בעיניך?

"כי השיחה על החשיבות של המרחב הציבורי היא בעצם שיחה על חוסן ציבורי וחברתי. ככל שנצליח ליצור יותר זהות בינינו, כאינדיבידואלים, לבין המקום שבו אנחנו חיים כך נהיה חזקים יותר. זה לחלוטין צורך לאומי, קיומי, של מדינת ישראל, וזה משהו שהיה על השולחן בעת הקמת המדינה, אז אנשים דיברו על זה מאוד ברור. היום פוליטיקאים מדברים על זהות, על חוסן לאומי, אבל מה הם עושים עם זה חוץ מלדבר?".

זה לא תפקיד של פוליטיקאים, ממשלות? איך בדיוק אדריכלים ומתכננים אמורים ליצור זהות לאומית וחוסן לאומי?

"כדי ליצור חברה מלוכדת וקשורה אל המקום, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מרחבים משוכפלים. עפולה ובאר שבע לא יכולות להיראות אותו הדבר, הן חייבות ליצור את הייחוד שלהן, ואנשים צריכים להיקשר אליהן. באר שבע, למשל, נבנתה שכונות־שכונות, ולכל שכונה היה המרכז המסחרי שלה, ובכל מרכז מסחרי היה קולנוע, והיתה ועדה שדנה איזה סרטים יוקרנו בקולנוע כדי ללכד טוב יותר את הקהילות השונות של השכונה. אפשר להתווכח על זה, להגיד שהם הדירו את הקבוצה ההיא, העליבו קבוצה אחרת, אבל הניסיון ליצור איזשהו מכנה משותף כדי לייצר זהות ישראלית — כל הדבר הזה נעלם, זה לא קיים היום. זה אמור לקרות מאליו כביכול מכוחות השוק, אבל זה לא קורה. ואם מדברים היום על השבטים השונים ועל הקבוצות השונות, אז צריך להתייחס לזה היא בראש ובראשונה דרך המרחב שאנחנו חולקים ודרך ההזדהות שלנו עם מבני ציבור כאלה ואחרים".

את השינוי שלרמן מתאר הוא קושר כמובן לשינויים רחבים יותר בחברה הישראלית, ובראשם ההפרטה. ואת הקשר הזה הוא פורס בין השאר בספר החדש שלו, "מחווה והתנגדות: אדריכל אסף לרמן" (הוצאת אסיה), שסוקר מוסדות ציבור שתכנן בשנים האחרונות ובעזרתם דן באותן שאלות הנוגעות למרחב וזהות, לציבורי ולפרטי. את השפעות ההפרטה הוא בוחן מאז שלמד באנגליה בשנות התשעים, והיה עד לתהליך הזה בבתי הכלא וקווי הרכבת. "אי אפשר לעצור הפרטה, המדינה לא יכולה להחזיק כל כך הרבה פונקציות", הוא מודה. "אבל היא משילה מעצמה כל כך הרבה, חוסכת לעצמה כסף, ונשאלת השאלה איך זה נעשה ומה בא במקום זה. בפרספקטיבה היסטורית, ההפרטה החליפה אידאולוגיה. והיא מנגנון שהוא חסר פרצוף וחסר תכלית, כלום אחד גדול. ובכלום הזה יותר ויותר תשתיות ציבוריות נמסרות לידיים פרטיות, יותר ויותר זכויות אזרחיות הולכות לאיבוד, ויותר ויותר אנשים חיים ברחובות, כמו שאני רואה מול חלונות המשרד שלי כל הזמן. אפקט החלחול של ההפרטה הוא לא ברווח לאזרח, אלא בכסף שמחלחל מהכיס של היזם הפרטי לכל מיני כיסים של פוליטיקאים".

