בעיקר ציוד לקרקס אווירי: טרפזים, חישוקים ומתקנים לתלייה שלהם; מתקנים שנקראים טרייפוד וקוואדפוד, שהם כמו פירמידה עם שלוש או ארבע רגליים ממוטות; קוביות מעץ שעליהן אפשר להתאמן בעמידת ידיים; ובדים לטיסו (אקרובטיקה אווירית).

הטרפז הוא מוט שמחוברים לו שני חבלים. אני משתמש בחבלי כותנה כי הם הכי חזקים והכי נעימים, ובתוכם אני שוזר כבל פלדה כדי להוסיף עוד חוזק. בכבל הפלדה אני יוצר לולאה וסוגר אותה בעזרת צינור קטן מאלומיניום שאני משחיל על הלולאה ומועך, בדומה לחרוז מעיכה לתכשיטנות.את מוטות הנירוסטה והאלומיניום אני קונה בחתיכות של 6 מטרים, חותך לגדלים שאני צריך ומרתך להם לולאות מתכת קשיחות שנקראות טימבלים, בשיטת הריתוך TIG שמשתמשת בגז, ששומר שלא ייכנס אוויר או לכלוך לריתוך — מה שיפגע בחוזק של התוצר הסופי. כשהטימבלים מחוברים למוט אני מלביש עליהם חבלים ומחזק בקשירות.הרבה מההופעה על הטרפז היא בחלקו התחתון, למשל כשנתלים עליו עם הרגליים או עם הידיים. לכן אני מרפד אותו במעין בד מגבת, ועליו תופר כיסוי מקנבס.

הדבר הכי חשוב הוא בטיחות, כי אנשים נתלים על הציוד שלך בגובה 15 מטר, אז אי אפשר סתם לקחת מוט ולחבר לו חבל בקשירה שלמדת בצופים, חייבים להתמחות במלאכה ולהכיר את כל הדגשים: למשל החבלים חייבים להיות מחוברים למוט כמו שצריך; הציוד חייב להיות חזק מספיק כדי לשאת את המשקל בלי להתכופף; ואסור שיהיו לחבלים נקודות חיכוך עם המתכת שישחקו אותם לאט לאט. זו עבודה שונה מאוד מריתוך של גדר, למשל, שם רואים הרבה פעמים שביצעו ריתוך מינימלי רק כדי שהחיבור יחזיק, אבל אם יבעטו בו הוא יתפרק.

המתקנים הגדולים עוברים אישור של מהנדס, שבודק את עובי החומרים והחיבורים.

המושג "קרקס" בכלל לא קיים בלקסיקון של הרשויות בישראל, רק תיאטרון, מחול וריקוד, כך שאין שום תקנות בטיחות. פעם שאלתי בוחן בטיחות אם מתקן כלשהו צריך אישור מהנדס, והוא אמר לי "מהנדס יכול לבוא ולתת אישור, אבל אתה מתאמן על המתקן הזה ואתה יודע הכי טוב אם משהו לא בסדר".

מאז שהייתי ילד אהבתי אקרובטיקה והתאמנתי בקפוארה הרבה שנים. ביום שישי אחד בתקופת הצבא הייתי בים עם חברים ועשיתי סלטות, ומישהו שראה אותי סיפר לי שיש בנהריה בית ספר לקרקס ואולי אוכל להופיע איתו. עד אז לא חשבתי בכלל על קרקס, זה היה נראה לי משהו רחוק שיש רק בסרטים. התחלתי להופיע עם בית הספר בזמן השירות, ואחרי שהשתחררתי עבדתי בקלאב מד אילת בתור מדריך במתקני קרקס. בגיל 22 עברתי לקלאב מד באיים הקריביים, שם הכרתי את מרין, שהייתה מדריכת פיטנס מקנדה והתאמנה כדי לעבור להיות חלק מצוות הקרקס. אימנתי אותה ובתוך שלושה חודשים הפכנו לזוג. בהמשך עברנו יחד לעבוד בקלאב מד בברזיל, שם ניהלתי את צוות הקרקס, ובתקופות מאוחרות יותר מרין ואני ניהלנו מחנות קיץ של קרקס בארצות הברית.

