ק

רלו אנצ'לוטי, מאמן ריאל מדריד שהעפילה בשבוע שעבר לגמר ליגת האלופות, מבין בטקטיקה ובאסטרטגיה. הוא משתמש בסטטיסטיקות, מכין לשחקנים מצגות עם סרטונים ובוחן את היריבות. אבל הוא מעולם לא הסתיר את העובדה שהוא תמיד יעדיף ארוחת ערב טובה על בהייה בסרטון של היריבה הבאה עם סלט עוף קר בקופסת טאפרוור.

באופן די קבוע, אנצ'לוטי מזמין את 50 עובדי הצוות המקצועי בריאל מדריד לארוחת ערב במסעדת היוקרה הבאסקית Mesón Txistu, ומשלם את החשבון. כששחקניו מתקשרים מאוחר בלילה ומזמינים אותו לארוחת לילה (ארוחות שאליהן מביאים אוכל טרי הפכו מסורת בריאל מדריד). אנצ'לוטי קם מהמיטה, מכין פסטה קרבונרה, ומגיע לבלות עם שחקניו. מבחינתו המפגשים החברתיים האלה, שמסייעים בגיבוש ובחיזוק החברויות בקבוצה, חשובים יותר לקבוצה מאשר עוד די.וי.די לשחקנים, או עוד כמה שעות שינה.

המאמנים המובילים בעולם הם, תכופות, גדולים יותר מהמועדונים שאליהם הצטרפו כשכירים. הם מביאים איתם מתודות שרכשו, קשרים שטוו, אנשי צוות שמחויבים להם וחזון אישי ברור, שעבד היטב במסגרות שבהן עבדו קודם. עם החבילה הזאת הם גם מביאים אישיות יוצאת דופן: פפ גווארדיולה הוא מדען גאון מטורף שמבצע ניסויי כדורגל, וכשהם מצליחים — זיקוקים. ז'וזה מוריניו הוא מכשף אפל שמייצר אנטגוניזם וכותרות שהפכו אותו לאחד האנשים המפורסמים בעולם. יורגן קלופ מגיע עם אנרגיות בלתי נגמרות והופך קבוצות במועדונים מבולבלים לקבוצות היסטוריות.

אנצ'לוטי, מאמן לא פחות מוצלח, לא מציב במרכז את המתודות, הפילוסופיה או הטקטיקה שלו — אלא את שחקניו. את ספרו "מנהיגות שקטה" כתב עם כריס בריידי, מרצה לניהול, ומייק פורד, יועץ ארגוני ולשעבר מנהל בצ'לסי. בספר חושף אנצ'לוטי את הדרך שבה הוא מנהל: מבחינתו המוצר היחיד שחשוב לקבוצה הוא הכדורגל, ומי שאחראים לכך שהכדורגל יהיה טוב הם הכדורגלנים. כפועל יוצא, הוא כמעט שלא מודאג מעצמו או ממה שאומרים עליו. את הטקטיקות והמתודות הוא מתאים לשחקנים שיש לו, ואת מרב המאמץ הוא משקיע בלחזק את הקשרים שלו עם השחקנים, ושל השחקנים בינם לבין עצמם. הוא מכונה "הלוחש לדיוות" מפני שהוא מקשיב לכוכבים הגדולים — "אני מתייחס אליהם כאל אנשים, לא שחקנים", אמר — ומתאים את עמדותיו לאלו שלהם. הוא לעולם לא יביך אותם בפומבי, ויגן עליהם מפני התקשורת — ולא פחות חשוב, מבעלי הקבוצות. אפילו כשהוא מאבד את הראש, הוא ממהר להתנצל: פעם נכנס לחדר ההלבשה של פריז סן ז'רמן ובעט בקופסה שפגעה בראשו של זלאטן איברהימוביץ'. "אף אחד לא עשה לי את זה בעבר", אמר זלאטן, "אבל אי אפשר לכעוס עליו. הוא המאמן הטוב ביותר שפגשתי בחיי".