וזה מחזיר אותו שוב לתכנון, כי הדוגמה שעולה לו לראש היא הולילנד, אותו מיזם נדל"ני מגלומני ששלח את ראש הממשלה אהוד אולמרט לכלא. מבחינת לרמן, הכל קשור: הרחוב והכנסת, הגינות והכסף, הספרייה הציבורית המקומית ואותו רעיון חמקמק של "חוסן לאומי". "כך שהשיחה הזו היא בעצם על החוזה בינינו, כאזרחים, לבין המדינה, בייחוד המדינה הזו שלנו, ששולחת אותנו לצבא ודורשת מאיתנו את הקורבן הגדול ביותר. מה היא נותנת לנו? איפה היא מחויבת לנו? אני חושב שהשיחה הזו בישראל כמעט שלא קיימת, והיא דחופה".

לא רק שיחה, הוא מאמין גם בפתרון, כזה שיבטיח מרחבים אנושיים ולא חיים במחילות כמו ירבועים. הרעיון הוא מה שנקרא "הצברה" — מונח שטבע המשפטן איל פלג, ושמוגדר בספר של לרמן "קידום מהלכים אקטיביים העשויים לעמוד מול מגמת ההפרטה ואף לסכל אותה". "הצברה אומרת שניתן להשתמש במהלך הזה של ההפרטה בצורה מדויקת ונכונה יותר בשביל ליצור אפקט שייתן ערך לאזרחים". מבחינתו, מדובר בלא פחות מדרך לעבוד את ארץ הקודש, לעבד את ארץ הקודש. "הביטוי הזה נורא מדבר אליי, ואני לא אדם דתי. בשנות השישים בא לפה אוסקר נימאייר (מהאדריכלים המשפיעים של המאה ה־20), והוא כתב דברים מעניינים מאוד על ישראל. והמסר שלו היה פשוט: 'יש לכם מדינה כל כך קטנה' — הוא בא מברזיל, תחשבי — 'מדינה כל כך זערורית, והמשאב הכי גדול שלכם, הכי חשוב שלכם והכי קטן שלכם — זה פשוט ספייס".

"תרבות התמ"אות מכחידה את שאריות המרחבים הפתוחים, קצת מקומות מפלט שעוד נשארו. העיר נהפכת למהונדסת יותר ויותר. העירייה צריכה לקנות בניינים, להרוס אותם וליצור גינות כיס"

‍

2

אימת הממ"ד וחורבן התמ"א

עוד לפני המרחב הציבורי, לרמן — שמתכנן כמעט רק מבני ציבור — מודה שהוא מוטרד גם מהנעשה בשכונות המגורים, בבתים שלנו, במחילות הפרטיות. כשאני שואלת על "תרבות התמ"אות", הוא צוחק בקול. "תרבות התמ"אות... זו הפעם הראשונה שאני שומע את החיבור הזה — תמ"א ותרבות. אבל יש בזה משהו, בטח בתל אביב, שבה הפרויקטים האלה מציפים כל חלקה טובה, גם בשכונה שלי. המנגנון הזה של התמ"א נועד לאפשר ולקדם ולזרז התחדשות, וגם לענות על הצורך האיום והנורא הזה של מיגון".

"הצורך האיום של המיגון"? כלומר הממ"ד?

"ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבה יש הכרח כזה, להכניס לתוך הבית שלך את הפוטנציאל של האימה. שהוא יהיה נוכח בכל מקום. והכי נורא — ברוב הבתים זה חדר ילדים, שם אתה מגדל את הילד שלך, בתוך הפוטנציאל של הזוועה. הנוכחות הזאת עוקצת אותי. כשרם קולהאס (אדריכל הולנדי, מהבולטים בדורנו) דיבר על המעלית כעל פוטנציאל קבוע של אסון בתוך הבניינים, הוא פשוט לא הכיר את הממ"ד".

ומה הצפת התמ"אות עושה למרחבים שמחוץ לממ"ד, כשהיא כורתת עצים ומחסלת חצרות בשביל למקסם את הבנייה ולהתקין חניות?

