א

דם סנדלר הוא סקאוטר שמהמר על הקריירה שלו כדי להוכיח ששחקן כדורסל ספרדי אלמוני יכול להפוך לכוכב NBA. זוהי עלילת "השיחוק", הלהיט העכשווי של נטפליקס. עכשיו החליפו את ספרד בניגריה וקיבלתם פחות או יותר את עלילת "Rise", שעולה השבוע בדיסני+ ומבוסס על סיפורם האמיתי של ארבעת האחים למשפחת אדטוקומבו. רגע, יש עוד: המירו את הכדורסל בשחמט, ואת הניגרי/ספרדי בבנגלדשי — וקיבלתם את "הפלא מפריז" הצרפתי שהגיע היום לבתי הקולנוע.

לא מפתיע לגלות שאין הפתעות בסרטי הספורט. אחרי הכל רובם מבוססים על נוסחה שעובדת כבר עשרות שנים, מימי "רוקי" ועד "משפחה מנצחת" — הגיבור תמיד יתחיל כדמות שולית וחלשה, שאף אחד לא הימר עליה, שהכל היה נגדה, אבל היא התעקשה ונלחמה והפכה לאלופה. ולרוב הסרטים האלה יהיו מבוססים על סיפורים אמיתיים, כדי להמחיש לנו שהנסים האלה אכן קורים בחיים לאלה שמעיזים.

סרטי ספורט הם בעצם סיפורי גאולה, מסע הפיכתו של הלוזר לווינר — התגלמות החלום האמריקאי, ההוכחה להבטחה הרשומה בהצהרת העצמאות כי באמצעות נחישות והתמדה כל אחד מכל נקודת מוצא יכול לזכות להצלחה. ויותר משההצלחה הזאת מסומלת בזכייה באליפות, היא משתקפת בניידות החברתית של הדמויות, שעוברות מעוני לעושר. דיסני, בהיותו האולפן שמאז ומתמיד מייצר תכנים פטריוטיים כל־אמריקאיים, מתמחה בזה במיוחד. זפזופ אקראי בסרטי הספורט שמציע דיסני+ יאפשר לכם לבחור בין "Miracle" שעוסק בהוקי, "לזכור את הטיטאנים" ו־"Invincible" על פוטבול, "The Rookie" על בייסבול, "סקרטריאט" על מרוצי סוסים, ו־"The Greatest Game that Ever Played" על גולף — כל אחד מהם יתעקש שהחלום האמריקאי אינו שקר ושיש דוגמאות רבות לאלה שהצילו את עצמם מחיי עוני ומצוקה והפכו לעשירים ומפורסמים.

המסר הזה אינו תמים. לכאורה מדובר במסר של הכלה, בסרטים שמציגים את האחר כמי שיכול להתקבל לתוך האליטה. אבל יש בהם תוכחה סמויה: אם אתם עדיין עניים וחיים חיים של אומללות, זה רק כי לא התאמצתם מספיק. כי החברה האמריקאית מציעה הזדמנות שווה לכל מי שמוכן לקרוע את עצמו ולהצטיין.

דרך סרטי הספורט ניתן לבחון איזה סיפור אמריקה המיינסטרימית מספרת לעצמה בכל תקופה — מי הם האנדרדוגים שעולם הספורט יציע להם גאולה וישועה. ובעצם: מיהן הקבוצות המוחלשות שהכי גורמות לאמריקה להרגיש אשמה על שדחקה אותן לשוליה.

בהתחלה היו אלה צאצאי המהגרים האיטלקים: "אלימות בשכונת העוני" (1956) הציג את סיפורו האמיתי של המתאגרף רוקי גרציאנו בגילומו של פול ניומן הלבן מאוד. 20 שנה אחר כך, בהשראת אותו סיפור, יצר סילבסטר סטאלון את דמותו של רוקי בלבואה ב"רוקי" (1976). מעט אחריו נכנס רוברט דה נירו לנעליו של מתאגרף אחר ממוצא איטלקי, ג'ייק למוטה, ב"השור הזועם" (1980).

