"

התפיסה שלפיה ככל שמערכת דיגיטלית יותר ומורכבת יותר היא תמיד טובה יותר — היא בולשיט", אומר העיתונאי והסופר ברט סקוט (Brett Scott). "לעתים קרובות דווקא המערכות הישנות והגסות לכאורה מתקדמות יותר מהמערכות הדיגיטליות. ומערכת התשלומים במזומן היא בדיוק כזאת — זו צורה פשוטה ויעילה מאוד של כסף שעובדת מצוין, אפילו שהבנקים, המדינות וענקיות הטכנולוגיה רוצים להכחיד אותה. וזה לגמרי בסדר שהיא אטית".

כבר 20 שנה מתנהל קרב מאסף נגד הכסף המזומן — אותה טכנולוגיה מיושנת שסובלת מתדמית איומה. הבנקים, תאגידי טכנולוגיה, תעשיית הפינטק והמדינות — כולם דוחפים לעולם חדש ללא מזומנים, המחסום הגדול והמסורבל להתקדמות. אפילו בישראל קמה ועדה שכל תכליתה היא צמצום השימוש במזומן, והמלצותיה הפכו לחוק. אבל באופן חתרני למדי "Cloud Money", ספרו החדש של סקוט, מתריע מפני המערכה המסוכנת הזאת וקורא להשאיר את המזומנים בעולם.

אין אדם טוב יותר מסקוט לדבר איתו על הנושא. העיתונאי הדרום־אפריקאי, שפועל כיום מברלין, גרמניה, התחיל את הקריירה שלו בתחום הנגזרים בעיצומו של המשבר הפיננסי העולמי, אך מאז ביצע סיבוב פרסה ועבד בקמפיינים של רפורמות פיננסיות ובפרויקטי מימון אלטרנטיבי כמו מכון המחקר של האו"ם לפיתוח חברתי, אוניברסיטת Singularity בעמק הסיליקון ומעבדת המדיה של MIT. בין לבין הוא זכה בפרס העולמי לאתיקה ואמון פיננסי, שימש עמית בכיר במעבדת החדשנות הפיננסית בבריטניה ועמית במכון לבנקאות חברתית בגרמניה, הופיע בפני פרלמנט האיחוד האירופי, הנציבות והבנק העולמי וכתב תדיר עבור פלטפורמות כמו "הגרדיאן", "New Scientist" ו־"Wired".

"Cloud Money", שרואה אור בימים אלו, הוא כתב הגנה מפורט בעד המזומן, שבו יוצא סקוט נגד "המסרים הלא אותנטיים" של מגזרי הטכנולוגיה והפיננסים במאמצם להעלים אותו. בתמצית, טענתו העיקרית היא שהמעבר לכסף דיגיטלי אינו מהפכה צרכנית שנועדה להיטיב עמנו, אלא תהליכים מעבר לשליטתנו שמונהגים לטובת בעלי הכוח הקיימים. ובניגוד לתפיסה הרווחת, מסביר סקוט, ענקיות הטכנולוגיה וחברות פינטק, הבנקים המסחריים והמדינה אינם מצויים במתח מהותי ביניהם או בתחרות, אלא מצויים בברית של אינטרסים משותפים.

אשליה של בחירה חופשית

אנשים רבים בפריפריה של הכלכלה הגלובלית, מסביר סקוט, מבינים באופן אינטואיטיבי שמזומן מגן עליהם מפני אלו שנמצאים בראש המערכת, ושלמרות כל "חוסר היעילות" שלו, למזומן אין אג'נדה נסתרת, הוא לא שיפוטי ומשרת עשירים ועניים כאחד. השטרות מסתובבים בלי הבחנה בכל שכונה אפשרית — אפשר לגלגל אותם כדי להסניף קוקאין בשירותים המפונפנים של מסעדת מישלן או להשתמש בהם לקניית חיתולים בחנות שכונתית בפריפריה.

התאגידים השונים אמנם נלחמים זה בזה על הדומיננטיות, אבל באופן מהותי הם בעלי ברית ברצונם המשותף להעלים את המזומנים כדי לבלוע חנויות שכונתיות ולאחד אותן לרשת מותגים גדולה, או לעקור שוק רחוב לא רשמי ולהעמיד במקומו סופרמרקט שנסחר בבורסה. מזומן, עבורם, הוא קריאת תיגר על האתוס של הקפיטליזם התאגידי ועל התפתחותו העתידית.