"המרווחים בין בניינים — כל אותם חללים שמצאנו בהם קסם כילדים, כנאהבים, כסתם דיירים, כחתולים, כקיפודים — הולכים ונעלמים. תרבות התמ"אות מכחידה הכחדה המונית את שאריות המרחבים הפתוחים, הקצת עצים, קצת צמחיות, קצת מקומות מפלט שעוד נשארו, העיר נהפכת למהונדסת יותר ויותר, ומשנה את פניה לחלוטין".

יש איך להילחם בזה?

"העיר חייבת לייצר מרחבי־נגד, מרחבים ציבוריים פתוחים. תל אביב עשתה את זה בהרבה הזדמנויות, והיא צריכה לעשות את זה הרבה יותר. אני חושב שברחובות של מגורים, תל אביב צריכה לקנות בניינים, להרוס אותם וליצור גינות כיס, כדי לשמור על איזשהו איזון".

להרוס בניין פרטי בשביל גינה ציבורית?

"זו לא המצאה שלי. לעירייה יש תקן להקצאת שטחי ציבור פתוחים פר קפיטה. בצפון העיר המצב טוב יותר, ובחלקיה האחרים פחות. אם את מסתכלת על תל אביב ועל כיכר דיזנגוף המחודשת והנהדרת ורואה עד כמה היא עמוסה, זה מוכיח כמה נחוצים המרחבים הציבוריים. אחד המהלכים המקובלים במקרים כאלה הוא להיכנס למארג אורבני צפוף, וליצור גינות כיס על ידי הריסה של מבנים. למשל בתוכנית האב לשכונת מונטיפיורי כלול נספח שהוכן בידי צוות התכנון ושמאי מקרקעין, שממליץ על בניינים ספציפיים להריסה בדיוק למטרה זו — חלל ציבורי. לצערי זה לא יושם והסיבות ברורות, אבל עדיין אין ויכוח על כך שישנו מחסור חמור בשטחי ציבור, ושאם הרשויות לא ייזמו ויקימו אותם — הם לא יקרו מעצמם".

זה ריאלי בכלל? שווי הבניינים האלה נאמד בעשרות מיליוני שקלים, וצריך את הסכמת בעליהם.

"ברור שהעלות של שטחי ציבור גבוהה. תחשבי כמה שווים שטחי הציבור ליד הים, למשל. לא לחינם יזמי הנדל"ן מנסים להשתלט עליהם ללא הרף. גם ליצור גינות כיס בתוך מרקם מגורים זה מהלך יקר, אבל חיוני ביותר. אנחנו חייבים שטחים ציבוריים טובים כחלק ממארג החיים שלנו. בלעדיהם החיים בעיר מסויטים, אין לאן ללכת עם ילדים, איפה לעצור לרגע לנשום אוויר, להתעמל או סתם לעשן סיגריה. המחקרים מוכיחים את התועלות שבכל אלו לאיכות החיים של התושבים אבל גם לערכי הנדל"ן של הסביבה הסמוכה, שעולים פלאים. לכן אין היגיון בלהתנגד לגינות כיס או כל שטח ציבורי אחר במרקם מגורים, בהנחה שהוא מתוכנן נכון ואינו מייצר מפגעים לשכונה".

ובינתיים לא רק החתולים והקיפודים והירבועים נעלמים, גם התושבים מתחלפים.

"הספר שלי, בין השורות, הוא קינה על תל אביב שהולכת ונעלמת. החספוס התל אביבי היום משועתק ומשוחזר באופן מלאכותי בכל מיני ברים ומספרות, אבל החספוס האותנטי שתל אביבים גדלו איתו הולך להיעלם. אני עצמי חלק מאיזושהי תל אביביות שנעלמת מהעיר. תל אביב נראית אחרת, והאנשים שחיים בה אחרים. אותי זה שם בעמדה כפולה — מצד אחד אני קורבן של השיטה, ומצד אחר אני משתף פעולה עם השיטה, כי אני אדריכל, אני עובד בזה, גם אם אני לא מתכנן פרויקטים שבהם מוציאים את התושבים הוותיקים ומחליפים אותם באנשי הייטק".