בשנות השמונים לבנים מזדקנים מהפריפריה החליפו את האיטלקים העירוניים: קווין קוסטנר היה חוואי מאיווה שהבייסבול מציל את חייו ב"שדה החלומות" (1989), אחרי שגילם מאמן שעבר זמנו בקרוליינה הדרומית ב"מעריצה צמודה" (1988). בדומה לו ג'ין הקמן גילם מאמן כדורסל שעבר זמנו באינדיאנה ב"ימים של תהילה" (1986).

שנות האלפיים הכניסו לסרטי הספורט את ההתמודדות הפיזית עם מצוקות ומגבלות גופניות ומנטליות: התמכרות לסמים ב"פייטר" (2010), התמכרות לסטרואידים ב"המתאבק" (2008) ומתמודדי נפש שנלחמים להפוך לנבחרת כדורסל מנצחת ב"צ'מפיונס" (2018) הספרדי.

במשך השנים זכו לאייש את עמדת האנדרדוג גם יהודים (למשל "מרכבות האש", 1980) ונשים ("סקרטריאט", 2010). אולם בשנים האחרונות סרטי הספורט העדיפו להתמקד בשילובם של שחורים בתוך עולם שיבטיח להם חיים של רווחה כלכלית: מ"קריד" (2015), שבו מתאבק שחור יורש את מקומו של רוקי בלבואה האיטלקי; דרך "הזדמנות שנייה" (2009) שבו סנדרה בולוק הלבנה מתגברת על הגזענות שלה ושל בני קהילתה ועוזרת לספורטאי שחור, המגיע ממשפחת מצוקה וסובל מלקויות למידה, להגשים את הפוטנציאל שטמון בו; ועד "משפחה מנצחת" (2021), שמספר על העקשנות שהכניסה את האחיות וויליאמס השחורות והעניות לצמרת עולם הטניס, המזוהה עם לבנים אמידים. שוב ושוב, סרטי הספורט סיפרו איך הספורט הוא המקום היחיד שבו לפריבילגיה לבנה בורגנית אין יתרון על פני אלה שהגיעו חסרי כל משכונות המצוקה.

ועכשיו הטרנד הוא מהגרים — מהלך מתבקש לאור העשור האחרון, שהתאפיין בגלי פליטים שברחו ממקומות כמו סוריה ואוקראינה, ובהתחזקותם של שליטים שונאי זרים כמו דונלד טראמפ. המהגרים ב־"Rise" אפילו מגיעים מניגריה — אחת המדינות שטראמפ כינה "מדינות חור תחת" ("Shithole countries"), וניסה למנוע הגירה של תושבים ממנה לאמריקה.

אבל "Rise" הוא סרט של דיסני, והוא לא רוצה לעשות לאף אמריקאי רע בנשמה. אז הסרט הולך אחורה כמה שנים לפני שאיסור המסע של טראמפ נכנס לתוקף, ומראה איך מהגרים חסרי כל יכולים להפוך לאלופי NBA, אם רק יעניקו להם הזדמנות. "מכיוון שאנחנו מהגרים, אנחנו עובדים קשה יותר, רצים רחוק יותר ורעבים יותר להצליח", אומר הגיבור יאניס אדטוקומבו לפקידת הגירה שמתלבטת אם להעניק לו אשרת כניסה לאמריקה. מה זה משנה מה קורה למהגרים כמותו בהמשך?  

הסיפור של אדטוקומבו מרגש באמת. בלי ציניות. ובכל זאת קשה להימנע מהציניות, כי גם בסרטים התמימים והערכיים האלה המסר הברור הוא שאלה שמגיעים מרקע ללא פריבילגיות יעבדו כפליים יותר קשה כדי שבעל הבית הלבן ירוויח יותר. בין שהוא בעל הבית של קבוצת כדורסל או של אולפן קולנוע. והסיכוי שלהם להצליח עובר בעיקר בתחומים שמחפשים יחידי סגולה כמו ספורט ושירה, לא ביומיום הבנאלי של עולם העסקים. כך שכל המסרים היפים של תקווה והצלחה בסרטי הספורט בעצם מטשטשים מציאות של ניצול וחוסר שוויון. אבל על מנת חלקם של ההמונים אף אחד לא רוצה לדבר. תנו להתרגש מהיוצאים מן הכלל.