חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// המוסדיים הוכיחו את עצמם בשופרסל /// היורו מזכיר את חשיבות הלוקיישן /// ביידן קצת בורח מהבית /// אברמוב מחייב בירור מעמיק
מוסף כלכליסט | 14.07.22
שופרסל
המנצחים האמיתיים
לפעמים צריך לדעת לחתוך הפסדים ולצאת בכבוד מהמשחק. עופר בלוך (בתמונה) לקח סיכון מחושב כשהגיע לשופרסל כמנכ"ל. הסיפור ידוע: היו"ר יקי ודמני דחק החוצה את המנכ"ל איציק אברכהן וקידם את בחירתו של בלוך על פני מועמד טבעי יותר, אורי קילשטיין. בלוך בנה על שטח נקי מאברכהן ויציבות של ודמני, אבל זה הלך וההוא חזר, בלחץ המוסדיים המובילים בחברה, הפניקס, מנורה וקרן ספרה, והשבוע התברר שההימור של בלוך היה שגוי: הוא הולך הביתה.
האם הטלטלה המעגלית הזאת היתה מוצדקת? האם התערבות כל כך ישירה של המוסדיים בחברה ללא גרעין שליטה היא ראויה? יש מי שסבור שלא, אבל במקרה של שופרסל זו בדיוק האקטיביות שנדרשה, וזו בדיוק האקטיביות שצריך לצפות לה מהמוסדיים. הם התנהלו כפי שצריך: זיהו עיוות, בחרו מתי ואיך להיכנס לאירוע, פעלו שלא מתוך אינטרסים קטנים אלא מכוונה ברורה לבנות לחברה במשבר הנהלה ראויה. זה הניצחון האמיתי בשופרסל כרגע: ודמני ובלוך הפסידו, כמובן. אברכהן ניצח בקרב, אבל מחכה לו מערכה שלמה שבה יצטרך להוכיח את עצמו כיו"ר, וזה לא יהיה קל. אבל המנצחים הגדולים הם המוסדיים, שעל רקע שוק הון שבדרך כלל נראה לא בשל לחברות ללא גרעין שליטה — הזכירו מה הם צריכים ויכולים לעשות, והראו שלמינויים שאינם נשענים על בסיס מקצועי בלבד אין מקום בחברות ציבוריות.
/// גולן חזני
צילום: אוראל כהן
ביידן
עתיד כאן, עבר שם
הכבוד שבו נשיא ארצות הברית התקבל השבוע במזרח התיכון הוא הפוגה מרעננת למדי ממה שהוא עובר בבית. השבוע, בשער גיליון יום ראשון הפופולרי, "הניו יורק טיימס" עסק בהזדקנותו של הנשיא בן ה־79, כולל התייחסויות של אנשי הצוות שלו לבעיות ברהיטות ובהליכה. לפי סקר של העיתון באותו גיליון, 64% מהדמוקרטים שמתכננים להצביע בפריימריז ב־2024 לא רוצים אותו כמועמד לנשיאות בסיבוב הבא; בקרב הצעירים שיעורם מטפס ל־94%. הסיבה העיקרית שציינו כולם היא הגיל. אם כאן יש עוד מי שתולים בו תקוות לעתיד טוב יותר, שם הוא כבר מסתמן כנחלת העבר, מי שבמקום לצאת למסע דילוגים בין מדינות עוינות יכול מקסימום לרדת אל השמש של מיאמי. מצד שני, גם הבוחרים האמריקאים שפוסלים אותו בגלל גילו עדיין זוכרים מה היה כאן קודם, ומבהירים שאם היה מתמודד היום נגד דונלד טראמפ, ביידן היה מנצח.