"אנשי תעשיית הפינטק תופסים את עצמם כמחוללי שיבוש (disruption) בשוק הפיננסים. אבל זה בעצם משחק, מעין העמדת פנים. הם הרי לא באמת משבשים את המודל העסקי הקיים, אלא רק עושים לו אוטומציה. שיבוש פיננסי מהותי היה עוסק במימון אתי, למשל, או בשינוי מבנה הבעלות על הבנקים. אבל עולם הפינטק אינו חתרן, אלא להפך — הוא רק הופך את השירותים הקיימים לזולים ומהירים יותר. ברגע הראשון זה נשמע מהפכני, אבל בשורה התחתונה אלה מוצרים בנאליים שמשתלבים במיינסטרים — קרי במערכות הקיימות.

"זה לא יוצא דופן. בהיסטוריה של הקפיטליזם תמיד רואים גלים כאלה של שיבושים לכאורה, שאחר כך נספגים בזרם המרכזי. אבל זו בסך הכל אוטומציה, כמו זו שקורית בכל תעשייה אחרת. אני לא מבקר את עצם השינוי הטכנולוגי, אלא את הנרטיב, שלפיו זו מהפכה שאותה דרשו אנשים רגילים, כשבפועל זה רק שינוי מבני בכלכלה העולמית שהוכתב מלמעלה".

מה התפקיד של המזומן בנרטיב הזה?

"מזומן הוא מקרה יוצא דופן, הוא אחד הדברים הגדולים האחרונים שעומדים בדרכה של אוטומציה פיננסית. זה גם משהו שמאוד קרוב ללבם של אנשים רבים, שעדיין סומכים מאוד רק עליו. מרתק בעיניי שבתעשייה משתמשים במונחים של חדשנות בנוגע למהפכה שבפועל שומטת את הקרקע מתחת לחייהם של אותם אנשים אמיתיים.

"הנרטיב הסטנדרטי במגזר הטכנולוגיה תמיד עוסק בצרכנים שבוחרים לפעול כך או אחרת, כאילו כולנו עושים בחירות באופן אקטיבי. אבל בפועל הרבה אנשים פשוט לא מרגישים שהם ביצעו בחירה, אלא רק נאלצו להסתגל לשינויים שנכפו עליהם בסביבתם בלית ברירה. אם תרצו להשתמש במזומן — נדפקתם, כי המבנה הכלכלי עובר לתשלומים דיגיטליים".

כשאפל פיי הגיע לישראל היתה התלהבות ממשית, והמונים הצטרפו מיד לשירות. איך אתה מסביר את זה?

"אין ספק שיש אנשים שמתרגשים באמת מחידושים, בייחוד כשיש תאגידים ענקיים, כמו אפל וגוגל, שמהללים את המוצרים החדשים לפני שהם מושקים, והתקשורת מדווחת עליהם כסיפור חדשותי ענקי. אבל רק לעתים רחוקות חברה לא מוכרת מצליחה ליצור ריגוש כזה. יש פה מגזר תאגידי אוליגופוליסטי עם כוח תרבותי עצום, שרק בגלל עוצמתו אנשים בכלל יודעים על המוצר. אני לא ביקורתי כלפי מי שחווה את ההתרגשות, אבל התקשורת נוטה לדווח רק על אנשים שמתלהבים ממוצר ובכך היא גורמת לאנשים להשתמש בו. פרט לכך, בין שנאהב את המוצר החדש או לא, בשלב מסוים הוא הופך למשהו שנצטרך להשתמש בו, גם אם לא נרצה בכך".

האם הכסף הדיגיטלי לא עדיף על מזומן פשוט כי הוא נוח יותר? עבור סקוט שאלת הנוחות אינה השאלה הנכונה, משום שהמאמץ להפוך הכל לדיגיטלי היה מתקיים בכל מקרה, אם היה רצון או לא. המערכת כולה צריכה לצמוח, להתרחב ולדחוק באנשים לצרוך. לכן כל דבר שהוא אטי, ארצי, לא אוטומטי או לא מחובר חייב להיות מושלך הצדה. מזומן בידיו של הסוחר בשוק התקווה הוא רק עוד חיכוך אנושי שעומד בדרכם של רווחים בקנה מידה גדול. וכדי להזיז את הסוחר דואגים לבסס למזומן תדמית גרועה. הוא מתויג ככלי מיושן ומסורבל שיכול "להיאבד", ואולי הכי גרוע — כזה שמאפשר שוק שחור ואמצעי להעלמת הכנסות מהמדינה. אך על כל טיעון נגד מזומן, מסביר סקוט, יש טיעון נגד המערכת הדיגיטלית, שלא זוכה להדגשה.