"הצורך של מיגון הוא איום ונורא. הממ"ד מכניס לתוך הבית את הפוטנציאל של האימה, שיהיה נוכח בכל מקום. וברוב הבתים זה חדר ילדים, שם אתה מגדל את הילד שלך, בתוך הפוטנציאל של הזוועה"

‍

3

גן ישן או מפלצת חדשה

לרמן אכן תל אביבי מלידה (גם כיום הוא חי במרכז תל אביב עם שלושת ילדיו), וגם אדריכל מלידה; זה אחד הענפים הכי משפחתיים שיש, שהצמיח הכי הרבה שושלות, "אבל אנחנו לא מהמשפחות השולטות, ההורים שלי לא היו מהאריות", הוא אומר. רפי ועדנה לרמן הקימו משרד לתכנון מהוותיקים והמובילים בארץ, "תכנון ממסדי, עם משרדי ממשלה, תחזיות — אבא שלי למשל הכין את התוכנית לקליטת העולים בתחילת שנות התשעים ואת תמ"א 31. תוכניות גדולות כאלה, בעוד אני תמיד התעניינתי באפקט של בניין בודד".

הוא למד באחד מבתי הספר המובילים בעולם בתחום, ה־AA הלונדוני, שהצמיח בין השאר את רם קולהאס, זהא חדיד ורון ארד, והתחיל לעבוד שם. "היה לי משרד, היתה לי מערכת יחסים, בית, מכונית, היו לי חיים. אבל לא היה לי קשר, ולא היה לי אכפת. עבדתי על פרויקטים לתושבים מג'מייקה ומפקיסטן, זה היה מעניין, אבל הרגשתי שזה פחות רלבנטי עבורי. אז בגיל 30 חזרתי לארץ, ופה הכל מעניין אותי, אני מסור לזה, אני ציוני מאוד, ואני מאמין בתפקיד שלי פה". עם שובו לארץ השתלב במשרד המשפחתי, לצד אחיו גדעון, "הייתי שם חמש שנים וזה לא כל כך צלח. זה היה צפוף נורא, עם שני הוריי ואחי, גלש לאלף ואחד מקומות פרטיים, ואני החלטתי שאני רוצה לצאת להרפתקאה שלי. זה היה מאוד הרפתקני. זה עדיין מאוד הרפתקני".

ב־2006 הקים משרד עצמאי, שכיום מעסיק שמונה אדריכלים, ומאז תכנן, בין השאר, את שיפוץ היכל הספורט ביד אליהו, היה שותף בתכנון השיפוץ של בניין עיריית תל אביב, שימש אדריכל ביצוע בשיפוץ של מוזיאון ישראל ותכנן מרכז הייטק בקצרין. לא מעט מעבודותיו זכו בפרסים: ספריית נזריאן באוניברסיטת חיפה זכתה בפרס רכטר; מגורי הצעירים בקיבוץ סאסא זכו באות העיצוב ע"ש פובזנר; ומרכז התרבות תאו בהרצליה גרף את המקום הראשון בתחרות האדריכלות הבינלאומית Architizer A+Awards, עם יותר מ־400 אלף קולות, וכיכב בספרי אדריכלות מובילים (למשל "Architizer: The World's Best Architecture 2020" של הוצאת Phaidon היוקרתית ו"Brutalism Reinvented" של היסטוריונית האמנות והעיצוב אגתה טורומנוף). תשעה מהפרויקטים שלו מכונסים בספר החדש, שחוקר האדריכלות דן הנדל ערך ומלווה במאמר ערוך ומקיף על עבודתו וגישתו של לרמן. במקביל הוא גם לימד במשך שנים בבצלאל.

