ש

ני הסרטים הכי מדוברים בעולם כרגע מגיעים משני הקצוות של הקולנוע האמריקאי. מצד אחד, "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", הפקת הענק של מארוול, שיצאה אחרי שנתיים של פמפום תקשורתי והפכה ללהיט מסיבי. מהצד השני, "הכל בכל מקום בבת אחת", סרט עצמאי ויחסית דל תקציב, שנהפך לסרט פולחן עם ביקורות נלהבות וקהל שהולך וגדל משבוע לשבוע. ובאופן מפתיע מאוד, שני הסרטים האלה, שנוצרו ללא שום קשר זה לזה, עוסקים באותו נושא: קיומו האפשרי של יקום רב־ממדים — המולטיוורס (Multiverse), שבכל ממד בו מתקיימות אותן הדמויות, רק במסלולי חיים שונים.

בשני הסרטים, שיצאו בהפרש של שבועיים זה מזה, מתבררת היכולת של הגיבורים לפעור פורטלים ולעבור מיקום אחד ליקום מקביל ולפגוש שם גרסה אחרת של עצמם. בשניהם אשה אחת מגלה את יכולתה לעבור בין היקומים, ואשה אחרת מנסה ברוב ייאושה להחריב את הכל ולגרום לכל היקומים לקרוס לתוך עצמם. ו"ד"ר סטריינג'" הוא כמובן רק קצה הקרחון בפאזה הנוכחית של סדרות וסרטי מארוול, שבהם המולטיוורס הוא מניע העלילה המרכזי: מ"ספיידרמן: ממד העכביש", דרך הסדרות "וונדה־ויז'ן", "What If" ו"לוקי", ועד "ספיידרמן: אין דרך הביתה".

אבל מה קוסם לנו כל כך — ודווקא עכשיו — ברעיון של עולם שמתפצל לרסיסים ויקומים מקבילים שבהם ייתכן כל מה שבלתי אפשרי כאן? הקולנוע תמיד מחפש בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני מטאפורות למצוקות והפחדים הממשיים בחיינו כאן ועכשיו. חייזרים לרוב מייצגים את הפחד מפני פלישה וכיבוש; זומבים את הגיס החמישי שצומח בקרבנו; ומפלצות את יצר הרע ששוכן בתוך כל אחד מאיתנו ועשוי להוביל לאובדן שליטה. במובן הזה המולטיוורס יכול לשקף את ההפרעה הנפשית הקולקטיבית שגורמת לאנושות להרגיש שכל המציאויות שלה קורסות האחת לתוך השנייה, ואי אפשר להפריד בין מציאות ובין הזיה, בין אמת לבדיה, בין ניוז לפייק ניוז.

זה לא מקרי שהמילה "טירוף" מופיעה בכותרת הסרט החדש של מארוול, וזה לא מקרי שהדימוי הוויזואלי העיקרי של "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא עדשה סדוקה שמפצלת את פניה של הגיבורה לשלוש. נקודת המבט סדוקה והיכולת לבחינה  אמיתית של המציאות נעלמה. "את מרגישה שהעולם מקולקל, שהאמון של האנשים נפגם, שמוסדות השלטון כבר לא מתפקדים, זה הסימן לכך שהמולטיוורס קורס", מסביר לה בעלה — נימוק שהצופים שומעים ואומרים לעצמם, "כן, בדיוק". כי כך כולם מרגישים: שהעולם הפך מקום שבו הלוגיקה הפשוטה פינתה את מקומה לתיאוריות קונספירציה, ושום דבר כבר לא הגיוני. כל אחד הוא יקום עצמאי, עם חוקיות והיגיון משלו, ואף אחד לא מוכן לתקשר עם מי שלא אוחז בנרטיב שלו. אירוע חדשותי אובייקטיבי מיוצג בכל ערוץ חדשות באופן אחר, על סמך אג'נדות ואידיאולוגיות וכל אחד מקבל דיווח מהמציאות האלטרנטיבית שמתאימה לו, ושעשויה לעמוד בסתירה גמורה למה שבאמת קרה. וכשכולם חיים במקביל זה לזה, אנחנו נעשים עוינים זה לזה.

בעוד הסרטים עוסקים במצב דמיוני, יש מי שמנסה ליישם את הרעיון הזה הלכה למעשה. מארק צוקרברג אמנם עדיין לא הצליח למצוא שערים ליקומים מקבילים, אבל הוא חולם להפוך את המטאוורס (Metaverse) למציאות הבאה: עולם וירטואלי, אשליה של חיים, שבו האנושות תוכל לפעול בתוך מציאות חלופית שכל אחד יעצב לעצמו. ובמקביל, שאר המיליארדרים כמו אלון מאסק, ג'ף בזוס וריצ'רד ברנסון מחפשים דרכי מילוט לאנושות מכדור הארץ לכוכבים אחרים. אולי שם יהיה אפשר להתחיל הכל מחדש.

אבל בעוד המיליארדרים רוצים לברוח, דווקא הקולנוע האסקפיסטי מנסה להישאר נאמן לעולם שבתוכו הוא פועל. "דוקטור סטריינג'" החדש מציג לראשונה בקולנוע את דמותה של אמריקה צ'אבס, גיבורת העל הלהט"בית וההיספנית הראשונה, שמסוגלת לנתר בין יקומים וצריכה ללמוד לשלוט בכוח הזה. הדמות הזאת היא המסר הגלוי והמוחצן של הסרט: אמריקה היא מהגרת ממקסיקו, שנמצאת בסכנה בגלל יכולתה לעבור (להגר) מממד לממד. שוב ושוב נשמע המשפט "אנחנו חייבים להציל את אמריקה" בסרט של מארוול, שלראשונה נשמע כמו קריאה אמיתית לעזרה.

זו המסקנה הסופית והמעט שמרנית שנמצאת גם ב"דוקטור סטריינג'" וגם ב"הכל בכל מקום בבת אחת": למרות העובדה שיש אינסוף יקומים מקבילים, שלכאורה מאפשרים לנו להשמיד את היקום הנוכחי ולעבור לחיות ביקום אחר, שבו אנחנו מצליחים ומוצלחים יותר, בסופו של דבר — ממש כמו ב"הקוסם מארץ עוץ" — אין כמו בבית. הניתורים בין יקום ליקום ממחישים לגיבורי שני הסרטים שחיים חלופיים אף פעם לא יהיו טובים מאלה שכבר יש להם.  

וכך, מה שנראה כמו ניסיון של הקולנוע להציע בריחה מהמציאות מסתיים במוסר השכל פשוט למדי ומוכר מאוד: אפשר לברוח ממה שקורה בעולם — באמצעות סרטים, סמים, מציאות וירטואלית או חללית של מיליארדר — אבל שום דבר לא ייפתר בשום מציאות עד שנאחה את השברים, הסדקים והקרעים שבמציאות הזאת שלנו, בפוליטיקה, באקולוגיה ובכלכלה. אבל קודם כל במשפחה.