"הרבה מההתקפות האלה על מזומנים אינן הגיוניות, חלקיות בלבד או חלות על כסף דיגיטלי", הוא אומר. "כך למשל, כסף דיגיטלי לא מחסל פשע, שחיתות והימנעות ממס". מזומן אמנם מאפשר לעסקים קטנים כמו מורים פרטיים, קוסמטיקאים ומוסכניקים לא לדווח על חלק מההכנסות שלהם, אבל כסף דיגיטלי מאפשר התחמקויות משמעותיות הרבה יותר לעשירים ואולטרה־עשירים ועוד בעזרת מגזר הבנקאות. כך למשל מחקר של The State of Tax Justice מצא כי מדינות ברחבי העולם איבדו 171 מיליארד דולר בהכנסות ממסים ב־2020 רק בשל שימוש במקלטי מס בידי העשירים. יתרה מכך, כסף דיגיטלי גם מככב בעסקאות מפוקפקות, כמו במקרים של קרטלי סמים שנעזרים בבנקים גדולים שלא בידיעתם להלבנת רווחיהם.

"קחו לדוגמה מקומות מסוכנים שבהם אנשים נשדדים כל הזמן, כמו דרום אפריקה שממנה אני בא", ממשיך סקוט. "אם שודדים אתכם ברחוב, אתם תפסידו את הכסף שיש לכם בארנק, אבל אם לא יהיו מזומנים בעולם, כנופיות הפשע לא יפסיקו פתאום לשדוד אנשים. להפך, זה כנראה יחמיר את המצב ובטח נראה פלישות לבתים שבהם השודדים יכריחו אתכם לבצע העברות ענק ולרוקן את כל החסכונות שלכם.

"אז נכון, יש תחלואים שקשורים במזומנים שאנחנו לא רוצים בחברה, אבל השאלה היא מה נקבל במקום? אנשים טוענים שמזומן מקל על קניית סמים, אבל דמיינו חברה שבה אנשים לא יכולים לקנות סמים במזומן. מה יקרה? דברים גרועים בהרבה. זו המציאות, לחברה האנושית יש צדדים אפלים, זה טרייד אוף מוסרי שמערכת המזומנים מעורבת בה".

סקוט מדגיש שהוא לא מתנגד לתשלומים דיגיטליים. הוא מכיר בנוחות ובחדשנות שהם מציעים ובכך שיש אנשים שבכנות שמחים להשתמש בהם. ההתנגדות שלו היא רק למאמץ לחסל את המזומנים בדרך, כשבעיניו אין שום סיבה לא לשמור על שתי המערכות פועלות זו לצד זו. כדי להסביר זאת בספרו הוא משתמש באנלוגיה מעולם התחבורה: המעבר לחברה שמבוססת רק על תשלומים דיגיטליים משול לסגירת שבילי אופניים שלצד הכבישים. אף שאופניים לא נעים מהר כמו מכוניות, הם מצוינים לנסיעות קצרות, דורשים פחות תחזוקה, נגישים יותר ובהחלט מועילים כשהכבישים עמוסים.

שמירה על אפשרויות מקבילות, טוען סקוט, תומכת בעקרון החוסן באמצעות גיוון. וזו הסיבה שעיריות מקדמות מערכות תחבורה רב־מודליות. האופניים קדמו למכונית, אך הם פופולריים מתמיד, בהתחשב בעובדה שהם מקלים בעיות הקשורות למכוניות, כמו זיהום אוויר ועומסי תנועה. באופן דומה, מערכת תשלומים דיגיטלית זקוקה למערכות לא דיגיטליות שישרתו משתמשים כשהחשמל נופל, מסוף התשלום נתקע או אפליקציית התשלום קורסת.

אבל מערכת התשלומים שלנו, לעומת זאת, דוהרת לעבר מודל אחד: שפע של חברות תשלומים דיגיטליות שנותנות אשליה של גיוון, אבל כולן בנויות על אותם אוליגופולים בנקאיים. ואלה, מבהיר סקוט, מתנהגים כמו לוביסטים משנות החמישים של תעשיית הרכב: מפחידים אותנו מפני הסכנות שקיימות בחלופות שלהם, בעודם מטשטשים את הנזקים שהם עצמם גורמים.