אבל רוב הזמן הוא נמשך אל הצדדים הפחות מלוטשים של האדריכלות. המשרד שלו, לשם המחשה, שוכן באזור התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, והוא פיתח התמחות ייחודית למדי בשיפוץ מבני בטון ישראליים ישנים וצירוף תוספות למבנים כאלה. "יש לי את אוניברסיטת חיפה, עיריית תל אביב, היכל הספורט ומוזיאון ישראל", לרמן מונה באצבעותיו. "לאף אדריכל אחר אין את זה בפורטפוליו שלו. ולכל אחד מהבניינים האלה היה מישהו שרצה להרוס אותו ולעשות משהו חדש. מה זה חדש? חדש זה של היזם הפרטי. מייסד מפלגת הירוקים וסגן ראש עיריית תל אביב לשעבר, פאר ויסנר, קידם קמפיין שלם להרוס את בניין העירייה. גם את היכל הספורט רצו להרוס".

גם על כיכר אתרים היה מי שרצה שייפול סקאד - וזה היה ראש העירייה לשעבר שלמה להט (צ'יץ'). אתה עצמך תכננת הצעה לשינוי הכיכר, ועשית זאת בהתנדבות עבור העמותה "לא למגדלים בכיכר אתרים". מה לדעתך יעלה בגורלה של הכיכר הזאת?

"אני לא יודע. קיבלתי אוזן קשבת בעיריית תל אביב, אבל אני חושש שהכוחות שפועלים סביב הכיכר חזקים מאוד, ולצערי העירייה בחרה ללכת איתם, בניגוד לשכל הישר, לדעתי ולדעת התושבים. העירייה הזאת עשתה עבודה מדהימה בתל אביב, אבל במקרה הזה היא מאוד מאוד טועה. השטח הציבורי הולך ומתמעט, והשטח הציבורי של החוף יהיה בצל של החזקות פרטיות. להתרחץ בים מתחת למרפסות של אנשים זה לא כמו להתרחץ מתחת למרפסות של מלונות. כיכר אתרים היא חלק מהדנ"א של תל אביב, נקודת ציון לכל מי שגדל בה, אני זוכר אותה מהדייט הראשון בחיי. למחוק מקום בברוטליות שעוקרת אותו ממקומו בציר הזמן זה מעשה שכמעט שלא עושים אותו בעולם, מסיבות אקלימיות, בגלל ההיסטוריה של העיר וכדי לא לקחת חלל ציבורי גדול ולמסור אותו לידיים פרטיות. אני מאמין שבמקום זה צריך לשפץ את הכיכר, לגעת בה בצורה עדינה, לכבד אותה, להחיות אותה, לא למחוק ולשים במקומה מגדלים, שבהם האנשים הנורא עשירים האלה יעמדו לך מעל הים או הבית ויעשו על האש על הראש שלך".

גישת ה"לא להרוס, להתערב" מאפיינת רבים מהפרויקטים של לרמן, מסיבות סביבתיות ותרבותיות. לפעמים ההתערבות נתפסת כקיצונית במינימליות שלה. למשל, בתוכנית שהציע לכיכר ספרא בירושלים. "המתחם כולל את בית העירייה ואת גן דניאל, גן יפהפה בן מאה ומשהו שנים, שנמתח עד העיר העתיקה, ונבחרתי לעלות לגמר של התחרות עם הצעה שהיתה היחידה שלא בנתה על הגן", לרמן מסביר. "כולם הרשו לעצמם לעשות זאת, ואני כל כך התפלאתי — איך אדריכל עכשווי מרשה לעצמו לבוא לבנות על גן כזה היסטורי ויפה, שהוא גם הגן היחיד על דרך יפו. כל מה שאני הצעתי היה עיבוי של הבניינים הקיימים. אחר כך מישהו כתב בעיתון שההצעה שלי היתה 'רדיקלית' כי היא הציעה לעשות כלום, אבל זה לא נכון, היא פשוט הציעה לא לבנות על החלל הציבורי הראשי, וזאת כי במילים פשוטות אני אומר: 'מי אתם בכלל? מי אתה שמרשה לעצמך לעשות כזה מהפך בחלל בן יותר ממאה שנה, עם עצים כל כך ותיקים, עם היסטוריה כל כך מפוארת? מי אתה שתבוא ובהינף יד תרמוס את זה?'". התוכנית של לרמן לא התקבלה; זו שכן, כוללת בנייה על חלק מהגן.

