"

נולדתי בפולין אחרי המלחמה. חיינו שנתיים במחנה פליטים בגרמניה ואז היגרנו לקנדה. אבי היה נגר, עד שמכר את הכלים שלו וקנה חנות סיגרים ועיתונים. ההכנסות משם כיסו את דמי השכירות וחשבון החשמל, אבל הרווחים האמיתיים הגיעו מסטודיו לצילום תמונות פספורט שאבא בנה במרתף. פעם הוא שלח אותי לסיטונאי כדי לקנות את החומרים הנדרשים לפיתוח. היה חומר שהיה צריך למהול במים ולערבב במשך שעתיים, ואני חשבתי שלערבב שעתיים זה מוגזם, אז לקחתי מנוע של פטיפון, חיברתי לו צינור גומי — וזה ערבב. אבא היה כל כך גאה בהמצאה הזאת, שהוא לא הפסיק לגרור אנשים — לקוחות שלו, שוטרים, זונות, כל מי שעבר ברחוב במקרה — למרתף לראות את ה'גאונות' של הבן שלו. הגאווה שלו נשארה איתי כל חיי. 37 שנה הוא כבר לא חי, ועדיין בכל מה שאני עושה אני מרגיש אותה. הוריי ממש האמינו בי, וזו מתנה שקשה לתאר — זה מעניק לך ביטחון שאתה יכול לעשות הכל".

זה יכול גם להזיק.

"אבא גם היה אומר, 'אל תשכח דבר אחד: אתה ייחודי בדיוק כמו כל אחד אחר'. זה נתן לי את קנה המידה. תאמין בעצמך, אבל שלא יעלה לך לראש".

איפה שני הקצוות האלה נכנסו לעבודה שלך?

"אני יודע שמה שבונה חברות מוצלחות זה מנהל שמאמין בעובדים שלו. אם הוא לא מאמין בהם, או שהוא לא במקום הנכון, או שהם לא במקום הנכון. הוא צריך להעריך אותם, לאהוב אותם, ולתת להם להרגיש את זה. ואני רואה מנהלים שמאבדים את קנה המידה, שחושבים שמגיע להם יותר כבוד, שהתפקיד עושה אותם בני אדם חשובים יותר. אני מכבד כל אחד שעובד כדי להתפרנס, ועוד יותר מכבד את מי שעובד מתוך תשוקה. יש לי יותר כבוד למלצר שעושה את עבודתו במקצוענות, בתשוקה ובחן או למי שמנקה רצפה בגאווה ובקפדנות, משיש לי למנהל בכיר שזכה להשכלה ולהזדמנות בחיים אבל אין לו תשוקה בעבודה או כבוד לזולת. גם בחברות שלי כולם מקבלים אותו יחס, קפיטליזם שוויוני. אם הם טסים, כולם יטוסו באותה מחלקה, או יקבלו חדרי מלון באותה רמה. כשהגעתי לארץ הגעיל אותי לגלות שיש בצבא חדרי אוכל נפרדים לקצינים".

עלית לישראל בשנות השלושים לחייך. היו הרבה דברים שהיית צריך להתרגל אליהם.

"נכון. למשל, ישראלים עוקפים בשוליים, ותלמידים קוראים למורים בשם הפרטי. בהתחלה הרגשתי שזה פשוט נורא, איך אני אגדל את הילדים שלי ככה? חשבתי שזה מלמד דור שלם חוסר כבוד. אבל עם הזמן למדתי לאהוב את חוסר יראת הכבוד הזה. כל ילד יודע שהוא שווה, וזה שהוא קורא למבוגר בשמו הפרטי אומר שהוא רואה אותו בגובה העיניים. הבנתי שזו בדיוק הסיבה שישראלים מצליחים בהייטק — חוסר הכבוד הזה. זה פנטסטי. לעקוף בשוליים זה בדיוק חשיבה מחוץ לקופסה. אין 'אי אפשר', ובהייטק זה יתרון".

אתה מדבר על תשוקה לעבודה, אבל היא יכולה גם לפגוע בחיים האישיים.

"הרעיון של איזון בין בית לעבודה מעוות בעיניי, כאילו עבודה היא לא חלק מהחיים אלא מחיר שאתה משלם בשביל פרנסה. עבודה יכולה להיות המקור הכי גדול לסיפוק והגשמה. וורק־לייף באלאנס זה לא בשביל אנשים כמוני. אני רוצה למות בעבודה, שהיום האחרון שלי יהיה בלעשות מה שאני הכי אוהב בחיים".