יש מי שחושבים שאנצ'לוטי "נחמד מדי", שהוא רך מדי עם השחקנים גם כשהמשמעת שלהם מתרופפת. בבאיירן מינכן השחקנים אף דרשו ממנו להתאמן קשה יותר. יש אמת בביקורת הזו, אבל אנצ'לוטי טוען בתגובה שזה חלק מהבעיה בתעשיית הכדורגל: היא מצפה ממאמנים לנהוג בשחקניהם בקשיחות, ולאלץ אותם לאמץ סגנון שרוצים בעלי הקבוצה. "במשך כל הקריירה שלי, רק פעם אחת שאלו אותי בריאיון עבודה 'איך אתה מאמן, איך אתה עובד עם שחקנים, מה הסגנון שלך באימון, איך אתה מתמודד בסיטואציה X עם שחקן Y'", מספר אנצ'לוטי בספרו. על הגישה החברית שלו הוא אומר: "זה לא נורמלי בכדורגל, וכל המועדונים צריכים לאמץ גישה כזו".

ייתכן שלא רק מועדוני כדורגל צריכים לאמץ את הגישה הזו, אלא שוק העבודה כולו. האם עדיף מנהיג "נחמד", שמתאים את עצמו לעובדים — או מישהו שמעורר יראה וכבוד, ומכניס את העובדים לתוך תבניות עבודה מסודרת?

הפרדיגמה המסורתית של "בוס קשוח, שיודע להעניק השראה מדי פעם, ושאנשים מכבדים באופן אוטומטי" — כל כך מוכרת, שהיא נדמית טבעית. לכן גם ממשיכים למנות בוסים כאלו. מחקר של אוניברסיטת נוטרדאם שבאינדיאנה מצא שעובדים "נחמדים" או "נעימים" מרוויחים פחות, ומתקדמים פחות לרמת ההנהלה, אף שהם מנהלים טובים ויעילים יותר.

בוסים קשוחים, לעומת זאת, גורמים לעלייה ברמות הלחץ והורמון הקורטיזול בקרב עובדיהם, מה שמעלה את מספר הבעיות הבריאותיות והנפשיות של העובדים, וגם את ההוצאות של מקומות עבודה על בריאות. במחקר של אוניברסיטת קוויבק מ־2011 הוכח שבמקומות עבודה שבהם רמת הלחץ גבוהה, עלויות תחזוקת הבריאות של העובדים גבוהות ב־46% מאלה שבארגונים דומים עם רמות לחץ נמוכות.

מחקרים של ד"ר אדם גרנט, מומחה לפסיכולוגיה ארגונית מבית הספר וורטון למינהל עסקים, מראים שמקומות עבודה שבהם המנהלים מגלים חביבות במינון "נכון" (כזה שאינו מאפשר לנצל את המנהל) פרודוקטיביים יותר. מחקר של בית הספר לעסקים של הרווארד הראה שמנהיגים שמקרינים חום אנושי יעילים יותר מכאלה שמחצינים קשיחות. הסיבה העיקרית לכך, לפי המחקר, היא האמון שהנחמדים מייצרים בקרב עובדיהם. אמון כזה, שנוצר כאשר מנהיגים הוגנים ונחמדים כלפי צוות העובדים, "מידבק" ומייצר אמון בכל סביבת העבודה.

מחקר של אוניברסיטת ניו יורק מראה שעובדים מרגישים שהם צריכים להיות יותר נאמנים ומחויבים לעבודה כשהבוס נחמד ומסייע. גם במחקר של אוניברסיטת ניו יורק נמצא שהעובדים במקומות עבודה עם בוסים נחמדים עוזרים וחברותיים יותר לעמיתיהם. מחקר של אוניברסיטת קרולינסקה שבשבדיה מראה שבריאותם המוחית והלבבית של עובדים עם בוסים נחמדים איתנה יותר.

הקלישאה היא שבחורים נחמדים לא מנצחים, ובטח לא מנהיגים. קרלו אנצ'לוטי מוכיח שגם באווירה הכי גברית ותחרותית בעולם, אפשר להיות נחמד ולנצח. ובגדול.