"על ההצעה שלי לשיפוץ כיכר ספרא בירושלים כתבו שהיא 'רדיקלית', כי היא הציעה לעשות כלום, אבל זה לא נכון, היא פשוט הציעה לא לבנות על הגן הציבורי. מי אתה שתעשה מהפך בחלל בן יותר ממאה שנה, עם עצים ותיקים והיסטוריה מפוארת?"

‍

4

חלילן ואובדן

עולם האדריכלות רווי קליקות, תככים, פוליטיקות ומתחים. לרמן לא נרתע מהם; להפך. קולגות משבחים את העבודה שלו — עדה כרמי הוותיקה והמוערכת, למשל, מסרה ל"מוסף כלכליסט" כי "לרמן אוהב את האדריכלות, מרצה, כותב ומלמד, אך בעיקר מתכנן מבנים מוקפדים ומקצועיים" — אבל גם מודים שהוא לא אדם קל, ושיש לו מוניטין של עושה צרות. לרמן מכיר את הטענות: "איכות במהותה היא בלתי מתפשרת וצריך שיהיה משוגע לדבר, כמוני, שמוכן ויודע איך להוביל לתוצאות איכותיות, ואת זה כל מי שמגיע אליי יודע שהוא יקבל. היום, בגילי המתקדם, ולאחר ניסיון של יותר מ־20 שנה במערכת הציבורית, למדתי לעשות את זה לאו דווקא בדרך של עימות, אלא בדרך סבלנית ומתונה הרבה יותר". בזירה המקצועית עצמה לרמן בדרך כלל עושה צרות לטובת הקולגות: הוא מרבה לדבר על השחיקה במעמד האדריכל, ובעיקר תוקף את השימוש באדריכלים כיועצים לרשויות המקומיות, ב"תנאים משפילים לחלוטין" ובשיטת עבודה שלדבריו מאלצת את האדריכלים "להשקיע את המינימום. שיטה שמעודדת בינוניות אם לא פחות מזה, ומכתיבה את הנוף של המדינה שאנחנו רואים".

היא לפחות מאפשרת בנייה מהירה וזולה?

"לא. לרוב איכות היא יותר זולה — יש מחקר של הטכניון שמראה שהסיבה העיקרית לכך שפרויקטים חורגים מהעלויות ולוחות הזמנים שלהם נעוצה בתכנון לקוי. אז חוסכים 0.25% בעלות התכנון, ואז משלמים לפחות 15% יותר על הבנייה. אלה רוב הפרויקטים בישראל: מתכננים אותם בזול מדי, מהר מדי, ואז מבצעים אותם לאט מדי ויקר מדי. התוצאה קטסטרופלית".

מה עושים עם זה? בשלב הראשון הוא היה מעורב בגיבוש "אמנת איכות אדריכלית ותכנונית", שאומצה בידי לא מעט ערים גדולות, כולל תל אביב.

יחסיו עם עיריית תל אביב ממושכים ומורכבים. לא רק סביב כיכר אתרים, אלא גם בעניין בניין העירייה. התוכנית של לרמן לשיפוץ הבניין כללה קומת תצפית ומסעדה על הגג, אלא שראש העירייה רון חולדאי גנז את התוכנית לגג. לרמן התפטר, אבל חלק מרעיון ההצברה, אותה פתיחה לציבור שביקש לשלב בו, בכל זאת יצא לפועל. לא על הגג, אלא בלובי, שמארח פעילויות ציבוריות לבני גילים שונים. "הכניסה החדשה מהרחוב ומערכת התאורה שהוספנו לבניין, שמתקשרת עם התושבים ומאפשרת לעירייה להשתמש בחזית למסרים שונים, שינו דרמטית את סדר היום", הוא אומר. "כתל אביבי אני יכול להגיד לך שבניין העירייה תמיד היה שנוא, ואני חושב שזה השתנה. מבניין שהולכים אליו כפופי ראש לשלם קנס הוא נהיה בניין שמתקשר איתך, מממש את הציבוריות שלו הלכה למעשה".