זו תחושה מדהימה — יותר של אדרנלין ופחות של פחד, כי יש לי אמון בעצמי ובציוד שלי. מכיוון שיש באקרובטיקה לא מעט סכנה, החוויה לוקחת אותי לרמות ריכוז מאוד גבוהות. כשאני למעלה באוויר אני למעלה באוויר, וכל שאר הדברים — מחשבות, דאגות או אפילו אם אני לא מרגיש טוב — הכל מתגמד, נשכח ונרפא לדקות האלה, שבהן אני מרחף.

בקריביים למדתי ממנהל הקרקס על תחזוקת מתקנים ואיך להכין ציוד. כשהגעתי לברזיל ב־2013, וגם מאוחר יותר במחנות הקיץ, תמיד הכנתי ותיקנתי בעצמי חלק מהציוד.

ב־2018 מרין ואני התחתנו, עברנו לגור בארץ והקמנו את העסק Circus Monkeys, שבמסגרתו אנחנו מופיעים ומלמדים. ההתרחבות שלנו ליצירת ציוד התחילה כשרציתי לקנות מתקן לתליית טרפז, והלכתי לרתך שנתן לי הצעת מחיר מאוד גבוהה. החלטתי שאת הכסף הזה אני מעדיף להשקיע בלימוד, ועשיתי קורס מסודר לריתוך אלומיניום. זו היתה קפיצת המדרגה שאחריה התחלנו לייצר לעצמנו ולמכור תחילה מפה לאוזן ואז באתר שלנו. התברר שהיה לזה לא מעט ביקוש, כי עד אז אמני קרקס ישראלים היו קונים טרפזים בעיקר מצרפת.

תמיד התעניינתי בצדדים הנלווים לכל דבר שעשיתי. כשהתאמנתי בקפוארה, למשל, אהבתי להכין את כלי הנגינה הייחודיים מדלעת. אני אוהב לעבוד עם הידיים כי זה נותן לך קשר ישיר לדברים שאתה עושה.
אני זוכר שכילד סבלתי במשך תקופה ארוכה מכאבים בברכיים. אמא שלי לקחה אותי לרופאים אבל אני ביקשתי ממנה שתקנה לי ספר של דמיון מודרך והתעקשתי שאני יכול לרפא את עצמי בעצמי. זה חלק מהקטע, אני רוצה לעשות ולבנות את הדברים בעצמי, לא רק להשתמש במוצרים של אנשים אחרים.

וילון לאקרובטיקה אווירית
"הדבר הכי חשוב בעבודה שלנו הוא בטיחות, כי אנשים נתלים על הציוד בגובה 15 מטר, אז אי אפשר סתם לקחת מוט ולחבר אליו חבל בקשירה. אסור, למשל, שיהיו לחבלים נקודות חיכוך עם המתכת שישחקו אותם לאט לאט"

בהחלט, כי אלה תחומים דומים. מרין ואני אפילו השתתפנו בעצמנו בעונה השלישית של "נינג'ה ישראל". ובתקופת הקורונה, מכיוון שהיו פחות הופעות וחוגים, אנשים גם הזמינו מאיתנו מתקנים להציב בבית.

אני יודע שזה לא מוצר שבן אדם קונה ושם אותו על השולחן לקישוט. מרגש אותי לדעת שהמוצר שלי עוזר למישהו לבטא את האמנות שלו, ושאנשים יראו בהופעה. זה מדהים בעיניי.
אני גם מתרגש מההכנה עצמה, ואוהב להנגיש לאנשים בארץ את הקרקס, לתת להם גישה לשמיים. רוב החיים שלנו הם תוצרת סין והתוצרת שלי מקומית. ומכיוון שאני מכין הכל ביד, כמעט שום דבר לא יוצא בדיוק אותו הדבר וזה היופי. העובדה שכל תפר שונה נותנת לחפץ את הנשמה שלו.