חשיפה ארוכה

דיאנה בחור ניר

צילום*: אדוארד קפרוב

חשיפה ארוכה

//

דיאנה בחור ניר

//

צילום*: אדוארד קפרוב

איל וולדמן

בן 61, מייסד מלאנוקס, שנמכרה ל־Nvidia ב־6.9 מיליארד דולר

"כשאתה מאוהב במישהי שעזבה, אתה לא יכול לראות אותה בידיים של אחר"

בני לנדא מתגעגע לאינדיגו, ולאבא, ומקווה שיזכה למות בעבודה

בני לנדא

יו"ר קבוצת לנדא,
לשעבר מייסד אינדיגו

מוסף כלכליסט | 12.5.22

"

נולדתי בפולין אחרי המלחמה. חיינו שנתיים במחנה פליטים בגרמניה ואז היגרנו לקנדה. אבי היה נגר, עד שמכר את הכלים שלו וקנה חנות סיגרים ועיתונים. ההכנסות משם כיסו את דמי השכירות וחשבון החשמל, אבל הרווחים האמיתיים הגיעו מסטודיו לצילום תמונות פספורט שאבא בנה במרתף. פעם הוא שלח אותי לסיטונאי כדי לקנות את החומרים הנדרשים לפיתוח. היה חומר שהיה צריך למהול במים ולערבב במשך שעתיים, ואני חשבתי שלערבב שעתיים זה מוגזם, אז לקחתי מנוע של פטיפון, חיברתי לו צינור גומי — וזה ערבב. אבא היה כל כך גאה בהמצאה הזאת, שהוא לא הפסיק לגרור אנשים — לקוחות שלו, שוטרים, זונות, כל מי שעבר ברחוב במקרה — למרתף לראות את ה'גאונות' של הבן שלו. הגאווה שלו נשארה איתי כל חיי. 37 שנה הוא כבר לא חי, ועדיין בכל מה שאני עושה אני מרגיש אותה. הוריי ממש האמינו בי, וזו מתנה שקשה לתאר — זה מעניק לך ביטחון שאתה יכול לעשות הכל".

זה יכול גם להזיק.

"אבא גם היה אומר, 'אל תשכח דבר אחד: אתה ייחודי בדיוק כמו כל אחד אחר'. זה נתן לי את קנה המידה. תאמין בעצמך, אבל שלא יעלה לך לראש".

איפה שני הקצוות האלה נכנסו לעבודה שלך?

"אני יודע שמה שבונה חברות מוצלחות זה מנהל שמאמין בעובדים שלו. אם הוא לא מאמין בהם, או שהוא לא במקום הנכון, או שהם לא במקום הנכון. הוא צריך להעריך אותם, לאהוב אותם, ולתת להם להרגיש את זה. ואני רואה מנהלים שמאבדים את קנה המידה, שחושבים שמגיע להם יותר כבוד, שהתפקיד עושה אותם בני אדם חשובים יותר. אני מכבד כל אחד שעובד כדי להתפרנס, ועוד יותר מכבד את מי שעובד מתוך תשוקה. יש לי יותר כבוד למלצר שעושה את עבודתו במקצוענות, בתשוקה ובחן או למי שמנקה רצפה בגאווה ובקפדנות, משיש לי למנהל בכיר שזכה להשכלה ולהזדמנות בחיים אבל אין לו תשוקה בעבודה או כבוד לזולת. גם בחברות שלי כולם מקבלים אותו יחס, קפיטליזם שוויוני. אם הם טסים, כולם יטוסו באותה מחלקה, או יקבלו חדרי מלון באותה רמה. כשהגעתי לארץ הגעיל אותי לגלות שיש בצבא חדרי אוכל נפרדים לקצינים".

עלית לישראל בשנות השלושים לחייך. היו הרבה דברים שהיית צריך להתרגל אליהם.

"נכון. למשל, ישראלים עוקפים בשוליים, ותלמידים קוראים למורים בשם הפרטי. בהתחלה הרגשתי שזה פשוט נורא, איך אני אגדל את הילדים שלי ככה? חשבתי שזה מלמד דור שלם חוסר כבוד. אבל עם הזמן למדתי לאהוב את חוסר יראת הכבוד הזה. כל ילד יודע שהוא שווה, וזה שהוא קורא למבוגר בשמו הפרטי אומר שהוא רואה אותו בגובה העיניים. הבנתי שזו בדיוק הסיבה שישראלים מצליחים בהייטק — חוסר הכבוד הזה. זה פנטסטי. לעקוף בשוליים זה בדיוק חשיבה מחוץ לקופסה. אין 'אי אפשר', ובהייטק זה יתרון".