"בחברה שלנו נוצרה דינמיקה איומה: ההיקלטות במערכות הפיננסיות הפכה לתנאי הכרחי לאינטראקציה עם הכלכלה. ואז חברות הפינטק תופסות את עצמן כגיבורות מושיעות, כי הן מכניסות עוד אנשים למערכות האלה, אבל בפועל הן רק מסייעות לתאגידים להתרחב"

הבעיה ביזמים שחשים גיבורים

בינתיים, אף מדינה בעולם לא הרהיבה עוז מספיק וקידמה חקיקה לביטול מוחלט של הכסף המזומן. אבל רבות יצרו אסטרטגיות לאומיות לצמצום משמעותי של השימוש בו, ומציגות אותו באור שלילי כגורם האחראי להפסדי ענק של הכנסות ממסים: בישראל נכנס לתוקף חוק ב־2019 שאוסר ביצוע עסקות בסכום הגבוה מ־11 אלף שקל במזומן, ובאוגוסט הקרוב התקרה תרד ל־6,000 שקל; צרפת הגבילה כבר ב־2015 עסקאות במזומן לרף של 1,000 יורו; גרמניה הציבה את רף המזומן המותר על 5,000 יורו ב־2016; באותה שנה הודו ביטלה שני סוגי שטרות בן לילה; זמן לא רב לאחר מכן הבנק המרכזי האירופי ביטל את הדפסתם של שטרות 500 יורו; ובימים אלה ארצות הברית בוחנת אפשרות לבטל את שטר 100 דולר, השטר הפופולרי ביותר במחזור.

המדינות הקיצוניות ביותר במגמה הן שבדיה ובריטניה: שבדיה מצמצמת משנת 2000 הדפסת כסף, יותר ממחצית הבנקים שבה כבר לא מקבלים מזומן ומאות כספומטים פורקו. ואילו בבריטניה פירקו הבנקים כ־300 כספומטים בממוצע בחודש ב־2019 בזמן שהמדינה עמדה מנגד והפגינה אדישות כה גדולה, שכבר בשלהי אותה השנה התריע דו"ח חיצוני של עמותת Access to Cash כי מערכת המזומנים קרובה לקריסה.

מדוע כל כך הרבה גופים רוצים לחסל את המזומן? רווח כמובן. הבנקים המסחריים ירוויחו מצמצום נוכחות פיזית בסניפים והעברת אנשים לערוצים דיגיטליים, שבהם ניתן לטפל מרחוק באמצעות אלגוריתמים ובוטים של שירות לקוחות; חברות התשלום אוספות נתונים על הלקוחות, שמסייעים לחיזוי התנהגותם כדי למכור להם מוצרים; חברות האשראי נרגשות מהגדלת פוטנציאל העמלות שהן גובות; ענקיות הטכנולוגיה מתעבות מזומנים שמקשים עליהן התרחבות לשווקים חדשים; ומדינות אוהבות את שובל הנתונים והמעקב אחרי כל תנועה קטנה של אזרחיה. לא צריך לדמיין יותר מדי מציאות מטרידה כזאת של מעקב, בסין המדינה כבר משתמשת בדירוגי אשראי כדי לשלוט בהתנהגות האזרחים, ובישראל בנק ישראל מקים מאגר מידע פיננסי על כל התושבים, שמתבסס על נתונים שמנטרים הבנקים וחברות האשראי על לקוחותיהם. ככה זה, בלי מזומן — אין דיסקרטיות. הכל בפיקוח מתמיד. ולכן על המזומן אף אחד לא נלחם.

"אנחנו צריכים להילחם על הדברים שעומדים נגד הכלכלה העולמית, ומזומן הוא אחד הדברים האלה", אומר סקוט. "לא סתם שחקניות ענקיות כמו אמזון שונאות מזומן — הוא סותר את ההתנהלות של מבנה הכלכלה העולמית, את היכולת שלהן להתרחב ולהיעשות חזקות וגדולות יותר ויותר. לכן אנחנו צריכים להילחם על המזומנים, ולו רק כדי להוכיח שיש לנו היכולת לעמוד נגד זה".