לשאלה מה קרה מאז ליחסיו עם חולדאי לרמן מגיב ב"את ראית אותו פעם מחלל? פשוט וואו. הוא חלילן נהדר, מנהיג".

זה לא אומר דבר על תפקודו כראש עירייה.

"אפשר לומר המון דברים בגנותו, אבל הוא ראש עירייה אקטיבי ומסור. אני לא מסכים עם חלק מההחלטות שלו, אבל אי אפשר להמעיט מהתרומה האדירה שלו לעיר. באופן כללי, כמי שעובד לא מעט עם צוותים בעיריות, חשוב לי לומר שיש בהן אנשים טובים, בניגוד למה שחושבים על השלטון המקומי".

משרדו של לרמן מתכנן כיום 12 פרויקטים בשלבים שונים, מתוכם "חמישה־שישה בסדר גודל של תאו", אותו מרכז תרבות בהרצליה, "שאגב לא היה יקר יותר מכל מרכז קהילתי ממוצע", ואלה יוקמו באשקלון, כפר סבא, לטרון ומרכז נוסף בהרצליה. ברבים מהפרויקטים שלו יש דגש אקולוגי משמעותי (לרמן עצמו, אגב, לא מחזיק ברכב פרטי): מבנה ההסמכה והסחיטה בשפד"ן, מבנה לסילוק פסולת בנתב"ג, מבנים לדחיסת אשפה בבת ים, יהוד, לוד ועוד, וגם מבנה הכניסה לגן החיות בבאר שבע, שלא יהיה ממוזג. גם זו החלטה סביבתית. "הכנסנו מיזוג רק לחללים שאנשים יושבים בהם זמן ממושך, לא במעברים וכו'", הוא מסביר. "במקום מיזוג אוויר אנחנו משתמשים בשיטות אחרות להורדת טמפרטורות, שיטות עתיקות — מינהור של רוח והצללה, גגות כפולים. בפרויקט הזה אנחנו בונים את פרגולת הבטון הגדולה ביותר שנבנתה במזרח התיכון, למיטב ידיעתי, 1,800 מ"ר".

אחרי כל האידאולוגיה, אחרי שיחות רבות שבהן פרס את משנתו, זעם על טעויות, נלחם על המרחב, כמה לבטון ישן, לרמן עוצר פתאום בבת אחת. כאילו אחרי שנגמר לו מה להגיד, בא הדבר החשוב ביותר. "את יודעת מה יעשה טוב? אם תמצאי דרך להזכיר בכתבה את אשתי הראשונה". אשתו הראשונה היתה האמנית שלי פדרמן, בתו של דיוויד פדרמן, איש עסקים ומבעלי קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, שמתה מסרטן לפני כשמונה שנים, בגיל 39. היא עסקה בעבודותיה לא מעט בהשלכות ההון על החיים, למשל בפרויקט שהוקדש לפועלי בניין שנהרגים בתאונות או ביצירה המפורסמת ביותר שלה, שהוצגה בביאנלה לאדריכלות בוונציה ב־2004. לרמן הכיר את פדרמן אחרי שנחשף לעבודה הזאת, שהתחברה לתפיסת העולם שלו ולביקורת החברתית שבה, והחיבור הזה הוביל לנישואים ולהולדת בתם, כיום בת 15. "העבודה שלה בביאנלה הצליחה מאוד, ואני קראתי על זה בעיתון ונורא רציתי להכיר אותה. חשבתי שזו עבודה מעניינת מאוד, וגם אמיצה, בהתחשב במשפחה שממנה היא הגיעה", הוא מספר. "זה היה מיצב שנקרא 'סי אנד סאן', תאי צפייה כאלה שנראים כמו תא שירותים של אתר בנייה או תא שיזוף, כל אחד לוקח את זה לאיפה שהוא רוצה, ואתה נכנס לתוכם, משלם חמישה שקלים ומסתכל על השקיעה בחוף הים. זה עולה לך כסף להסתכל על השקיעה!".