אתה מדבר על תשוקה לעבודה, אבל היא יכולה גם לפגוע בחיים האישיים.

"הרעיון של איזון בין בית לעבודה מעוות בעיניי, כאילו עבודה היא לא חלק מהחיים אלא מחיר שאתה משלם בשביל פרנסה. עבודה יכולה להיות המקור הכי גדול לסיפוק והגשמה. וורק־לייף באלאנס זה לא בשביל אנשים כמוני. אני רוצה למות בעבודה, שהיום האחרון שלי יהיה בלעשות מה שאני הכי אוהב בחיים".

אז איך היה למכור את מפעל חייך, אינדיגו, ש־HP קנתה ב־2002 ב־800 מיליון דולר?

"אינדיגו היתה אהבת חיי, כשמכרתי אותה התאבלתי. בזמן אמת לא הבנתי מה אני עושה. אמרתי לעצמי שהמכירה טובה לחברה, לעובדים, למדינה, אבל לי זה היה לא טוב. דאגתי למדינה, התנאי היה להמשיך את הפיתוח והייצור בארץ. הרגשתי שנטשתי את העובדים, שהגיעו לשם בשבילי ועשו את מה שעשו כדי ש'אבא יהיה גאה בהם', כמו שאני נושא את הגאווה של אבא שלי כל החיים. חשבתי שאני גיבור ישראל, מביא את HP לארץ, הייתי מסונוור. אבל כשבא מנוף ענקי, הוריד את השלט אינדיגו והחליף אותו בשלט HP, עמדתי ברחוב עם רבים מהעובדים ובכינו.

"מיד אחר כך הקמתי את לנדא לאבס (מרכז המחקר והחדשנות של הקבוצה), וכעבור שש שנים הגעתי איתה לתערוכה בגרמניה. ביום הראשון הלכתי ישר לביתן של HP בתערוכה, הכרתי את כל מי שהיה שם, נפגשנו בדמעות, והרגשתי שמסרתי את אהבת חיי למישהו אחר. הרגשתי כל כך רע, שחזרתי למלון, לקחתי את המזוודה שלי ונסעתי לנמל התעופה. לא יכולתי לישון שם אפילו לילה אחד, לא יכולתי לסבול את זה. אם אתה עדיין מאוהב במישהי שעזבה אותך, אתה לא יכול לראות אותה בידיים של אחר, ואני הייתי עדיין מאוהב בחברה ובאנשים".

איך יצאת מזה?

"שנתיים אחרי הכנס הזה, ב־2010, החלטתי לחזור לתחום הדפוס והקמתי את לנדא דיגיטל פרינטינג. זו היתה התרוממות רוח, כי התגעגעתי לדפוס, זה בדם שלי עוד מתקופת פיתוח התמונות בילדות, ואז התאהבתי מחדש".

אז איך מהדפוס התגלגלת להקמת לוסיקס, שמייצרת יהלומי מעבדה, כאלה שמשובצים אפילו בשעוני היוקרה של TAG Heuer?

"זו הפעם הראשונה שמותג כל כך יוקרתי שם יהלומי מעבדה בתכשיט הדגל שלו, על שעון של 350 אלף יורו, אחרי שבחנו את כל היצרנים בעולם ובחרו בנו. הגענו ליהלומים כי התחלנו לייצר ננו־אלקטרודות עם ציפוי יהלום לצורך פרויקט בתחום האנרגיה, ואמרנו לעצמנו שאנחנו כל כך טובים בזה, שנוכל לפתח גם יהלום ממש. כל מה שאנחנו עושים זה בטעות. הרבה חברות מתגאות בזה שהן מזהות בעיה או צורך בשוק ומפתחות פתרון, אבל אנחנו בלנדא לאבס תמיד עובדים הפוך: אנחנו מפתחים טכנולוגיות ואז מחפשים בעיות שהטכנולוגיה שלנו יכולה לפתור. למזלנו פיתחנו טכנולוגיות שטובות לפארמה, לדפוס, לתעשיית הרכב, לטקסטיל, לקוסמטיקה, לצבע שיער, לאנרגיה סולארית ועוד. ננו־חומרים זה הלב של הטכנולוגיות שלנו".

ומה המטרה הגדולה שלך?

"אינדיגו אחראית להערכתי ל־0.25%–0.5% מהתמ"ג של ישראל, ואני רוצה שהחברות בקבוצה שלי יגיעו ל־1.5%. כולם יודעים שזו המטרה שלי וזה מוטיבטור אדיר, להרגיש שאתה יוצר מקומות עבודה ותורם למדינה".