מה לגבי הביטקוין ויתר מטבעות הקריפטו? הם מתיימרים להביא חלופה ראויה, שלא תהיה נתונה למעקב ולחסדי ענקי הפיננסים.

"אלו נכסים מעניינים, גם אם הם לא יכולים להיות כלי מוניטרי אמיתי. רבים מהשחקנים בשוק הזה יטענו שהם בעד מזומן פיזי, אבל בפועל לא ממש יקדמו אותו ובעיקר ידחפו למערכות דיגיטליות המוניות. לכן בסופו של דבר הקריפטו אינו באמת אלטרנטיבה, וההייפ סביבו רק מערער עוד יותר את מערכת המזומנים".

אתוס שוק הקריפטו, מבהיר סקוט, אינו עומד בסתירה גמורה לאתוס תעשיית הפינטק. שתי התעשיות המתחרות טוענות כי הן המוצא למה שמכונה "הכלה פיננסית" (Financial Inclusion), או "To Bank the Unbanked" — כלומר ההכנסה של אלו שמחוץ למערכת הפיננסית פנימה לתוכה. אולם עצם השימוש במושג טעון בשיפוט ערכי, שמבהיר כי עדיף להיקלט במערכת הפיננסית. "אני תמיד מסתבך בצרות בנושא הזה", אומר סקוט. "אם אני יוצא נגד הנרטיב של הכלה פיננסית יכנו אותי ריאקציונר ולודיט, ויטענו שאני לא רוצה שאנשים יעברו למאה ה־21. אבל אנשי 'ההכלה הפיננסית' לרוב פשוט רוצים להפוך אנשים ללקוחות של ויזה, מאסטרקארד ושחקנים אחרים.

"ברור שאם את תקועה בכלכלה שבה את לא יכולה לפעול אלא אם כן יש לך כרטיס אשראי, היעדר הגישה דוחק אותך לשוליים. ואם את מצויה בשולי החברה או בקהילה מודרת, בהחלט ייתכן שתשמחי להצטרף למערכת, כי כך תוכלי לשרוד בעולם. אבל יש כאן סתירה. נוצרה דינמיקה איומה שבה ההיקלטות במערכות הפיננסיות הפכה לתנאי הכרחי לאינטראקציה עם הכלכלה. ובמקביל חברות הפינטק תופסות את עצמן כגיבורות מושיעות, כשבפועל מה שהן עושות הוא רק לאפשר התרחבות של שווקים בשליטת תאגידים. אז לפחות בואו לא נעמיד פנים שאותן חברות פינטק מושיעות לא ישרדו, אלא אם הן יעשו כל שביכולתן כדי להיות רווחיות".

חלק מחברות הפינטק באמת עוזרות לאנשים, למשל למהגרי עבודה שצריכים לשלוח כסף בחזרה הביתה.

"אני יכול להסכים שזה מעצים אנשים ברמה רדודה. אבל בעומקם של דברים? כנראה לא. כשאנחנו רואים דברים כאלה, אנחנו נוטים מיד לחשוב: 'היה צריך לעשות את הדבר הזה, הנה חברה שעושה אותו, כל הכבוד לה שפתרה את הבעיה'. אבל לרוב אנחנו לא חושבים למה המצב הזה קיים מלכתחילה. אז היזמים האלה מציעים פתרון, והפתרון הזה נקנה בידי בנק גדול. והם בטוחים שהם חוללו שינוי. 'אם לא היינו עושים את זה, הדבר הזה לא היה קיים', הם חושבים לעצמם. 'אנחנו יזמים גיבורים. כי אנחנו גרמנו לדבר הזה להתקיים'. אבל לרוב הדבר הזה היה קורה בכל מקרה בכלכלה הגלובלית והיזמים הללו הם רק אלה שבמקרה תיעלו אותו. והם הרי יודו בזה בעצמם, כי ברגע שמה שהם עושים לא עובד, הם משנים את הנרטיב ל'נו, טוב, אם לא היינו עושים את זה, מישהו אחר היה עושה אותו'.

"קהילת הסטארט־אפים מיוסרת מאוד, והפינטק במיוחד. אפשר ממש להרגיש את הייסורים האלה באוויר, כי הם בדרך כלל יושבים בלבו של רובע פיננסי ענקי וצריכים להעמיד פנים שהם יזמים גיבורים, בזמן שהם יודעים היטב שאם יגיע היום שבו בנק ברקליס ירצה לקנות אותם במחיר ממש טוב, המשקיעים ככל הנראה יכריחו אותם למכור. הם מבינים שהם סך הכל סוג של מחלקת מחקר ופיתוח במיקור חוץ עבור חברות גדולות. לא תמיד, אבל לעתים קרובות".