/// תמר טוניק
אברמוב ובית"ר
לא מתאים
ברק אברמוב, בעלי רשת ג'פניקה וקבוצת בני יהודה, הואשם בעבר בעבירות מרמה והלבנת הון. הוא זוכה, ובכל זאת שמו נקשר לכאלה שעוסקים בהימורים לא חוקיים כגון אלירן עובד ורועי חיון, שמצדו קשור למשה חוגג. אבל גם אם אלה רק שמועות, העובדות הן שתחת אברמוב הידרדרה בני יהודה לליגה הלאומית, ולאחרונה עלו גם טענות להלנות שכר, שלפיהן הקבוצה של אברמוב חייבת לחלק משחקניה מאות אלפי שקלים. זה לא הפריע לו לרצות לקנות גם את בית"ר ירושלים, ובשבועות האחרונים הוא מתראיין בלי הפסקה בניסיון לסמן את עצמו כבעלים לגיטימי של אחד ממועדוני הכדורגל המרכזיים בארץ. עם כל הכבוד למאמץ הזה, ההתאחדות לכדורגל לא יכולה להתמסר לקמפיין כזה, או לבעלים כזה. הדבר הבסיסי ביותר שצריך לעשות כרגע הוא לעכב את רכישת בית"ר על ידו, עד שיתבררו הטענות השונות נגדו. אחרת, כניסה של אברמוב לקבוצה במקום חוגג פשוט תהיה כמו הבדיחה ההיא על הרס"ר שנכנס לאוהל הטירונים ומכריז: "יש לי חדשות טובות: אתם מחליפים גופיות. החדשות הרעות הן שאתם מחליפים אותן אחד עם השני".
/// אוריאל דסקל
היורו מול הדולר
עידוד לבידוד
באופן מקרי לגמרי אבל סמלי למדי, שער היורו ושער הדולר השתוו השבוע, 20 שנה אחרי שהמטבע האירופי החליף את המטבעות המקומיים שם. כשזה קרה, בתחילת 2002, אף אחד לא האמין שהיורו יהיה חזק כמו הדולר, אבל זה קרה מהר מאוד, ולתקופות ממושכות הוא אפילו היה חזק ממנו. כל כך התרגלנו לזה, שבשבועות האחרונים אנחנו המומים מהירידה של היורו בחזרה לכיוון הדולר. אפשר לייחס את המגמה למסחר ספקולטיבי במטבעות, שהשתלט על התחום בשנים האחרונות, אבל למשחק הראש־בראש של היורו והדולר יש גם הקשר פוליטי־כלכלי רחב. היורו התחזק והתבסס כשהפרויקט האירופי כולו הלך והתבסס, והיורו הולך ונחלש כשמתברר שעם כל הרצון בשיתוף פעולה, יש באירופה עניין קטן של גבולות, לאומיות וסכסוכים. כשרוסיה פולשת למדינה שכנה, השוק נזכר בבידוד הגיאוגרפי של ארצות הברית. זה לא שהאופק הכלכלי האמריקאי כל כך טוב, פשוט זה של אירופה כרגע גרוע יותר. ככה זה, גם במטבעות לפעמים הכל עניין של לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן.
/// סופי שולמן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
לחות היא אולי התופעה הכי ישראלית שיש, שהולידה את המשפט הכי ישראלי שיש
נדמה שאין משפט יותר ישראלי מ"זה לא החום, זו הלחות". הוא אולי הקונצנזוס האחרון, חוצה פערים, מבטל מתחים, מאחד את כולנו. הרי חום יכול להיות טוב, אנחנו עם חם, אבל אף אחד לא אוהב לחות. לחות היא האכזבה בהתגלמותה, כפי שהמשפט "זה לא החום, זו הלחות" הוא האכזבה בהתגלמותה.
האמירה הזאת מאכזבת כי היא לא מספקת שום מזור. אין כאן תובנה, הארה, הקלה. אז מה אם זה לא החום אלא הלחות? זה עדיין נורא. המשפט הזה רק מזכיר כמה זה נורא, מגדיל את הסבל. והלחות כשלעצמה מאכזבת, כי היא כביכול מציעה איזו בריחה מהחום. הנה, אנחנו לא במדבר ממית, לא ביובש סודק, יש לחות, יש חיים. כאילו אנחנו לא במזרח התיכון המפחיד אלא בג'ונגל טרופי מסעיר. שלא לדבר על קרם הלחות, ההבטחה הנמכרת ביותר לכך שלא ניסדק, שאנחנו יכולים להישאר צעירים ורעננים.
מלא תקוות יש בלחות, אבל בסוף היא עדיין לחות. מילה אונומטופיאית כמעט, מגעילה כמו לכלוך. היא דביקה כמו הזיעה עצמה, ונדבקה לקיץ הישראלי כמו שהחולצה נדבקת לעור. אין מפלט. אם "זה לא החום, זו הלחות" הוא המשפט הכי ישראלי שיש, הרי שהלחות עצמה היא התופעה הכי ישראלית שיש. תמיד כאן אבל תמידה מפתיעה, מציקה ומעיקה, בלתי נמנעת — ומולידה אינספור קיטורים. האם אף פעם לא פשוט נתרגל?