נרטיב היזם הגיבור משכיח מאיתנו שני דברים נוספים, מסביר סקוט בספרו. ראשית, שבנקים לא אוהבים עניים כי העסקאות הקטנות שלהם אינן מניבות להם עמלות או ריבית. המשוואה הכלכלית הופכת אטרקטיבית רק אם ניתן לגרד מהם עמלות וריביות בכמויות גדולות. ואת זה אפשר להשיג באוטומציה רחבת היקף ורק אם האנשים האלה לא נכנסים לסניף או דורשים יותר מדי שירותים בנקאיים. זו הסיבה שהטלפונים הניידים, שמפחיתים עלויות קבועות באספקת שירותים, הפכו לגביע הקדוש של בנקאות בעולם המתפתח.

שנית, נרטיב היזם גיבור משכיח מאיתנו את העובדה שגם עניים לא אוהבים את הבנקים, שנתפסים בעיניהם כמגיני המעמדות הגבוהים, מפחידים אותם ולעיתים קרובות גם מתעללים בהם. ולראיה, כלכלות מזומנים פורחות בפריפריה. ביוזמות ההכלה מניחים שהעדפות כאלה הן חריגות זמניות: זה לא שאנשים מעדיפים מזומן, אלא שעדיין לא היתה להם ההזדמנות להבין שהם בעצם מעדיפים תשלום דיגיטלי. אבל האמת היא שמטרת ה"הכלה" היא פשוט להביא יותר אנשים למערכת הפיננסית הדיגיטלית, בעמדה כפופה.

"הרבה מההתקפות נגד מזומנים אינן הגיוניות. כסף דיגיטלי, למשל, לא יחסל פשע ושחיתות. אם לא יהיו מזומנים, כנופיות לא יפסיקו פתאום לשדוד אנשים. להפך, בטח נראה פלישות לבתים שבהם השודדים יכריחו אתכם לבצע העברות ענק ולרוקן את כל החסכונות שלכם"

ומה יקרה כשהוריקן יכה?

נראה שהמזומן מפסיד בכל החזיתות, הוא ייעלם?

"אני לא חושב שהיעלמות מוחלטת של המזומן בכלל אפשרית. הבנקים אמנם רוצים להיות חלק מההייפ הדיגיטלי, אבל הם מודעים לכך שלא רק שהכחדת המזומן תיצור הדרה ענקית של אוכלוסיות, היא גם תעורר בעיות אבטחה וחוסן חמורות. בשיחות שלי עם עובדי הפדרל רזרב הם תמיד אומרים שאחד הדברים שמאוד מדאיגים אותם הוא אירועי מזג אוויר קיצוניים, כמו סופות הוריקן. במצב כזה חייבים מזומן, שהופך להיות טכנולוגיה עליונה.

"אחת הבעיות היום היא שבנקים מרכזיים אטיים לפעול וכדי שמערכת המזומנים תשרוד נדרשת רמה מסוימת של שימוש. לצערי, יש מדינות שכבר הגיעו לנקודת אל־חזור. בשבדיה ובריטניה למשל איחרו לפעול ומזומן כמעט נעלם מחיי היומיום. הבעיה היא שאף אחד לא רוצה לומר שצריך להחזיר את המזומנים, כי זה לצאת נגד נרטיב החדשנות. אבל במציאות, מזומן הוא אחד הדברים הבודדים שיכולים לפתור הרבה בעיות.

"ברמה עמוקה יותר אני חושב שבני אדם הם הרבה פחות מורכבים מכל סיפורי עמק הסיליקון שהתקשורת אוהבת, ולפיהם אנחנו כאילו מתקדמים למעמד של אלים טכנולוגיים. אישית אני אוהב כסף מזומן פשוט בגלל הממד הפיזי שלו. במובן הזה הספר שלי הוא הגנה על הגוף וקריאה לא להתבייש באטיות ובפיזיות. בעיניי המאמץ של חברות הטכנולוגיה לגרום לנו להתבייש בפיזיות שלנו הוא ממש אנטי־אנושי".